עמודי אור רט

לאחר מיתה, והנה התוס' שם הסבירו דאיצטריכו כל הני לעשותה ספק נבעלה לכל איסורים אלו דחד מחברי' א ילפינן וה"א דלענין זה אוקמה אחזקתה עש"ה, ולפ"ז תקשי הא איכא נפקותא מחיים אם בעלה כהן דמשום הא דאסורה לבעל, אם יוליד ממנה הבעל יהא הולד כשר, דהא אין חלל אלא מאיסור כהונה, ולהכי אתא קרא להחשיבה ספק זונה לכהונה, וממילא הוי הולד ספק חלל עיין היטיב כי היא קושיא עצומה לכאורה

אך לפי דעת זו של רבינו הגדול הגר"א דהני פסולי כהונ' אין הולד מהן חלל יבא הדבר כהוגן, כאשר נשים לב לצורת השמועה דאמרינן דאית לן למוקמי קרא לכהונ' משום דחמיר, ולא לתרומ', אע"ג דכיון דאנו חוששים לשמא זינתה בסתירתה ממילא נפסלת לתרומה, מ"מ כיון דאשכחן גרושה שמותרת בתרומה ופסולה לכהונה, אמרינן דבספק זה נמי לא החמירה התורה אלא לכהונה ולא לתרומה, ולפ"ז כ"ז הוא לענין איסור עצמה לכהן ודאי כהונה חמורה מתרומה אבל לענין חלול הולד, הא מצינו בכל הני שנפסלות מביאת ח"ל וח"ע שפסולות לכהונה ולתרומה ואין ולדן חלל [לדעת הגר"א] וא"כ מהיכי תיתי נוקים קרא לענין חלול הולד שיהא מחיים דומיא דבעל ובועל, והרי כל עיקר הסברא לאוקמי' קרא לכהונה ולא לתרומה משום דכהונה חמור, והא לענין חלול הולד מצינו חומר בתרומה שכל הנפסלות אסורות בתרומה ואין ולדן חלל, להכי מוקמינן קרא לתרומה, ודוק היטיב

(י) והנה כ"ז הוא למ"ד קדושין תופסין בח"ל [וכ"ש חייבי עשה] ואין בנשים הנבעלות לפסולין משום זונה אלא פסולא בעלמא כמשנ"ת, אך לר"ע דס"ל יש ממזר מח"ל, וממילא לדידי' כיון דאין קדושין תופסין בח"ל א"כ כל הנבעלת לפסול לה הויא זונה כמבואר בקדושין (ע"ז:) וכ"כ התוס' בכמה מקומות והוא פשוט, וא"כ לעולם לא משכחת אשה האסורה לכהונה שלא יהא ולדה חלל, ולדידי' ודאי איסור חללות ג"כ חמור מתרומה שהרי גרושה מותרת בתרומה וולדה חלל] ושפיר קאמר הש"ס אליבי' דומיא דבעל ובועל לית לי', דלדידי' שפיר אתא לכהונה ולפסול הולד אם בעלה כהן דהוי מחיים דומיא דבעל ובועל וכמשנ"ת [והא דהש"ס שוב מספק בזה דמסיק ואי נמי אית לי' מילתא כו', נלפענ"ד דהא בכלל הנשים הנפסלות הוא גם הנבעלת לחייבי עשה, ובאמת בזה איפלגו תנאי אליבא דר"ע (קדושין ס"ח. ובש"ד) דאיכא דמ"ד דמחייבי עשה [או ח"ל דלאו דשאר] לא הוי הולד ממזר אף לר"ע ותפסי בהו קדושין, וא"כ הנבעלת לח"ע או ח"ל דלאו דשאר] לא הויא זונה גם לר"ע, ואין בה רק פסול לכהונה כלדידן, וממילא בהו גם הולד אינו חלל לר"ע כמו לדידן כמבואר, וא"כ גם לר"ע משכחת לה אשה האסורה לכהונה ובתרומה ואין ולדה חלל, ולהאי תנא גם לר"ע ליכא לאוקמא לכהונה משום חלול הולד כמו לר' ישמעאל כמשנ"ת, ולההו' תנא גם לר"ע אית לי' דומי' דבעל ובועל כר"י, אבל למ"ד התם דכל שאין לו ביאה בישראל לא תפסי בה קדושין לר"ע וכולן זונות הן, ושפיר מוקמינן לדידי' לכהונה ומ"מ הוה דומיא דבעל ובועל מחיים משום חלול הולד וכמשנ"ת ודוק היטיב בכ"ז]

העולה בידינו מכל מ"ש דלר"ל דס"ל ביאת מעוברת לא שמה ביאה ע"כ ס"ל אין קדושין תופסין ביבמה, וא"כ יבמה שנבעלה הויא זונה כמש"פ בטוש"ע, וקשה אמאי ולדה כשר, והכרחנו משום דלית בהו מלקות משום זונה, ומסתייעא הדין סברא מכל הנפסלות מח"ל וח"ע שולדן כשר כדמכשרינן בת גר עמוני מישראלית והיינו משום דלית בהו מלקות, וע"כ ס"ל דהנך לאו לענין זונה איתרבו, וממילא אין ולדן חלל כדעת זו של הגר"א וא"כ לית לן לאוקמי קרא בסוטה לכהונה משום דומיא דבעל מחיים כמשנ"ת, וע"כ ס"ל כר' ישמעאל דתלתא ונטמאה כתיבי ולא דריש

ווי

(יא) עודני מדבר בענין שנתבאר למעלה במה שראיתי להמל"מ (פי"ט מה' א"ב ה"ה) שכתב דכהן שבא על מצרית שני' לא עשאה זונה משום דלא חייל שם זונה אאיסור מצרית שאין כאן לא כולל ולא מוסיף עש"ה, ומתבאר מדבריו שם דשאני דין שו"י ממצרית, וכבר התבאר בדברינו לעיל דבאמת גם בשו"י לא לקי כהן עלה משום זונה [בעודה שו"י] אף בביאה שני' אך מ"מ הא מבואר דהולד מביאה שני חלל, שזה אינו תלוי במלקות כמש"נ כיון דאשכחן מלקות באיסור זה ופשוט שה"ה במצרית ודוק

וראיתי להפמ"ג בפתיחה לה' שחיטה בזה דבר מתמי', שתמה על מ"ש המל"מ שכ' שהבא על המצרית לא עשאה זונה מהא דכתב הרמב"ם בפי"ח מה' א"ב שכל הנבעלת לח"ל או ח"ע השוים בכל הויא זונה [וח"ע הם מצרי ואדומי] ובמחכ"ת אין התחלה לדברים אלו דהתם מיירי במצרי ואדומי שבאו על בת ישראל ותו לא מידי

(יב) נשוב עתה ליסוד מחלוקת ר"י ור"ל במחלק נכסיו ע"פ ובב"ק (קכ"ט.) ס"ל לר' יוחנן דאפילו שתי שדות ושני בני אדם מהני, ור"ל ס"ל שאם שני המתנות תוך כדי דיבור מהני בין מתנה בתחלה בין מתנה בסוף, ולאחר כדי דיבור לא מהני חד דיבורא לחברי' עד שיאמר לשניהם לשון מתנה, (ועיין שם עוד בסוגיא קל"א. באורך בהא דיסבון תנן] ומסיים עלה הש"ס והלכתא כל תוך כדי דבור כדבור דמי לבר מע"ז וקדושין, ומפרש רשב"ם כל ב' דברי' שאדם מוציא מפיו זאח"ז בתוך כדי דבור כו' אם שניהם יכולים לתפוס כגון הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים (תמורה כ"ה) תמכר ויביא בדמי חציה עולה כו' ואם האחד יש בו כח לתפוס והאחד אינו כלום יתפוס האח' והא' כמאן דלית' דמי כגון ירושה ומתנה כו', נמצא בירורן של דברים עולה דעת ר"ל כר' יוסי ממש דתמורה דס"ל שכל המוציא שני דברים מפיו ולא הפסיק ביניהם כ"ד בשניהם הוא נתפס (עי' פסחים. ובש"ד) ולהכי גם במתנה שדי ר"ל בתוך כ"ד חד דיבורא דמתנה דמהני אתרווייהו, אבל לאחר כדי דיבור כל חד לחודי' קאי, ולפ"ז תיקשי לכאורה לר"י דהא ר' יוסי דתמורה מודה בלאחר כדי דיבור, ואמאי חשיב לי' ר' יוחנן הכא כחדא, ואומר אני דבאמת בהך פיסקא דר' יוסי וטעמא דמילתי' ר' יוחנן ור"ל לשיטתייהו אזלי כמו שיתבאר בארוכה בס"ד

(יג) והנה הרמב"ם פט"ו מה' מעשה הקרבנות פסק דבהקדש לא מהני חזרה תוך כ"ד והש"ך בח"מ (סי' רנ"ה) תמה עליו מש"ס ערוכה במרובה (ע"ג:) דאמרי' שם להדיא דגם בתמורה [וה"ה להקדש] תוך כ"ד כדיבור דמי, והא דאמר ר' יוסי גבי תמורת עולה תמורת שלמים דאם משאמר תמורת עולה נמלך ואמר תמורת שלמים ה"ז תמורת עולה, היינו שנמלך לאחר כ"ד דהכי ס"ל לר"י בכל דוכתא] והמל"מ תירץ שהרמב"ם דחה סוגי' דמרובה מהלכה מקמי סוגיא דזבחים (ל':) דמפרש ר' יוחנן בפלוגתא דר"מ ור' יוסי גבי תמורה דר"מ ס"ל מדהוה לי' למימר תמורת עולה ושלמים ואמר תמורת שלמים ש"מ מיהדר קא הדר בי' ופרש"י ולחזור אי אפשר, ור' יוסי סבר הא דקאמר הכי היינו דתהוי כולה תמורת עולה וכולה תמורת שלמים מבואר הוא דלכ"ע לחזור אי אפשר אפי' תוך כדי דבור, ע"ש עוד שהאריך והעלה דר"ל (בנזיר כ"ב:) דס"ל תוך כדי דבור כדי שאילת תלמיד לרב נמי ע"כ הכי מפרש לפלוגתא דר"מ ור"י ולא ס"ל כסוגיא דב"ק, ולכאורה יש לתמוה יותר דסוגיא דב"ק משני התם הכי אליבא דאביי ומדמי הש"ס אליבי' תוך כדי דבור דתמורה לשאר תוך כ"ד, ובזבחים שם אביי מייתי לה לאוקימתא דר"מ בפלוגת' דר"מ ור"י, המתבאר ממנה דלכ"ע אין חזרה בתמורה אפי' תוך כ"ד והוא פלא

וראיתי לבאר הדברי' באורך בס"ד, וראיתי שינוי בסוגיא זו דתוך כ"ד דבב"ב שם מסיים הש"ס תוך כדי דיבור כדיבור דמי לבר מע"ג וקדושין, ובנדרים (פ"ז.) מסיים הש"ס לבר ממגדף ועובד ע"ג ומקדש ומגרש וכבר הרגישו בזה המפרשים נ"נ במאי דלא חשיב בב"ב מגדף ומגרש ותירצו דמגדף היינו בכלל ע"ג [והוא דחוק מאוד שהם שני איסורים ושני ענינים] ומגרש משתמע מקדושין [והוא רחוק מאוד דאטו לא אשכחן חלוקים רבים בין דיני גירושין לדיני קדושין, עיין קדושין מ"ד.], עוד יש שינוי בין הסוגיות דבנדרים יהיב הש"ס כללא על הפועל, מגדף ועובד ומקדש ומגרש, ובב"ב מזכיר הכלל על הפעולה עבודת גילולים, וקדושין, וראוי לתת טעם הגון בפני' מסבירות לכל זה להבין דקדוק לשון חכמים ז"ל כי אינו ע"צ המקרה והזדמן, ולבלתי ידח ביאור דבריהם אף קש"י ומלאכת שמים היא

(יד) והנה הר"ן בנדרים שם כתב דטעמא דמילתא דבכל הדברי' תוך כ"ד כדבור שכשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור בו תוך כדי דיבור, אבל הני דחמירי אין אדם עושה אותם אלא