עמודי אור ריג

הכלל העולה דכיון דפסק רבא כר"ל דלא מהני מתנה לאחר אחר כ"ד מוכח דהלכתא כריב"ב דמתניתין דבנין דכרין כוותי' אזלא, וכיון דקי"ל כריב"ב, שפיר מצינן למפסק קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכמשנ"ת ודוק. החונן לברואיו דעת, יעיר לנו אזן שומעת, להגות בחוקי' בלי מגרעת, ויהל אפילתינו באור מופעת

סימן קיח וואלקאוויסק מה שחדשנו בסיומא דש"ס בחבורת לומדי ש"ס

(א) תנדב"א כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב, שנאמר הליכות עולם לו אל תיקרי הליכות אלא הלכות, עיין רש"א בח"א שביאר כי אחרי ביאור כל ההלכות ופתחי נדה וזיבה שהיתה ידיעתם מוכרחות למעשה בזמן המשנה, ואח"כ קבלו הנשים חומרא דר"ז לישב על טיפת דם כחרדל ז' נקיים, וא"כ לא הוצרכנו עתה למעשה לכל הפלפולים והלכות עמוקות שבנדה וזיבה, ואולי לא נחוש ונעזוב הלימוד הזה, דרש תנדב"א שמ"מ השונה הלכות כו' מובטח לו כו' ע"ש, ובעירובין (כ"א:) דרש רבא מאי דכתיב הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, פי' שלא בעלו בעילות זכות [ומדריש לי' כך ע"ד שאמרו (שבת ס"ב:) וסרוחים על ערסותם אלו בני אדם שמחליפין נשותיהן זע"ז ומסריחין מטותיהן בש"ז שאינה שלהם, פי' דקיימא לן (יבמות ל"ה.) אשה מזכה מתהפכת ומפלטת הזרע של זכות שלא תתעבר ועיי' תשו' הב"ח החדשות שדין זה הוא גם בנשואה המזנה שאין רוצה להתעבר מזנות] והש"ז מסרחת במטתה, אבל הבחורים לא עשו כן שלא טעמו טעם חטא מימיהם רק שמשו עם הלקוחה להם בהיתר להקים זרע, ודרש דודאים לשון דודים החתן והכלה] נתנו ריח, ר"ל היפוך המזנים שזרען מסרחת] כי הריח היפוך הסרחון והבן] ודרש עוד בשבח הכלה בהנשאה להגון לה, ועל פתחינו כל מגדים אלו בנות ישראל שמגידות פתחיהן לבעליהם, פירש"י כשרואה דם אומרת לבעלה ויפרוש הימנה, והוא דחוק למה תלה הדבר בלשון פתח, וגם בפשוטו למה שיבח בהגדתה לבעלה, ולא בעצם הענין שפורשת מאיסור, אבל הדברים מתבארים לענ"ד ע"פ דרשת חז"ל (שבועות י"ח.) והזרתם את בני ישראל מטומאתם אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן, ויש לספק אם האיסור הוא רק עליו או על שניהם, [ומ"מ אפי' נאמר דאיסורא עלי' לחוד אית בה ג"כ איסורא דלפ"ע, ולכך מחשבינן לה לאיסורא [ולשוגג לא לאונס] גם בדידה בשבועות שם לענין חיוב חטאת אם נטמאה עש"ה, דכמו דבדידי' אמרינן שם דסמוך לוסתה כיון שעכ"פ הי' מחויב לפרוש ממנה מדאו' או מדרבנן למ"ד דאף סמוך לוסתה דרבנן ויתבאר קצת לפנינו] להכי כי בא עלי' ונטמאה חייב חטאת, כיון דעכ"פ הי' חובתו [אפי' נימא דהוא רק מדרבנן] לפרוש ולחוש לוסת, הכי נמי בדידה כיון דלפ"ע איכא, והי' עליו חיוב פרישה משום זה חשיבה שוגגת ולא אנוסה ודוק] לפי שבכ"ד מלשון בני ישראל ממעטינן אשה [עיין מחלוקת הפוסקים באו"ח (סי' י"ד) לענין ציצית אם כשירה בנשים מה"ט דכתיב בני ישראל, וכן הכריע שם הגר"א לפסול עש"ה] וביותר דלענין הרחקה יש להחמיר בדידי' יותר [ועיי' היטיב בפרמ"ג בפתיחה כוללת סימן י"ד ט"ו ואכמ"ל] וכדעת החו"י דלאו דלא תקרבו לגלות ערוה שהוא בגדרי העריות, היינו חבוק ונישוק וכדומה בעריות אינו אלא באיש מה"ת [ובמ"א עמדנו על דבריו בעה"י אכ"מ] ולפי שדרש המקרא לענין נשואין בצניעות והיתר, והנה בכל אשה וסתה ידוע לבעלה, אבל זו הנשאת לו מחדש סיפר הכתוב בשבחן של בנות ישראל שמגידו' פתחן [ר"ל פתח נדותה מתי הוא נפתח כדרכה בקביעות וסח] לבעליהן, עם היות האיסור מצד עצמו בלתי חל עלי' כמו שנתבאר, תחוש על משפטי התורה בלי להכשילו, ודרש עוד חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים, ועי' רש"א שדקדק דהל"ל ישנים וגם חדשים, אבל שלמה ע"ה דבר בזה ברוח קדשו לדורות העתידין, לפי שהדין מוסכם אצלינו דוסתות דרבנן, וכתבו התוס' ביבמות (ס"ב: ד"ה חייב) דלפ"ז גם האזהרה לפרוש סמוך לוסתה דרבנן הוא [והנוב"י חידש בזה אכ"מ]

ואולם דבר זה נגזר ונאסר במנין מימות הבית, ובימי האמוראים החמירו בנות ישראל על עצמן חומר גדול בקדושתן להחשיב כל ראי' אפי' טיפת דם כחרדל לזיבה גדולה ולמנות אחרי' שבעה נקיים

והנה לפי הדין מהתלמוד אין אשה קובעת לה וסת בימי זיבתה (נדה י"א.) והי' עולה על הדעת שכיון שקבלו חומרא דר"ז להחשיב ראיותיהן לזיבה, שוב לא יחושו לקביעת הוסת, שלא יהי' כשני דברים הסותרים, ואין כאן עקירת דבר, כיון דוסתות דרבנן הרי על כיוצא בזה אמרו משלך נתנו לך] ואולם הרמב"ן כתב דאדרבה האידנא תמיד קובעים וחוששין לוסת, דכטועות מחשבינן ע"ש ובטור יו"ד סי' קפ"ט, ומקיימין הגזירה הקדומה בזמן, הוא דין חששות הוסתות, גם אחרי קיימם החומר המחודש חומרא דר"ז, ובזה תשתבח האומה החסידה הרבה גזירות גזרתי על עצמי, מה שהי' לי להקל ברבויים בענינים יחד, חדשים [היא חומרא דר"ז, ועם כל זה] וגם ישנים [גזירת וסתות הקדומה] דודי צפנתי לך, ותתפאר עוד במילת צפנתי, כי הנדה מותרת להתייחד עם בעלה כמאחז"ל סוגה בשושנים, ועם היותם בסתר ומצפון תשמור גדרי' הנאותים לאהבת יוצרה ית'

(ב) ואחרי כל החומר הזה אשר קבלו בנות ישראל לנצור דרכינו מכל מכשול, לא יניח מלהגות ההלכות החמורות הקבועות וכמאמר התנא באבות קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות, ביאור ענינו לפי שמסכת קינין הלכות ושאלות עמוקות רחוקי המציאות אף בזמן הבית, ואף כי עתה שבעו"הר נשבת זבח ומנחה, יראו ענינים אלו ללא תועלת כלל, וכן פתחי נדה עד"ז כמו ששנינו בערכין אין פתח בטועה כו', וכדפרשה הברייתא שם רחוק הענין במציאות עכ"ז העיון והחקור בזה בעומקי השכל הן הן גופי הלכות ככל משפטי ה' המצוים לנו, אין נפל בהם במעלות לימוד התורה ועומק שיטותי' מכל ההלכות המסורים לנו [וקרוב לזה פי' הגר"א ז"ל] וכבר דרשו חז"ל מנחות (ק"י.) ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי אלו ת"ח העוסקים בהלכות עבודה בכל מקום, מעלה עליהם הכתוב כאלו המשיכו קדושת המקדש על מקום הגיונם בהלכה, והקריבו שם, ועד"ז אמרו חז"ל (ברכות ח'.) מיום שחרב בית המקדש [ובטלו הקרבנות משם] אין לו להקב"ה בעולמו [ר"ל דאף ע"ג דקדושה ראשונה בקדושת המקדש לא בטלה, ולא זזה שכינה ממקום המקדש אף בחורבנה של ירושלים, ובתוספתא (ספ"א דבכורות) לפי שהוא אומר על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת כו' להסירה מעל פני יכול אף עכשיו הרי הוא בחמה, ת"ל ההר חמד אלקים לשבתו, הרי הוא בחמדה ובתאוה מלמד שכפר לה חורבתה שאין שכינה חוזרת עד שתעשה הר [ור"ל שחרב הבית ונשאר הר] שנאמר ההר הטוב הזה כו', מ"מ אין לפניו קורת רוח שם כי בטלו אישי ניחוחינו ולהקב"ה אין לו מקום קורת רוח] אלא ד' אמות של הלכה, שעוסקין בעניני עבודה וכמש"נ

ופירשנו עוד בזה דרך נאות בעה"י על מספר ד' אמות שלהלכה, כי ידוע מאחז"ל (ר"ה כ"א:) חמשי' שערי בינה נבראו בעולם, ופירשה הרמב"ן ז"ל בכ"מ שכולם נכללים בתורה, כי כל מה שאנו הוגין עתה בפרטי הדינין וההלכות ע"פ דרכי מדרשי התורה, אין זה כ"א שער אחד, אבל בהופיע על עם ה' רוח קדשו בהיות מקדשו בקרבינו ושכינתו חופפה עלינו, הי' מקום לדעת מן התורה חכמת הדצח"מ, וכל טבעי היצורים והגלגלים והמלאכים, וגבוה מעל גבוה, עיי' בדבריו הק' ז"ל, וכבר אמרו ז"ל בעירובין (כ"א.) במדות התורה שראה הנביא ארבעים בעשרים [וסודו כמוס ליודעי חן אין לנו עסק בנסתרות, אבל באנו להסביר הנגלה מהמאמר] וידוע מאמרם ז"ל ארבע אמות [שהוא מקומו של אדם סתם] פירושו ארבע על ארבע, והוא אחד מחמשים, מארבעים על עשרים [דוק ותשכח] וזה יפעת מאמרם ז"ל מיום שחרב בית המקדש, ומשוך עלינו חשכת השכל וכל ישראל נכנסים בשער אחד ויגעים בו, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות [מארבעים בעשרים שכללה כל התורה] של הלכה בלבד. (ג) והמקרא הזה בחבקוק הוא ותחלתו (שם ג' ז') עמד וימודד ארץ ר"ל במקדש ראשון הי' שכינתו ית' אצלינו רק בחינת עמידה לא ישיבה קבועה, וע"ד שצווח ירמי' למה תהי' כגר בארץ, וכבר אחז"ל שמקדש ראשון הי' בזכות אברהם, ואמרו עוד (שבת קי"ח) שנחלת אברהם בארץ