עמודי אור ריח

סופרים, הרי דקרי תורה רק דבר המפורש במקרא, ודוחק לפרש תורה דנביאים על דבר דרבנן

(ב) ולעמוד על העניני' בישוב נכון, נקדי' תחילה השמוע' בפסחים (ט"ז.) דתניא ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור דברי ר"מ וכן הי' ר"א אומר כדבריו, ופריך הש"ס וסבר ר"א משקין אית להו טומאה בעולם, והתניא רא"א אין טומאה למשקין כל עיקר, תדע שהרי העי' יוסי ב"י איש צריד' על איל קמצא דכן ועל משקי בית מטבחיא דכן, הניחא לשמואל דאמר דכן מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש להן שפיר [דנפרש כמו כן מה שאמר ר"א אין טומאה למשקין, היינו לטמא אחרים, כמו שהביא סעד לדבריו מעדות יוסי ב"י שמשקי בית מטבחיא דכן, היינו לטמא אחרים, כי כפי ביאר הראי', כן בהכרח יתפרש דינו של ר"א] אלא לרב דאמר דכן ממש מאי איכא למימר, אר"נ ב"י אחדא [הא דקאמר ר"א כדבריו דר"מ, אלטמא אחרי' טהור דר"מ קאי, אבל ליטמא טמא לא סבירא לי' כוותי', רש"י] והקשו שם לרב מכמה מקומות דתנן טומאה בדם קדשים, ושני הש"ס מדרבנן ודלא כיוסי ב"י, ושוב הקשה הש"ס מקרא דחגי דאשכחן דיין ושמן [של נסכי', רש"י, אע"פ שאין רמז לזה במקרא] טמאים ומטמאים, ורב גופי' פירש בה דאשתביש כהני שטהרו רביעי בקדש, ומשני הש"ס מידי הוא טעמא אלא לרב רב משקי בית מטבחיי תני [דם ומים של בית המטבחיים הן דכן] אבל משקי בי מדבחייא מטמא כו', המתבאר לשיטת המפרשים למסקנא, דלרב ר"א מטהר משקין בעלמא גם מטומאת עצמן מה"ת, וכל טומאת משקין מדבריהם הן, ומ"מ במשקי בי מטבחיא טהרום חכמים, ולמדבחיא העמידו תקנתן, שיהיו טמאים. והנה המעיין בכל משא ומתן של הש"ס שם אין לנו שום מקרא לטהר משקין [גם לדעת האומר דאין טומאה למשקין אף לעצמן] אלא דכיון דלא מצינו להם טומאה בתורה מפורש, ממילא טהורין הן, ותמהו התוס' (זבחים ל"ד.) דעכ"פ משקין של מזבח הי' לנו לטמאותם, דהא קי"ל (פסחים כ"ד:) והבשר לרבות עצים ולבונה, ומפרש הש"ס (חולין ל"ו.) עצים ולבונה אף ע"ג דלאו אוכלא נינהו חיבת הקדש משוי להו אוכלא, וטמאים ומטמאים, ולמה יגרעו משקין קדשי מזבח מעצים ולבונה שלא יטמאו [למאן דס"ל דטומאתן ד"ת אף למנות בהן ראשון ושני] ע"ש שנדחקו, עוד יש לתמוה מהא דדרשינן (זבחים צ"א.) נסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפ"ע ושורפן, ויליף לה מדכתיב בקדש באש ישרף, ונראה דסמיך אג"ש דסוכה (י"ט:) בקדש הסך נסך מה נסוכו בקדושה אף שריפתו בקדושה, ורב הונא דריש לה התם, והלא בשבת (קכ"ח.) פריך מרב ארב הונא ע"ש, והלא לרב אין טומאה למשקין כלל, דאף ע"ג דאליבא דר"א קאמר מ"מ הא הלכתא דיוסי ב"י מהילכתי פסיקתא היא, דדכן אף מטומאת עצמן, והוא יסוד דמשקין כולהו לית בהו טומאה כלל מן התורה, וא"כ אין בנסכים טומאה כלל מן התורה, והיכי דריש שריפתן מקרא וג"ש, ובאמת יש לתמוה דבכמה מקומות בש"ס אשכחנא דרשות לענין שמן של תרומה טמא, ויקשה הא שמן לאו בר קבולי טומא' כלל, ומדאורייתא טהור

הוא

(ג) וליישב השמועות על מכונן נקדים מה שנחלקו הרמב"ם והראב"ד (בפ"ב מה' טומאת אוכלין) דעת הרמב"ם ששאר משקין מי פירות חוץ מיין ושמן אין מקבלין טומאה כלל, דחשבה מתניתין במכשירין (פ"ו מ"ד) ז' משקין והשאר טהורין לגמרי ואין עליהן לא תורת אוכל ולא תורת משקה, והראב"ד השיג עליו דכיון דמשובחין הן וחשובין לאינשי, נהי דמשקי לא מקרו, אבל עכ"פ תורת אוכל עליהם, ודינן לענין טומאה כהפרי שיצאו ממנו, וטמאין מתורת אוכל [ושטיחת לשון המשנה (תרומות פ' י"א מ"ג) משמע כהראב"ד דתנן אין מטמא משום משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים, משמע דמשום משקה אין מטמאין, אבל מטמאין משום אוכל, דאי בהנך לית בהו טומאה כלל, הו"ל למתני אין מטמא אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבי', למעוטי שאר מי פירות דחשבינהו שם ברישא ודוק] ואומר אני שגם לדעת הרמב"ם דס"ל דשאר מי פירות טהורין לגמרי, טעמא רבה אית בהו, דהא מבואר בתרומות (פי"ח) דאין סופגין הארבעים משום ערלה על היוצא משאר פירות חוץ מזיתים וענבים] וכן לענין קרן וחומש דתרומה, אע"ג דקי"ל (תרומו' פ"ו) דהאוכל והשותה משקין של תרומה והסך, משלמין קרן וחומש, מ"מ אהני לא מחייב, כדמפרש הש"ס בפסחי' (כ"ד:) דהני חשיבי שלא כדרך הנאתן, ואינן חשובין כהפרי עצמו ע"ש, והאי טעמא יש לומר נמי לענין טומאה, כיון דלא חשיבי כהאוכל שיצאו מהן, ואשתנו לגריעותא, לא מקבלי טומאה אפילו מתורת אוכל, ולכך סובר הרמב"ם דטהורין הם לגמרי, אבל ביין ושמן אפילו נאמר שאין למשקין טומאה מן התורה, הלא לא טיהרה אותם התורה בפירוש, אלא דלא אשכחן קרא לטמאן, דהאי תנא דריש וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא לענין הכשר ולא לענין טומאה ע"ש, אבל איך אפשר לומר שלא יהיה בכלל אוכל שיצאו מהן הזיתים והענבים] הא הן נשתנו לעלויא, ובכל מקום הם חשובין לענין משפטי התורה כדין הפרי שיצאו מהן, לענין ערלה ובכורים ודומיהן, והכא נמי דכתיב מכל האוכל אשר יאכל, משקה זיתים וענבים כיוצא בהן, וטמאים עכ"פ מדין אוכל

(ד) וההפרש מה הוא אם נדון בהם טומאת אוכל או מתורת משקה, הוא פשוט לכמה דברים, שאם מתורת אוכל אנו באין לטמאם, אין מקבלין טומאה מאוכל, שהרי אין טומאה עושה כיוצא בה, וממשקה בלא"ה לא יקבלו טומאה, שהרי המשקין ההם אין תורת משקין לטמא אלא תורת אוכל, ואין אוכל מטמא אוכל, וכן לא יטמאו הם אוכל גמור מה"ט, דהא כל עיקר טומאתן מתורת אוכל, ואין אוכל מטמא אוכל, [והי' באמת משפט האוכלין והמשקין, אפי' היוצא מזיתים וענבים שלא לקבל טומאה אלא מכלי [או מעצים ולבונה למ"ד טומאתן מן התורה], ואין זה דחוק, דהא לשיטת האומר דאין טומאה למשקין אף לטומאת עצמן, גם זולת הנחתינו ע"כ כן הוא, ודוק] ולפ"ז המשקין טמאין הן ואין מטמאין, והוא מן העיקר הזה דאין טומאה עושה כיוצא בה, ויצא לנו דלמ"ד (פסחים י"ד.) דהא דאין טומאה עושה כיוצא בה היינו בחולין, אבל בקדשים טומאה עושה כיוצא בה, א"כ הי' בקדשים הדין נותן שמשקה יין ושמן יטמאו גם אחרים, דנהי דאוכל נינהו יהא בקדשים טומאה עושה כיוצא בה

והמתבאר מדברינו דביין ושמן שהם תולדות אוכל, וחשובין הן דנשתנו לעלוי, יש להם טומאה מדין אוכל אף אם אין טומאה למשקין [ונ"מ גם לענין שיעור הטומאה לשיטת התוס' וסייעתם דס"ל דאוכל אף לקבל טומאה בעי שיעור כביצה מה"ת [אבל משקין מקבלים טומאה בכ"ש] א"כ ביין שמן לקבל טומאה מתורת אוכל בעינן שיעור כביצה] אבל דם ומים דלא שייכא בהו הך סברא לדונן כאוכל [דהרי בכל מקום דם חלוק מבשר, ואין לו תורת הבשר שיצא ממנו לשום דבר ודוק] הם טהורים לגמרי, דאין להם לא טומאת משקה לשיטה זו, ולא טומאת אוכל ודוק

(ה) ובזה יתבאר לנו כמין חומר הא דמסיק לרב דמשקי בית מטבחיא לחוד טהורין אפי' מטומאת עצמן, אבל משקי בית מדבחיא טמאין, ולפי שיטת המפרשים מדרבנן הוא, ותמה הצל"ח בחי' למה באמת חסו חכמים על משקי בית מטבחיא שלא לטמאן, ועל משקי בית מדבחיא, לא חשו להפסד קדשים, והלא בכל מקום חשו חכמים להפסד קדשי מזבח, ולפי דברינו אין כאן תורת תקנה כלל, דמשקי בית מדבחיא [היין והשמן] טמאים מן התורה, שהרי הזיתים וענבים היוצא מהן טמאים עכ"פ מתורת אוכל כמו שבארנו, והמים המתנסכים על גבי המזבח ג"כ טמאים מן התורה) דלא גרעו מעצים ולבונה דחיבת הקדש מכשרתן לקבל טומאה, והוא היסוד הנאמן לכל דברינו דהש"ס מעיקרא סלקא דעתי' דרב ס"ל דכן מלטמא טומאת עצמן גם ביין ושמן משקי בית מדבחיא, והוה מצי פריך לי' הא עכ"פ מכלל אוכל לא נפקי, אלא דעדיפא פריך לי' מקרא דחגי דאשכחן טומאה ליין ושמן [ובאמת הש"ס חשיב להו דבר תורה כמו שיתבאר בעה"י] ומסיק דרב לא אמר אלא משקי בית מטבחיא אין להם טומאת עצמם, דאין טומאה למשקין מן התורה, ואע"ג דגזרו טומאה על משקין לחולין [אף בדם ומים] מ"מ על משקי בית מטבחיא לא גזרו, וחסו רבנן לטמאן, אבל משקי בית מדבחיא היין והשמן, טמאין עכ"פ לעצמן מטעם אוכל ונטמויי אחריני תליא אי בקדשים טומאה עושה כיוצא בה, ויתבאר לפנינו בעה"י, ולענין טומאת מים דמדבחיא הן מטמאים מטעם עצים ולבונה, דלא גריעי מינייהו, ולמ"ד דאורייתא דאורייתא, ולמ"ד דרבנן דרבנן, וגזרו כן לחשיבותן,