עמודי אור רו

צורכי המלחמה כתיב אחר זה שלח סנחריב כו' ואז שלח אחרי כן הספרים ומבואר במלכים שם שאחר שילוח הספרי' נאמר' נבואת ישעי' וגנותי על העיר הזאת, ולמה יאשם על סתימת המעינות שקדמו לנבוא' זו, אבל סתימת מי גיחון הי' אחר כ"ז, כי כן סדרו הכתוב בד"ה שם וע"ז לא הודו לו

(כב) אך הנראה לענ"ד בטעמו של חזקי' בזה כי חלילה לאותו צדיק שיהא מקטני אמנה בדברי נביא, אך דעתו ז"ל הי' אף שבא יעוד הבטחה מאת הנביא להושע בדרך נס ופלא מ"מ לא ימנע האדם עצמו מלעשות פעולות האנושיות ולהכין צרכי המלחמה כדרך הטבע דלא סמכינן אניסא ועיי' היטיב ברמב"ן עה"ת ריש פ' שלח שכתב ג"כ באורך כדברינו, [כמו שיבואר לפנינו דאיסורא נמי אית בה] ובפסחים (ס"ד:) נכנסה כת ראשונה אביי אמר ננעלו תנן רבא אמר נועלין תנן דאביי ס"ל כמה דעיילו מעיילו וסמכינן אניסא, ורבא ס"ל דלא סמכינן אניסא, ולא תימא דזהו דוקא בדבר שלא בא עליו יעוד הבטחה מאת השי"ת, שהרי בירו' (פ"א דיומא ה"ד) אמרינן במה שהיו מרבין זהירות לכה"ג שלא יבא לידי קרי והי' מונעין ממנו מאכל, ופריך עלה ולא מן הניסים שהיו נעשים בבהמ"ק הם, אמר ר' אבין על שם לא תנסו, והאי קרא מייתי לה הש"ס דילן בתענית (ט':) לענין צדקה אף שמפורש בו יעוד הבטח' עשר בשביל שתתעשר מ"מ הי' אסור לנסויי משום דכתיב לא תנסו, אם לא דשריי' רחמנא דכתיב ובחנוני נא בזאת כו' [ודברי הש"ך סי' רמ"ז ס"ק ג') אינם מובנים שתלה הטעם שמותר לנסות לפי שודאי יבא כמשאחז"ל עשר בשביל שתתעשר ואין זה הטעם רק לפי שנאמר ובחנוני] והרי זה מבואר יפה שאף ביעוד הבטחה מפורשת לא סמכינן אניסא, ואסור לנסות להקב"ה לסמוך ע"ז, וא"כ אדונינו חזקי' יפה עשה לעשות תחבולות אנושיות לצורך המלחמה אף אחר הבטחת הנביא, אלא שכ"ז אדם רשאי בשלו. ויש לנו ענין אחד אבאריהו בקצרה כפי ענ"ד, הנה למעלה כתבנו במה שכתת את נחש הנחושת משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ובאמת ביסוד זה אם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו נחלקו תנאים במס' כלאים (פ"ז מ' ד' ה') דר' יוסי ור"ש ור"ע ס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ות"ק פליג, וכבר הביא שם הר"ש דכל הני דומים בענינם דבע"ג קי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו [אם לא במעש'] וכן בכלאים ועוד דברים כיוצא בהם ע"ש שהאריך בטעם הדבר [ומ"מ צריך ביאו' לדעתו ז"ל דהא רב הונא ס"ל (חולין מ':) אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בעבודת כומ"ז, וביבמות (פ"ג:) פסק רב הונא דאין הלכה כר' יוסי דכלאי' דאין אדם מקדש דבר שאינו שלו, וצ"ל דס"ל לרב הונא דגבי כלאים רבי קרא כמו שהביא הר"ש בשם הירושלמי] ויסוד הדין נלענ"ד עפ"מ שכתבנו במ"א למאי דאמרינן (עכומ"ז מ"ו:) דנעבד במחובר אסור לגבוה, ובמשנה (שם מ"ה) א"ר עקיבא אני אובין ואדון לפניך כל מקום שיש הר גבוה וגבעה נשאה בידוע שיש שם ע"ג, ובירושלמי שם דקדק לר' עקיבא בית הבחירה האיך נבנה, כיון שההר נעבד ויש נעבד במחובר לגבוה, ותירץ הירושלמי על פי נביא נבנה, והתוס' בע"ג הביאו הירושלמי, וכתבנו במ"א דאין הפירוש בירושלמי דהי' הוראה בזה ע"פ נביא חוץ לדין, רק הכוונה שזה המקום הר המורי' כבר הקדישו אברהם לשמים, וגם ירושלי' כולה הא אמרו (יומא י"ב) ובש"מ שלא נתחלקה לשבטי', והנביא העיד שזהו המקום ששכן עליו הכבוד אצל אברהם, וכבר קדוש הוא, וא"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו [ואע"ג דפלחי ישראל לעגל וניח' להו בע"ג, כמבואר עכומ"ז (נ"ג:) ועכומ"ז שליחותייהו עבדו, מ"מ גם לישראל לא הי' כח לאסור דבר שאינו שלהם אף לגבוה כמ"ש התוס' בע"ג והארכנו שם] מעתה יש לומר דר"ע הוציא כן ליישב שיטתו דכל מקום שהוא הר גבוה נעבד, ואיך נבנה בהמ"ק, ע"כ דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ודוק

אולם כ"ז אינו אלא למ"ד ירושלים לא נתחלקה לשבטים, אבל למ"ד (יומא שם) ירושלים נתחלקה לשבטים וכתבו התו"י ביומא שם דאפי' מקום המקדש נתחלק לשבטי' אלא שאח"כ נתנו לאותו השבט שהגיע מקום המקדש בחלקו דושנה של יריחו ע"ש, א"כ שפיר היו יכולים לאסרו כיון שהי' קנוי להם כשאר הארץ [והאשירות נאסרו מטעם זה] ולא יתיישב זה במה שנאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכך אין לנו יסוד לומר כן, והיינו טעמא דת"ק דכלאים דס"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו [וכבר הבאנו דברי הר"ש דאף בע"ג שייך לדידי' כן] דס"ל ירושלים נתחלקה לשבטים, וא"כ לא מוכח מכאן [ובגוף הענין איך נבנה בהמ"ק בהר המורי' יתיישב אליבי' בפנים אחרים כמו שהארכנו בעה"י אכמ"ל

] ולפ"ז יתבאר יפה דדעת חזקי' הי' שסתם מי גיחון העליון, ואם נאמר דירושלים לא נתחלקה לשבטים לא הי' רשאי לקלקל בה דבר, כיון שעכ"פ הובטחו להגנון על פי מאמר הנביא אלא דאיהו בפעלו סבר דירושלים נחלת שבטו היא ורשאי לעשות בה כאדם העושה בשלו לכך סתם מי גיחון העליון גם אחר הבטחת הנביא, אכל זה סותר למה שכתת נחש הנחושת והודו לו חכמי דורו, משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ויסוד הדין מבנין בהמ"ק כמשנ"ת, ומוכח אם כן דירושלים לא נתחלקה לשבטים, וקדושתה מאברהם אבינו לכך לא הודו לו על שסתם מי גיחון ודוק

(כג) נבא לביאור הענין השלישי שלא הודו לו על מה שעיבר ניסן בניסן, ובסנהדרין (י"ב:) פרכינן ולית לי' לחזקי' החודש הזה לכם ראש חדשים זה ניסן ואין אחר ניסן, ומשני טעה בדשמואל דא"ש אין מעברין את השנ' בל' של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן ואיהו סבר הואיל וראוי לא אמרינן, והנה לכאורה יש לעיין בטעמא דשמואל, היכן מצינו ענין כזה ליתלות איסור בהואיל וראוי, והלא בסברא כזו יכול אדם לסתור הרבה דיני התורה לדון בהם הואיל וראוי, והנלפענ"ד דשמואל מייתורא דה' דהזה יליף לה דהוה מצי למכתב החדש זה לכם כו' ויש לנו כיוצא בזה דמרבה כה"ג מייתורא, בגיטין (מ"ח.) א"כ לימא קרא ואם כו' אשר לא שדה אחוזתו, מאי משדה אחוזתו שדה שאינה ראוי' להיו' שדה אחוזה יצתה זו שהיא ראוי' להיות שדה אחוזה עש"ה, והוא ממש כנ"ד דמיתורא דה' מרבינן שאפילו ביום שראוי לקובעו ניסן אין מעברין

(כד) ובאמת גם דעת חזקי' בזה לא נפלאת היא דכמו תנאי איכא דלא דייקי כה"ג, ובסוט' (ל"ב:) פליגי רבי ורבנן לענין ק"ש ככתבה, ואמרינן שם ורבי שלא יקרא למפרע מנ"ל נפקא לי' מדברים הדברים, ורבנן דברי הדברים לא משמע להו, והרי זה מבואר בדרבנן כדעת חזקי לפי מה שביארנו [ואולי מ"מ מודו רבנן בדשמואל דאפשר דהך דרשא משמע להו לדרש' טפי וכה"ג נתבאר בכ"מ] והנה בזה רבי לטעמי' אזיל דבשבת (צ"ז:) רבי אומר דברי' הדברי אלו ל"ט מלאכות, הרי דדריש מזה חלוק מלאכות מיתורא דה' ושם (ע'.) חלוק מלאכות מנ"ל אמר שמואל א"ק מחללי מות יומת התורה רבתה מיתות הרבה על חילול אחד, ופריך האי במזיד כתיב ומשני אם אינן ענין למזיד דכתיב כל העושה בו מלאכה יומת תניהו ענין לשוגג, והקשו התוס' ל"ל קרא למזיד ת"ל דבלא"ה ליכא לאוקמא קרא במזיד דלא שייך מיתי' הרבה דאטו בתרי קטלא קטלית לי', ותירצו דאי לא הוה לן קרא אחרינא למזיד הוה אמינא מות יומת דתכלב"א, ושה בתוס' ד"ה יכול מבואר דמאן דדריש ממות יומת איצטריך נמי לדרשא דהדברי' עש"ה [וע' תוס' שבת ק"ו ד"ה מה לי ודוק]

ובזה יתבאר בנקל קישור הדברים שלא הודו לחזקי' בזה לפי שסתר שיטתו, שהרי כבר ביארנו לעיל דאיהי ס"ל ע"כ דלא אמרינן דתכלב"א, וא"כ מות יומת ע"כ אתא לחילוק מלאכו', ואיצטריך עתה לדרשא הדברים, וע"פ דברי התוס' דלעיל, וכיון דדריש ה' א"כ אין מעברין ביום שלשים של אדר, והי"ת יטע אהבת תורתו בלבינו בהוד והדר, ועניני תראנה משרתיו באי היכל חדר בחדר

סימן קיז וואלקאוויסק דרשה לשבת שובה יבמות (ל"ה:) איתמר החולץ למעוברת והפילה ר' יוחנן אמר אינה צריכה חליצה מן האחין, ר"ל אמר צריכה חליצה מן האחין כו', ושם (ל"ו.) אמר רבא הלכתא כוותי' דר"ל בהני תלת חדא הא דאמרן אידך דתנן המחלק נכסיו על פיו כו' כתב בין בתחלה בין בסוף בין באמצע משום מתנה דבריו קיימין, ואר"ל לעולם לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתי' להם במתנה וירשום ואידך דתנן הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שנתן לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב כו', ואיתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב, ר"י אמר לא קנה לוקח קנין פירות כקנין הגוף דמי, ור"ל אמר