עמודי אור רטו

הויא סותרת [ואי נוגעת הויא לא סתרה] והמתבאר מתוך הסוגיא שם (ל"ג:) דקאמר רבא נהי נמי דסתרה [אי נימא רואה הויא] כמה תסתור תסתור שבעה די' כבועלה [זב המונה ורואה קרי אינו סותר אלא יום אחד רש"י] תסתור יום א' כו' משמע דעיקר ילפותא מיני' הוא, דכמו שהוא סותר היא נמי סתר', ואולי באמת נפקא לי' מהיקישא דמייתי הש"ס (בב"ק כ"ה.) והכי דרשינן בנדה (ל"ה. נ"ה:) לזכר ולנקיבה לכמה מילי מקשינן זכר לנקיבה בטומאותיהם, וה"נ נפקא לן מהכא דכמו בדידי' סותר ה"נ בדידה, ומ"מ דן הש"ס דאי נוגעת הויא, ומצד נגיע' טימא בה הכתוב פליטת ש"ז, אין סברא ללמוד דבר זה ממנו, דשאני בדידי' דרואה הוה, ובנדה (כ"ב.) הוה בעי הש"ס למימר גם בדידי' דנוגע הוה כל רואה קרי, ופרכינן אלא מעתה אל יסתור בזיבה אלמא תניא זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז מה זיבה סותרת אף ש"ז נמי סותר, אמר לי' סתירה היינו טעמא דסותר לפי שא"א לה בלא צחצוחי זיבה אלא מעתה תסתור כל שבעה כו' אמר לי' גזירת הכתוב היא זיבה גמורה דלא ערבה בה ש"ז סותרת כל שבעה צחצוחי זיבה דערבה בה ש"ז לא סותרת אלא יום אחד עכ"ה, ויש להקשות לפ"ז לדידן נמי דקי"ל בדידי' רואה הוה [כמ"ש התוס' שם בסוגיא] מ"מ הא מקרא ילפינן בי' דסותר יום אחד אבל מסברא לא הוה ידענא אע"ג דפסיקא לן דרואה הוה ובדידה נמי אפי' נאמ' פולטת רואה הויא, מ"מ צריכים אנו לימוד שתסתור, וילפינן ממנו כמ"ש לעיל, וכיון דקי"ל כר' יהושע בנזיר (ס"ו.) דא"א לקרי שבתוך ספירתו בלא צחצוחי זיבה, א"כ מצינן למימר כסברת הש"ס זו דאף דראי' הויא מ"מ מטעם צחצוחי זיבה סותרת יום אחד, ולפ"ז איך אפשר לדמות פולטת שתסתור כמותו, שהרי טומאתה הוא באודם, ואין בפליטתה צחצוחי אודם, ומה סברא יש כאן שתסתור, ולענ"ד היא תמיה גדולה, [וע' היטיב ברא"ש שם בפ' בנות כותים דנחית ג"כ לסברא זו, ואעיקרא דמילתא קשיא לן ודוק]

(ה) וראיתי לעמוד בעה"י על עיקרן של דברים, הנה הכ"מ (פ"א מה' משכב ומושב ה' י"ד) כ' בשיטת הרמב"ם דגם לענין טומאת משא דמטמא לי' ר' יהושע מסברא זו [לפי שא"א בלא צ"ז] מ"מ מקרא דרשינן לה, דכתיב וזאת, אלא דמשום הך סברא מוקמינן קרא בהכי ע"ש שהביא להכריח כן מדברי הרמב"ם בפי' המשנה, ולכאורה פשטא דמלתא דר"י משמע דמסברא לחוד משמע לי' מה"ט טומאת משא בש"ז של זב, והדבר צריך טעם למה נטה הרמב"ם מדרך הפשוט לכאורה

והנה המל"מ שם הביא קושיית המרדכי אמאי לא נימא שיבטלו מיעוט הצחצוחי זיבה ברוב הש"ז [ע"ש במה שדחה יסודו של המרדכי דדבר המעורב מתחלת ברייתו אינו בטל, ויש קצת מקום עיון בדברי המל"מ בפי' לדברי המרדכי שם שהוקש' למרדכי מההיא דהמפלת דבטלה השליא ברוב לענין משא ואהל] ותי' דהתם נמי הולד הי' ניכר קודם שנימוח, והקשה המל"מ דהא תנן גבי שליא נימוק הולד עד שלא יצא ולפי הנראה מתחלת דברי המרדכי שכל דבר שתחלת ביאתו לעולם מעורב לא בטיל וא"כ קשיא לי' שליא שתחלת ביאתו לעולם הי' מעורב ואפ"ה בטל ברוב, ותירץ המל"מ דעיקר החלוק הוא שכל דבר שתחלת איסורו או טומאתו הי' מעורב לא שייך בי' בטול והיינו ההיא דזב ויבמה אבל גבי שליא דאף קודם שיצא לאויר העולם חלה עליו טומאה כל שניכר הולד קודם שנימוח שייך בו ביטול, שהרי תחלת חלות טומאתו לא הי' מעורב, אלו דבריו ז"ל, ולכאורה תמוה דהא אנן קי"ל בסוגיא דחולין (ע"ב.) דאין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם, ויהא כילוד, וע"ש היטיב בתוס' ד"ה גזירה שהכריחו דלידה בעינן, ולא מטעם דהוה טומאת בית הסתרים, אלא דלא מטמא כלל קודם שנולד, וא"כ הא לא חל עליו שם טומאה כלל, ויש ליישב קצת דבסוגיא דחולין (שם) תלי הסוגיא הך דינא אם יש לולד טומאה קודם שיצא לאויר העולם] בפלוגתא דר"ע ור' ישמעאל אי רביעית דם משני מתים טמא דלר"ע דס"ל רביעית משני מתים טמא דריש הנוגע במת בנפש איזה מת שבנפש של אדם הוי אומר זה עובר שבמעי אשה, ור' ישמעאל דריש לי' לרביעית דם ממת אחד, ומתבאר מסוגיא דסנהדרין (ד'.) דטעמא דר"ע דמטמא רביעית דם משני מתים משום דס"ל יש אם למקרא, ומבוא' בסנהדרין שם דר"ש נמי כר"ע ס"ל יש אם למקרא, וא"כ לדידי' נמי רביעית מב' מתים מטמא, וא"כ עובר במעי אשה נמי אית לי' שם טומאה [ומטמא בהושטת ידו כמ"ש התוס' שם] ולפ"ז שפיר עולים דברי המרדכי ביישוב סוגיא דהמפלת וכביאור המל"מ, דהתם ר"ש קאמר לה נימוק הולד עד שלא יצא, ולדידי' הא אקרי עליו שם טומאה, ולא מקרי מעורב מתחלת ברייתו

אך מ"מ קשה דהא בברייתא דנדה (כ"ז.) ר' יהודה נמי כר"ש ס"ל דבטל ולד הנימוק בשליא, ואיהו ס"ל (פסחים פ"ו:) יש אם למסורת וא"כ לדידי' רביעית דם מב' מתים לא מטמא, וממילא עובר במעי אשה לא חל עליו שם טומאה כמבואר, ואמאי בטל לדידי' הא הוה מעורב מתחלת חלות טומאתו וצ"ע לענ"ד] ותירץ המל"מ דבמשא [וה"ה לרקיקת יבמה, וכן הוא ע"כ לדידי' גם לענין ראי' עי' היטיב ודוק] וכה"ג לא שייך ביטול כדאמרי' בבכורות (כ"ג.) דנבילה בטילה בשחוט' ואינה מטמאה במגע אבל מטמאה במשא, וה"נ לענין משא דצחצוחי זיבה, וכן לענין ראי' כיון שהכל נושא [או רואה] לא שייך בזה ביטול, [ודע דלכאורה יישובו לקושיית המרדכי אינו מספיק, דהא בסוגיא דנדה (כ"ב.) שזכרנו עומד הש"ס בסברא דטומאת רואה ש"ז נוגע הוא, ועלה פריך הש"ס דמ"מ סותרת בזיבה מטעם צחצוחי זיבה, והא לענין נגיעה ודאי בטלו הצחצוחי זיבה, כדקיי"ל נבילה בטילה בשחוטה ואינ' מטמא במגע, אבל באמת זה אינו, דמ"מ זיבה ודאי ראי' היא לגבי זב וא"כ הצחצוחי זיבה מטעם ראי' מטמאו, ובראי' לא שייך ביטול ולא איכפת לן כלל במה דהש"ז תורת נגיעה עלי' ודוק] ושוב צידד בזה דהא הרמב"ם (בפ"א מה' אה"ט) כ' דלא מטמא במשא דבר המתבטל אלא יבש ביבש אבל לח בלח שנתערב אף לענין משא בטלה, אלא שהוקשה לו ע"ז דהא בסוגיא דבכורו' שם פריך הש"ס ממילתי' דראב"י דס"ל גבי בהמה ששפעה חררת דם דנימוחה ובטלה ולא מטמא במשא אהא דנבילה בטילה בשחוטה דמטמא במשא, ולא מחלק הש"ס בין לח ליבש [מ"מ אין זה תימא כ"כ דהא לא אסיק הש"ס בתיובתא, ובכמה דוכתי לא דחינן והלכתא היכא דמסיק הש"ס בקושיא ואכמ"ל] והנה דבר פשוט הוא לחלק בין לח ליבש שהרי היבש אינו ניתר אלא מחסרון הכרתנו, אבל אם יתברר החתיכה תחזור לאיסורה, משא"כ בלח שנתערב לגמרי, וא"א לחזור לאיסורו, ולכך מטעם זה היבש מטמא במשא דמצד ספק [שההיתר רבה] אנו מתירין הדבר לאכול כל אחת, אבל במשא שנושא הכל לא שייך כן, אבל הלח מתבטל הוא לגמרי וכה"ג חילק הנוב"י לענין ביטול איסור למ"ד דמה"ת מותר לבטל איסור לכתחילה, דזה אינו אלא בלח אבל לא ביבש ע"ש שדבריו ז"ל נכוני' ואינם צריכים חיזוק

ומצאתי יסוד נאמן לחילוק זה בין דבר לח המתערב לשאר תערובות מדברי הרמב"ם (פ' י"ג מה' תרומות) שכתב סאה תרומה שנפלה לחולין ונפל מן המדומע למקום אחר מדמעתו לפי חשבון, בד"א בדבר שאין דרכו להבלל כגון חטים לחטים או קמח לקמח [ודע דאין זה נוגע לשאר בילה שנחלקו אם יש בילה, והארכנו בפרט זה במ"א ביישוב הדברים וביאור דעת הרמב"ם דכאן ודאי אמרינן דנתערב יפה ולא נחוש שמא יעדף בנפל שיעור התרומה יותר מהחולין לפי ערך התערובו' דהא ברישא אין מצריך לבטל אלא לפי חשבון אף בתבואה שנתערבה, ומקור דין זה הוא מהירושלמי (פ"ה דתרומו' ה' א') וסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן ואיהו ס"ל בירושלמי (פ"ה דדמאי) דעד כזיתים הם נבללים, וע"ש בתשו' מיו"ד לעיל שהארכנו בעה"י, אלא כוונת הירושלמי והרמב"ם כאן לחלק בין דבר הנבלל ומתערב ונעשה גוף אחד כיין ושמן, ובין דבר שאינו אלא מעורב יפה כגון תבואה וקמח אבל בלול ומחובר יחד ודוק] אבל דרכו להבלל כגון שמן תרומ' לשמן חולין או יין תרומה ליין חולין הולכין אחר הרוב אם רוב תרומה הרי זה מדמע כתרומה ואם רוב חולין הרי הוא כחולין ואינו מדמע אע"פ שהכל אסור לזרים, עכ"ד, הרי מפורש מחלק דדבר יבש שמו עדיין עליו לאסור גם אח"כ משא"כ בלח, ובאמת בירושלמי שם לעיל מייתי דין ביטול נבילה בשחוטה, דמ"מ לא בטלה בשחוטה לענין משא, והדר מייתי הברייתא ומחלק בין דבר שדרכו להבלל או לא ומשמעו' הענין דסמכי' נמי לדלעיל דהתם לענין טומאת משא נמי איתי' להאי חילוקא בין לח המתערב ליבש, דלח בטל ברוב לגמרי, וגם במשא לא יטמא על דרך שנתבאר בעה"י

(ט) ומ"מ נשים לב לשורש הדברים דמלתא דא תליא באשלי רברבא, דביטול כל דבר ילפינן מאחרי רבים להטות וילפינן מיני' כל מיני בטול, אך פלוגתא דתנאי ואמוראי היא במין בשאינו מינו וכן הוא מחלוקת הפוס' לפי שיטת רש"י והרמב"ם במין בשאינו מינו נמי אמרינן אחרי רבים להטות, ולהכי ס"ל דטעמו ולא ממשו שרי מדאורייתא מהאי קרא אחרי רבים להטות (עיי' רשב"א בחי' חולין צ"ט.