עמודי אור ריב

אליבא דהלכתא, שהרי שולחן של מקדש מקדש ג"כ הראוי לו (מנחות צ"ו. ובשאר דוכתי) הלחם הנסדר עליו, ואיכא למ"ד במנחות (צ"ז:) דלא הוי לי' תוך ומסגרתו למטה היתה, ובמנחות (פ"ז:) בעא מיני' רמב"ח מר"ח שולחן מהו שיקדש קמצים בגודש שלו [דשולחן לא הי' לו בית קבול כלל למעלה רש"י] מדמקדש לחם קמצים נמי מקדש א"ד דחזי לי' מקדש דלא חזי' לי' לא מקדש ופשיט לי' דאינו קדוש ליקרב ע"ש, הרי מבואר דשולחן נמי מקדש אע"ג דלית לי' תוך, ומאי חדושא אשכחנא בסכין, וההכרח לומר דחזקי' ס"ל כמ"ד מסגרתו למעלה היתה, ושולחן נמי הוה לי' תוך, ולהכי עדיף לי' סכין שמקדש בלא תוך, משא"כ למאי דקיי"ל כסתמא דמתניתין (מנחות צ"ז.) שהיו סניפין ללחם, והוא דלא כמ"ד מסגרתו למעלה היתה כמבואר בסוגיא שם עש"ה, וא"כ לא אלים לן סכין כלל ולית' לטעמי' דחזקי' זהו מה שנלפענ"ד ביישוב פסק הרמב"ם ודוק

(כג) ועדיין אני מתמי' לענ"ד דאכתי לר' יוחנן גופי' אשכחנא עדיפות בסכין [לענין מיקדש לחם גופי'] מבשאר כל"ש, דבפסחים (ס"ג:) פליגי ר' יוחנן ור"ל בשוחט את התודה בפנים ולחמה חוץ לעזרה ר"י אמר קדש הלחם ור"ל אמר לא קדש ומפרש שם הש"ס דאיצטריך ר"י לאשמעינן לענין מיקדש לחם דהא אי איתי' גואי קדיש ואי לא לא קדיש מידי דהוה אכלי שרת קמ"ל, ופירשו שם התוס' דה"א דדמיא לכל הכלי שרת שאין מקדשין אלא בעזר' כדשמואל בזבחים (פ"ח.) הרי נתבאר לכאורה דבהא מיהא לר' יוחנן עדיף סכין משאר כלי שרת שמקדש אפי' מה שחוץ לעזרה, וסבור הייתי לומר דהא דאמרינן אין כלי שרת מקדשין אלא בפנים, היינו למעוטי שלא יקדשו בחוץ לחוד, משא"כ התם דמגו דמהני הסכין לקדושי הזבח שהוא בפנים מהני נמי ללחמה שחוץ לעזרה וסברא טובה היא, וכה"ג כתבו התוס' בכמה דוכתי, שוב ראיתי שזה הי' עולה יפה למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף דהשתא הוו קדושת הזבח והלחם כהדדי אתו, משא"כ לר' יוחנן דקיימינן אליבי' דס"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכבר כתבנו דאליבי' מתקדש הלחם בתחל' השחיטה, ופשוט שעד שחיטת רוב הסימנין לא מתקדש הזבח אף לדידי' ודוק, וא"כ לכאורה לר' יוחנן גופי' אשכחנא עדיפות בסכין מבשאר כלי שרת [ועיי' סוטה י"ד: מדי דהו' אדם אע"ג דקדשתי' סכין כו']

(כד) וע"פ כ"ז נלענ"ד לחדש בהקדם קצת הסוגיא דזבחי' (פ"ח.) דתנן התם וכולן [הכל"ש] אין מקדשין אלא בקדש, ושם בגמרא אמר שמואל כל"ש אין מקדשין אלא שלמין ומלאין ומבפנים, פירש"י בעזרה, והקשו התוס' דלמה שני מלישנא דמתניתין דקתני בקדש

ולענ"ד דבר חדש חידש שמואל, דממתניתין לא שמעינן אלא דברים הצריכים קדושת כלי בעזרה, בהני לא מהני בחוץ, ושמואל אשמעינן דשום כלי כגון מדידת הסולת בעשרון אם מדדו מבפנים נתקדש, ואם מדדו בחוץ לא נתקדש, אע"ג דלא אשכחן דאצריך בהו רחמנא קדושת עזרה ודוק היטיב, ועיי' תוס' סוכה נ'. ודוק, ונלענ"ד דביסוד זה פליג ר' יוחנן וס"ל דבמה דלא בעי קדושת עזרה מקדשין כלי הקדש אף חוץ לעזרה, ובהכי ניחא הא דלא חשיב עדיפות בסכין דמקדש לחם חוץ לעזרה, דלדידי' באמת בכולהו כל"ש הכי הוא, ובזה נתיישב' תמיהת התוס' במנחות נ"ז: דמשמע כל הסוגיא לר' יוחנן דאי מדת יבש נתקדשה קדשי לחה"פ משנמדד בעשרון, ובכ"ד לא משמע הכי, דבאמת בכ"ד משכחת דלא קדשי במדידת העשרון כגון שנמדד בחוץ, ולר"י מיקדיש בכל ענין ודוק, ובזה נתישבה תמיהתינו על הרמב"ם מסוגיא (דף צ"ה:) במנחות, דהש"ס דייק התם למ"ד כלי הקדש מקדשין בכל מקום משא"כ הרמב"ם שפוסק דאין מקדשין אלא בפנים להכי לישתן ועריכתן בחוץ כל שלא הובאו אל הקדש פנימה במדידתן, ודוק הטיב בכ"ז

(כה) ואחרי שעלה כ"ז בידינו נאמר דבאמת שמואל בזה לטעמי' מוכח לה מקרא, דיליף (שם ובמנחו' י"ט:) דמזרקות מקדשין מנחות מקרא דכתיב שניהם מלאים סולת ומבואר בסוגיא (שם י"ט:) דמדתנא בי' קרא יליף הכי לדורות והא מבואר הוא בסוגיא דמנחות (נ"ז:) דכיון דאמ' רחמנא עביד עשרון וכייל בי' שוב לא סגי דלא כייל בי', וא"כ מאי נ"מ בקדושת המזרק דגלי לן קרא, הא כבר נתקדש הסולת בעשרון, אע"כ דמשכחת לה כגון שנמדד בחוץ ואז אין כלי הקדש מקדשין להכי גלי קרא דמזרקות מקדשין ודוק

ונלענ"ד עוד דר' יוחנן נמי לא פליג אהך דרשא דשמה דוחרקוח מקדשין, ומ"מ לא מוכח מינה דאין כלי המדות מקדשים בחוץ, ומוקים לחדושא דקרא בקדושת מזרקות בטעמא אחרינא, דהא ר"מ ס"ל במנחות (פ"ז.) דשני עשרונות הי' אחד גדוש שבו הי' מודדין לכל המנחות ואחד מחוק לחביתי כה"ג, וקי"ל (שם צ'.) שמדות היבש בירוציהן חול וא"כ הגודש של כל המנחות לא נתקדש לר"מ, וראיתי להתוס' בפכתות י"ח ר"ה ולרבי חכינא, שכתבו להסתפק בזה דאפשר דדוקא גודש דלא צריך לא מקדש אבל גודש זה שהוא מדתו של כלי מקדש כו' ע"ש, ופשוטן של דברים פורה שאין חלוק דאל"כ מאי מדטה הש"ס קדוש קסצין בגודשו של שולחן לנוה שמקדש הלחם (במנחות פ"ז) ע"ש ע"כ דטטעם זה אין לחלק ודוק היטיב] ושפיר אשמעינן קרא דמ"מ מזרקות מקדשין את הכל, וא"כ י"ל דר"י בהא כר"מ ס"ל ולא מוכח מהתם מידי דאין כל"ש מקדשין אלא בפנים, ואדרבה לדידי' דס"ל ישנה לשחיטה מתחל' ועד סוף מוכח איפכא מדקדיש לחם הפנים חוץ לעזר וכמשנ"ת ודוק היטיב

ודע דבמנחות (פ"ו:) מפרש הש"ס בטעמא דר"מ ורבנן דר"מ דריש ווי ומרבה חצי עשרון מועשרון, ומרבה מאידך עשרון עשרון גדוש ורבנן לא דרשי ווי ודרשי מאידך עשרון חצי עשרון ק איתרבי לדידהו עשרון גדוש כלל עש"ה בסוגיא זהו מה שרצינו לבאר בענינים אלו

ובזה יש מקום לפרש המשך ההילכתא דרבא אשר הצגנו פתח דברינו דכיון דקי"ל כר"ל בחליצת מעוברת א"כ ע"כ לא תפסי קדושין ביבמה כמשנ"ת, ולפ"ז הוי שו"י ודאי זונה, וקשה אמאי ולדה כשר, ההכרח לומר משום דלית בה מלקות משום זונה, ונסתייע זה מהא דקי"ל בכל הנפסלות שאין בהם מלקו' כמשנ"ת, וממילא אין ולדן חלל כדעת הגר"א שכתבנו וממילא מוכרחת דרשא דר' ישמעאל בסוטה דלא איצטריך קרא לכהונה משום דומיא דבעל כמשנ"ת, וע"כ לא דרשינן ווי כר' ישמעל, וא"כ לית לן עשרון גדוש כרבנן דר"מ, וא"כ מוכח מדרשא דשמואל דאין כל"ש מקדשין אלא מבפני', וקשה אמאי קדשי לחמי תודה חוץ לעזרה ההכרח לומר דאיני לשחיטה אלא בסוף וקדשי בהדי הזבח, וכיון דקיי"ל אינה לשחיטה אלא בסוף ע"כ מיתוקמא פלוגתא דר"מ ור' יוסי דתמורה בתפוס לשון ראשון, וא"כ שפיר פסקינן כר"ל במחלק נכסיו דמחלק בין תכד"ד לאחר כד"ד ואתיא כר' יוסי ממש כמ"ש רשב"ם וכמשנ"ת ודוק

(כז) נשים פנינו למימרא שלישית דר"ל דפסיק רבא כוותי' דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובגיטין (מ"ח.) א"ר יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירו' כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד כיון דאמר ר' יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואס"ד לאו כקנין הגוף לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון, והקשו שם התוס' דאנו איך מצאנו ידינו ורגלינו דהא רבא פסק כר"ל דלאו כקנין הגוף דמי ובאחין שחלקו קי"ל כר' יוחנן דלקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ע"ש ובמפרשים באורך, וזה כבר העליתי בזה ישוב נכון בס"ד דרבא לטעמי' דפסק (בב"ב ק"ל.) הלכתא כר' יוחנן בן ברוקה שהאב יכול להנחיל את בניו מה שירצה ע"ש וא"כ ליכא קושיא כלל דהא כל מה שהאב מוריש לבניו נחלה גמור' היא ויש להם בה קנין הגוף ושפיר משכחת לה הבאת בכורי' ע"י צוואו' ודרך הוא לעשות כן ודו"ק

ונלענ"ד עוד דהא גופה דפסק רבא כריב"ב נמי לטעמי' אזיל דכיון דפסק כר"ל בהא דירושה ומתנה ממילא אית לן למפסק כריב"ב, וזה יתבאר יפה ע"פ סוגיא דב"ב (קל"א.) דאמר לי' ר' נתן לרבי שניתם משנתכם כריב"ב דתנן לא כתב לה בנין דכרין דיהויין ליך מנאי אינון ירתון כסף כתובתיך כו' ומדמהני לשון ירתון ש"מ קיי"ל כריב"ב, ושם דחי לה הש"ס דהא איכא נמי תקנתא אחריתא דבנן נוקבן כו' דהוי לשון מתנה וכל לזה בירושה ולזה במתנה אן רבנן מודו, ודחי לה הש"ס במסקנא דכיון דבתרי בי דיו אתקון [עי' ברא"ש מ"ש בשם ר"ח דהכי קי"ל במסקנא] והוה לזה בירושה ולזה במתנה לאחר כ"ד ול מהני, וא"כ שנינו משנת בנן דכרין דכתיב בה ירתון כריב"ב ע"ש זהו עיקרה של שמועה, והנה כ"ז למאי דקיי"ל כר"ל דדוקא תוך כ"ד מהני לזה בירושה ולזה במתנה אבל אחכד"ד לא מהני, שפיר מוכח לן דקי"ל כריב"ב, משא"כ לר' יוחנן דמהני לעולם לזה בירושה ולזה במתנה, לא מוכח מידי ודוק היטיב.