עמודי אור רטז

ובפר"ח או"ח סי' תמ"ב) ובטעמו וממשו בכזית בכדי אכילת פרס חשיב לדידהו האיסור כיון שהוא ניכר בעינו, אבל לשיטת אינך תנאי ואמוראי ויתר הפו' טעכ"ע דאורייתא, וע"כ על זה לא נאמר אחרי רבים להטות כלל, כיון דהרוב לא מבטל לי' באמת, אע"ג דלא מנכר כלל, עיי' כל זה בשיטת המפרשים ז"ל אכמ"ל, אך כתבנו שורש הדברים כפי הצורך לענינינו, ומעתה נקל להסביר דדבר זה אי בלח בלח [הואיל והוא תערובות קיימת כמ"ש] אמרינן דנתבטל גם לענין משא או ראי' תליא בהכי דלמ"ד טעם כעיקר דרבנן, ולא מיתסר לדידי' אלא טעמו וממשו כא"פ [ודעת רש"י דבעינן דוקא שלא נימוח האיסור פי' שיהא ניכר גם אחר התערובות דומיא דמקפה עם שום ושמן שבלי ספק השמן ניכר בתוך המקפה, והב"י השווה גם דעת רמב"ם לדעת רש"י, והפר"ח השיג עליו מלשון הרמב"ם (פט"ו מה' מ"א ה' ב' ג') שכתב כן בחלב שנימוח לתוך הגריסין, ולענ"ד היינו ממש שמן עם מקפה שהוא ניכר בעינו ודוק] ובלא"ה קרינן גם בי' אחרי רבים להטות, ממילא שוב לענין משא אינו מטמא, כיון דרחמנא בטלי' בהדיא, אבל למ"ד טכ"ע דאוריית' א"כ אחרי רבים להטות לא קאי אמין בשאינו מינו ולכך גם בלח בלח מטמא במשא ודוק היטיב

ומעתה מיושבים יפה דברי הרמב"ם מהשגת המל"מ דמשוה הש"ס חרדת דם [שהוא לח בלח הנימוח] לנבילה בשחוטה ביבש דמטמא במשא, דהסוגיא אזלא למ"ד טכ"ע דאורייתא, דהא בסוגיא שם אביי הוא דמשוה חרדת דם לנבילה ביבש ואיהו הא ס"ל באמת (חולין ק"ח:) דטכ"ע דאורייתא ע"ש, והרמב"ם כטעמי' וכשיטתי' דס"ל טכ"ע לאו דאורייתא וממילא לדידי' בלח בלח הנימוח ואינו ניכר לא מטמא במשא בביטול ברוב ומתוך דברינו יתיישבו דברי הרמב"ם גם בענין צחצוחי זיבה לענין משא דר' יהושע מטמא להו מהך סברא לחוד, ואיהו מצריך קרא להכי כמש"ל, דנלענ"ד דר' יהושע ס"ל טעם כעיקר דאורייתא ושמעינן לה מההיא דתנן (שביעית פ"ט מ"ה) הכובש שלשה כבשים בחבית אחת ר"א אומר אוכלין על הראשון [פי' כיון שכלה מין אחד שוב אוסר הטעם הנבלע ממנו גם את הנכבשים עמו] ר' יהושע אומר אף על האחרון [דס"ל הטעם חשוב כעיקר וכיון ששלשתן נתנו טעם זה בזה, אפי' כלו שני מינים חשיבי הכבושים בחבית מין השלישי הקיים] הרי דחשיב לי' טעם כעיקר אף לקולא ודוק [ונהי דבשאר דברים לא אמרינן כן שיהא הטעם חשוב מן העיקר ליתן להעיקר קולו של הטעם, מ"מ ראי' גדולה היא דחשיב לי' טכ"ע בכל התורה וההפרש שבין ביעור לשאר איסורין דאזיל ר' יהושע אחר הטעם להקל היינו בפשוטו שהתורה אמרה כשכלה המין בשדה, מחוייב לבערו מן הבית, ואיהו ס"ל טעם כעיקר, אם הטעם המשוייר ההוא חשוב כאלו הוא בעינו אמרינן שלא אסרה תורה דבר שכלה מינו מן השדה אלא כשהוא בעינו לבדו, אבל כאן שיש טעם מן המותר לא אסרה תורה ודוק, ועכ"פ היסוד פשוט לר' יהושע דטעם חשוב כאילו הוא בעיני' ודוק] ולפ"מ שנתבא' ר' יהושע לטעמי' דס"ל טכ"ע דאו' וא"כ לח בלח מטמא במשא בלא שום קרא, אבל הרמב"ם בשיטתו דס"ל טכ"ע דרבנן סמיך בהא אדרשא דת"כ דמזאת נפקא לן לטמא במשא אבל סברא דתערובות צחצוחי זיבה לא מהני לטמויי במשא כמשנ"ת, [ובאמת שיטת הרמב"ם וחידושו בזה [לדרוש טומא' קרי בזה מקרא] מוכרח ע"פ סוגיא דב"ק (כ"ה.) דיליף התם תכא דברייתא קרי בזב [לטמא גם במשא] בק"ו מרוקו, ומתבאר מהסוגיא שם דהיינו כשיטת ר' טרפון דהיכא דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו [ועיי' הטיב תוס' שם ד"ה אלא] להכי מייתי לה גם לטומאת משא, ור' יהושע מטמא לי' מטעם צחצוחי זיבה, והש"ס מדייק התם מתניתין דריש כלים דלא ס"ל כר' יהושע מדקתני רוקו וש"ז ומימי רגליו ולא תני לה לש"ז גבי זובו, ולפ"ז מוכח ע"כ דלא ס"ל להאי תנא לטמויי משום צחצוחי זיבה וא"כ אית לן ע"כ סתם משנה כר"ט, וזה תמוה דקי"ל הלכה כסתם משנה, וקי"ל נמי כרבנן דר"ט דאמרינן דיו אפי' היכא דמפריך ק"ו [ומנ"ל טומאת משא בש"ז דזב] לכך מפרש הרמב"ם ע"פ הת"כ דמקרא דרשינן לה, ובהכי נמי אתא שפיר סידורא דמתניתין, דסמוך ש"ז למימי רגליו דבתרי' דתרווייהו מחד קרא וסברא נפקו, וטעמי' דר' יהושע ע"כ לא סליק לדידן אליבא דהלכתא וכמו שנתבאר בעה"י ודוק]

(י) ושיטת ר"ש תתבאר לפי דברינו לפמ"ש התוס' בע"ג (ס"ז: ד"ה ואידך) דר"ש כרבנן דר"ע בפסחי' (מ"ד:) ס"ל דמגיעולי עכומ"ז ליכא למילף טכ"ע דחידוש הוא וכיון דס"ל טכ"ע דרבנן [דלפי שיטת הרמב"ם זהו היסוד, דמאן דלא יליף טכ"ע מגעולי עכומ"ז ס"ל דרבנן הוא] ממילא לדידי' מין בשאינו מינו בלח שנימוח לא מטמא במשא [וה"ה באהל כמבואר] והכי שמעינן לי' בשליא בבית שמטהר משום דס"ל נימוק הולד עד שלא יצא, ובטל ברוב המחוי (נדה כ"ז:) עש"ה בסוגיא

ומתוך המשא ומתן הזה מיושבת קושיית התוס' בס"פ יוצא דופן (מ'. ד"ה כעין) בפלוגתא דר"ש ורבנן לענין יו"ד דרבנן דרשי אשה כי תזריע וילדה עד שתלד ממקו' שמזרעת, ור"ש [דס"ל יוצא דופן ולד מעליא הוא לענין לידה] ההוא דאפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה [פי' ולד מחוי] אמו טמא' לידה, והקשו שם התוס' אמאי לא בעו רבנן קרא להכי לטמא ולד מחוי ע"ש שנדחקו בזה, ולענ"ד הדבר פשוט, דר"ש לטעמי' דס"ל בנימוק הולד דבטל ברוב אף לענין משא [ואהל] וכן לענין ראי' [ולידה נמי כיוצא בזה] ולהכי בעי קרא דמ"מ לענין לידה מטמאה בולד מחוי, וכן הוא מתבאר מסוגיא דלעיל (כ"ו:) עש"ה, אבל רבנן דפליגי בעלמא ביסוד טכ"ע וממילא לדידהו גם ולד מחוי לענין טומאה נמי ולד מעליא הוא כמשנ"ת, לא בעי קרא להכי כלל, ובאמת י"ל דרבנן דההוא מתניתין דמטמאי בשליא בבית לא ס"ל טעמא דרבנן דברייתא דמשום דלא נימוק יפה מטמאי ליה, אלא טעמייהו כפשטי' דבכה"ג לענין משא ואהל לא בטיל כלל אף בנימוק, [ומ"מ לרבנן דההיא ברייתא נמי אין הכרח לומר דסברי כר"ש ביו"ד, אע"ג דבמחוי גמור מודו דלא מטמא, כמו שכתבו התוס', מ"מ יש לומר דדרשי תלד לטומטום ואנדרוגינוס ולבן ולבת דרשי לחייב על כל בן ובת לתרי עבורי, ולא אייתר ליו"ד כלל וממילא יו"ד לא חשיב ולד כמו שכ' התוס' שם ד"ה יוצא דופן ע"ש ודוק כי קצרתי]

(יא) ולפי המתבאר כל החקירה הזו תיכון בידינו גם לענין ראי' דטומאת משא וראי' יסודם אחד שנעשה בפעם אחת כמשנ"ת, וא"כ לדעת הסוברים דבטל ברוב לענין משא תערובות לח בלח, הכי נמי לענין ראי', ולפי שיטה זו לא מהני צחצוחי זיבה לענין סתירה, כיון דבטלו ברוב ש"ז, וא"כ שפיר ילפינן מינה לפולטת ש"ז דסותרת כיון דרואה היא, דדמיא ממש לקרי בזב שסותר וליכא לפלוגי מידי

, ואולם לפי השיט' דלח בלח לא בטלה לענין משא, ומינה דראיית קרי בזב נמי לא בטלו בה הצחצוחי זיבה, וליכא למילף מינה לפולטת ש"ז שתסתור בזיבה, דהא לא דמיא לזב כלל, מטעמא דכתיבנא לעיל ודוק היטיב [ומ"מ לדינא אע"ג דרוב הפוס' הסכימו להחמיר בשל תורה דטכ"ע דאו', וא"כ לפ"ז לטומאת משא נמי לא בטלו הצחצוחי זיבה, מ"מ לא נאמר בזה להקל שלא תסתור פולטת לדידן, חדא דלהחמיר נקטינן טכ"ע דאו' ולא להקל, ועוד דלשיטת המרדכי לא תלי בהכי כלל. דאיהו מטעם מעורב מתחלת ברייתו ס"ל דלא בטלה, וצריך יישוב אחר למה שהקשינו ודוק היטיב]

ולפ"ז נאמר דלר"ע דס"ל (פסחים שם) טכ"ע דאורייתא ממילא לדידי' לח בלח לא בטל לענין משא או ראי', וא"כ ליכא למילף לדידי' פולטת שתסתור [ואין זה תימא דהא פליגי בה אמוראי ותנאי, גם הפוס' נחלקו קצתם בזה] ושפיר סלקא לי' שמעתי' בסוגיין למילף זיבה גם לעשירי מרביעי [ונתיישבה מה שהקשינו] דלדידי' ליכא למפרך מה לרביעי דסתר' בו פליטת ש"ז, דהא לא ס"ל כלל כמש"נ, ושפי' דריש להו מקרא ודוק

והמורם מדברינו שכל זה נובע משיטתו דטכ"ע דאוריית', ומתבאר מסוגיא דפסחים שם דמה"ט דנפקא לי' טכ"ע, מגיעולי נכרים) מוקים לי' משרת להיתר מצטרף לאיסור דאל"ה טפי הו"ל לאוקמי' למשרת לטכ"ע ועי' פ"י שם ודוק] וכבר ביארנו דהיינו ממש שיטתו דשיעור איסורי נזיר בכזית [לא ברביעית] וא"כ הני תרי מילי דרשתו מקראי י"א ימי זיבה, ושיעורי בנזיר] תלויים זה בזה, וראב"ע לשיטתי' נחלק עלי' בשתיהם כמבואר ואין צורך לכפול הענינים ודוק

(יב) אך גם דרשתו בשמן לענין חצי לוג לתודה, ג"כ בהכי תליא כמו שנבאר בעה"י, דלכאורה עיקר ילפותי' תמוה דס"ל (מנחות פ"ט.) דאי לא הוה כתיב בשמן כלל, הוה ילפינן לחמי תודה משאר מנחות להטעינה שמן, וקשה לענ"ד דאי מסתם לשון מנחה הטעונה שמן נלמוד ללחמי תודה, הא מבואר במנחות (מ"ו:) דלחמי תודה לא אקרו מנחה, ואם באנו ללמוד מסברא לחמי תודה ממנחות, קשה לענ"ד הא מנחות קדשי קדשים הן, ולחמי תודה קדשים