עמודי אור ריא

עולה תמורת שלמים, דאי באומר ושלמי' מהשתא נמי חיילא, לכאורה טעמא בעי, דנידון נמי מדקאמר תמורת שלמים ש"מ קא הדר בי', אך לפי דעת הר"ן שכתבנו דלאביי כל מקדיש לאחר זמן מצי הדר בי' מהשתא, הדבר עולה כהוגן, דודאי מיהדר קא הדר בי', אלא דאביי לטעמי' דבכה"ג דחייל' מחצות מצי הדר ודוק, אלא דלפ"ז הא השרשנו דמאן דס"ל דמצי הדר במקדיש לאחז"מ, ס"ל דמצי הדר תכד"ד, וא"כ מ"ט דר"מ באומר מהשתא תמורת עולה תמורת שלמים דלא מצי הדר, והוי תמורת עולה, ואומ' אני דגם זה ניחא ומתפרש יפה, דהא ע"כ לאביי מפרשינן דהך חזרה לר"מ לא הוה חזרה בכולה, דא"כ באומר לחצות הוה לן למימר דהוה כולה תמורת שלמים, כיון דמצי הדר, וע"כ לדידי' מפרשינן דלא הדר בי' אלא מפלגא, ואפלגא קאמר דתהוי תמורת שלמים, ולפ"ז למאי דקיי"ל (תמורה י"א.) דהאומר רגלה של זו עולה ולכ"ע בדבר שהנשמה תלוי' בו, פשטה קדושה בכולה, וכבר כתבו התוס' בתמורה (כ"ו.) דה"ה באומר חצי' תמור' פשטה קדושה בכולה, וא"כ ניחא דבמימר מהשתא ודאי אי הוה הדר ואמר תכד"ד כולה תהוי תמורת שלמים הוה מצי הדר, אבל אנן הא מפרשינן דמפלגא הוא דהדר בי' ואידך שייר, וא"כ פשטה קדושה הקודמת בכולה והוי כולה תמורת עולה, משא"כ במקדיש או מימר לאחר חצות, דבשעת חלות הקדוש הא חיילא תרווייהו שפיר מצי הדר אף מחצי' ודוק היטיב

אלא דלפי דברינו אלה תיקשי בסוגיא דב"ק דקשיא ליה להש"ס אליבא דאביי לר' יוסי דאמ' אבל אם משאמר תמורת עולה נמלך ואמר תמורת שלמים הרי זו עולה, וקשיא לי' להש"ס אמאי לא מצי הדר בי' תכד"ד, ולדברינו אמאי לא משני הש"ס הכי דכיון דהדר בי' מפלגא, פשטה קדושה הקודמת בכולה, ואומר אני שגם זה יתבאר יפה ויתאחדו השמועות דודאי אביי מפרש פלוגתייהו דר"מ ור' יוסי כר' יוחנן דר"מ משוי לי' חזרה, ואולם טעמי' דר' יוסי אליבא דר' יוחנן מפרש הש"ס דבעי האי גברא דלהוי כולה תמורת עולה וכולה תמורת שלמים, ולפ"ז מ"ש לעיל דלישנא דתמורת שלמים קאי אפלגא היינו אליבא דר"מ, אבל לר' יוסי הא מפרשינן דתמורת שלמים קאי אכולה, ומינה נמי היכא דהדר בי' ואמר תמורת שלמים אכולה קאמר, ובכה"ג ודאי מהני חזר' לאביי ושפיר פריך הש"ס התם, ובזה נתיישב הכל בסדר נאות בס"ד

(יח) ונשאר עלינו עוד ביאור בסוגיא זו דזבחים במה שתמהו בה רבותינו בעלי התוס' דפריך רבא לאביי בהא דאמר לחצות מודה ר"מ הרי שחיטה דכי לחצות דמי ופליגי [דס"ל לר' יהודה במתניתין דזבחים (שם כ"ט.) אם מחשבת הזמן קדמה הוה פיגול ואם מחשבת המקום קדמה הוה פסול ולרבנן ס"ל תרווייהו חיילי תמיד] א"ל מי סברת אינה לשחיטה אלא לבסוף ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף [והוה פיגול לר' יהודה בחצי מתיר רש"י] והקשו שם התוס' (ע"ב ד"ה אמר) הא אביי שם השיב לרב דימי דלא שייכא פלוגתא דר"מ ור' יוסי בפלוגתא דר' יהודה ורבנן ומאי איכפת לי' בקושיא דרבא דמדמי להו, עש"ב שהניחו בתימא, ולדעתינו הדברים מתפרשים יפה, דודאי ר' יוחנן ואביי דמוקמי פלוגת' דר"מ ור' יוסי בטעמא דחזרה, לית להו שוב פלוגתא דתנאי בתפוס לשון ראשון כמבואר, מדקאמרי בתמורת עולה ושלמים לד"ה תרווייהו חיילי, דאי הוה ס"ל דפליגי תנאי בהא בעלמא, מנ"ל למימר דר"מ פליג עליו ודוק

והנה באמת בטעמא דר' יהודה גבי פיגול לית לן כ"א חד מתרי טעמי, או דנימא דס"ל תפוס לשון ראשון, או דס"ל מפגלין בחצי מתיר, והיינו דמותיב רבא לאביי בהא דקאמר בעולה ושלמים ולחצות מודה ר"מ [והיינו כאוקימתא דחזרה כר' יוחנן] למה לך לדחוקי ומנ"ל הא, דהא ע"כ אשכחן דפליגי תנאי בתפוס לשון ראשון [וממילא נוקי כן פלוגתא דר"מ ור' יוסי כמשנ"ת] דהא משנתינו דכי לחצות דמי ופליגי, ואיהו הוה ס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף וא"כ ע"כ טעמא דר' יהודה משום תפוס לשון ראשון, והשיב אביי מי סברת אינה לשחיטה אלא לבסוף ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, וטעמא דר' יהודה משום מפגלין בחצי מתיר, וטעמא דר"מ ור' יוסי מוקמינ' שפיר בחזר' ע"ד שנתבאר. וממוצא דברינו למדנו דר' יוחנן נמי דמוקים פלוגתייהו בחזר' לטעמי' דס"ל בחולין (כ"ט:) ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, וא"כ מוקי פלוגתייהו דר"מ ור"י בחזרה וכמשנ"ת, ולפ"ז לריש לקיש דס"ל התם אינה לשחיטה אלא לבסוף, וא"כ טעמי' דר יהודה משום תפוס לשון ראשון, א"כ איהו מוקי פלוגת' דר"י ור' יוסי בתפוס לשון ראשון כרבא, ולא בחזרה כר' יוחנן דלדידי' מצינן למימר דמצי הדר בי' [ואע"ג דכתבנו לעיל דלר"ל בדיבור שנגמר ע"י לא אתי דיבור ומבטל דיבור מ"מ זהו אי הוה הדר לשווי' חולין, אבל גבי תמורה דמפיק לה לקדושה אחריתא שפיר הוה כמעשה ומהני אף לדידי' ודוק כי ברור הוא] ואזדא לה הוכחת המל"מ שכ' להכריח דר"ל נמי ע"כ כהאי אוקימתא דר' יוחנן ס"ל דמוקי פלוגתא דר"מ ור"י בטעמא דחזרה, ולפי מה שביארנו זה לא ניתן להאמר לר"ל, [ובעיקר קושייתו היא קושיית התוס' בב"ק דלר"ל דס"ל תכד"ד שאילת תלמיד לרב, איך יפרש הא דקאמ' ר' יוסי אבל אם משאמר תמורת עולה נמלך ואמר תמורת שלמים הרי זו עולה, ומפרש לה הש"ס דהיינו ע"כ, תכד"ד דאל"ה פשיטא, ואמאי לא מצי הדר באמת לר"ל. נלפענ"ד דלדברינו עולה יפה דאיהו ע"כ מפרש פלוגתייהו בתפוס לשון ראשון כמש"כ, ולדידי' נאמר דאף לר' יוסי תמורת שלמים דגבי חזרה הוה חזרה בפלגא, ולהכי לא מצי הדר בי' דפשטה קדושה הקודמת בכולה כמו לאביי אליבא דר"מ כמ"ש ודוק היטיב כי קצרתי]

(יט) ובזה נפתח לנו השער הסגור בפתח דברינו בפלוגתת דר"י ור"ל במחלק נכסיו דודאי ר"ל כר' יוסי כמש"ל דתכ"ד האדם נתפס בכל דבריו משא"כ לאחר כ"ד, אלא דבכ"ז ר"ל לטעמי' דמוקי טעמי' דר' יוסי בהכי. משא"כ לר' יוחנן אינם ענין זה לזה דהא לדידי' בטעמ' דחזרה פליגי וכמש"נ, ובהכי ניחא דרבא פסק בזה כר"ל, דהא איהו נמי בהכי מוקי פלוגתייהו כר"ל כמשנ"ת ודוק

היטיב

(כ) באופן שעלה בידינו שיסוד מחלוקת ר"י ור"ל בזה תליא במחלוקתם בחולין (כ"ט:) אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינה לשחיטה אלא לבסוף, ומצאתי ש"ל בזה עוד דברים נחמדים, והנה הש"ס שם מדכר נפקותא בינייהו לענין שחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים ולענין פסח ע"ש. ונלפענ"ד ברור דהא נמי איכא בינייהו בדברים שמתקדשים בשחיטת הזבח כגון שתי הלחם (מנחות מ"ז.) ולחמי תודה (שם ע"ח:) והנסכי' (שם ע"ט.) דבכולהו נפקא לן מקראי דקדשי בשחיטת הבא עמהן, דלמ"ד ישנה לשחיט' מתחלה ועד סוף קדשו כל הני בתחלת השחיט', ולמ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף לא קדשו עד גמר השחיטה, עי' היטיב, וע"פ יסוד דברינו יעלה בידינו יישוב כמה סוגיו' על אפנם בשחיטת קדשים

(כא) תנן התם (מנחות צ"ה:) אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ובגמרא הא גופא קשיא אמרת לישתן ועריכתן בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה ואפייתן בפנים אלמא מדת יבש נתקדשה אמר רבה כו' מאי קשיא דילמא עשרון [שנמדדו בו רש"י] לא מקדש תנור מקדש, ויש לתמוה מסוגיא דא תמי' רבתי בדעת הרמב"ם שפסק בפ"א מה' כלי המקדש, דמידת יבש נתקדשה, ופסקה למשנה זו כצורת', והרי הדברי' סותרי' זה את זה, וכבר עמדו בתמי' זו רבותינו נ"נ, וראיתי לרבותינו בעלי התוס' במנחות (נ"ז: ד"ה ושמעינן) שתמהו על כללות הסוגיא שם דאזלא אליבא דר' יוחנן ומשמע דאי מדת יבש נתקדשה קדשי לחם הפנים משנמדד בו סולת בעשרון ולא משתמיט בשום דוכתא הכי ע"ש באורך [ועיי' מ"ש בתשו' חא"ח סי' כ"ד לענין נוקשה]

(כב) וביישוב כ"ז נציע תחלה סוגיא דמנחות (ע"ח:) איתמר תודה ששחטה על שמנים חלות חזקי' אמר קדשו ארבעים מתוך שמנים ור' יוחנן אמר לא קדשו ארבעי' מתוך שמני', ופסק הרמב"ם (פי"ב מה' פסולי המוקדשין) כר"י ותמה שם בכ"מ למה דהא חזקי' רבי' דר"י ואין הלכה כתלמיד במקום הרב

ומשנלפענ"ד ביישובו דשם בגמרא שקלו וטרו אמוראי לפרושי פלוגתייהו, ומסקנא דכ"ע כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת והכי סלקא אליבא דהלכתא כי כן פסק הרמב"ם פ"ג מה' פסוה"מ ה' כ'] והכא בסכין קא מפלגי מ"ס סכין אלימא מכלי שרת דאע"ג דלית לי' תוך מקדשה [הזבח כשאר כל"ש שיש להם תוך ה"נ אלימא משאר כל"ש שמקדש שלא מדעת בעלים רש"י] ומ"ס סכין לא אלימא מכלי שרת עכ"ה, המתבאר מזה דכל עיקר טעמי' דחזקי' הוא מדאשכחן מילתא יתירתא בסכין מה דליתא בשאר כל"ש, שמקדש אע"ג דלית לי' תוך, ונלענ"ד דהא גופה לא סליק