עמודי אור רה

(טז) ועתה נשיב לחקור בס"ד בסברתו של ההוא מרבנן ומה שיש לישא וליתן בדבריו, ולכאורה יש לתמוה דשם (כ"ג.) פרכינן לחזקי' ור"א והרי שרצים דרחמנא אמר שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיות ועופו' ודגים שנזדמנו להם מינין טמאין מותרין למוכרן ושני שאני התם דאמר קרא לכם שלכם יהא ופרכינן ולחזקי' ל"ל למכתב לא יאכל ומייתי לכם למשריי' לא לכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם, ומשני אמר לך חזקי' טעמא דידי נמי מהכא וע"ש היטיב פרש"י, ולפ"ז מהאי קרא עכ"פ מוכח דלא יאכל איסור הנאה משמע דאל"ה לכם ל"ל, וא"כ לההוא מרבנן נמי תיפוק לי' מהכא, דהא לא אשכח עליו הש"ס דרשא אחריתא

(יז) ובראש הסוגיא שם אמרינן דר"א אליבא דר"י נפקא לי' איסו' הנאה בכל לא תאכל מדכתיב גבי טריפה לכלב תשליכון אותו ודרשינן אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ור"מ אותו אתה משליך לכלב [שנאסר משום חוץ למחיצ' דהא מהאי קרא ובשר בשדה טריפה נ"ל איסור מחיצה כגון הושיט העובר את ידו בשעת שחיטה רש"י] ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה [הנאסר משום מחיצה רש"י] ואידך חושב"ע לאו דאורייתא ופרש"י איסור הנאה דידהו, והתוס' שם תמהו ע"ז דלמאי איצטריך למימר הכי, וגם בנזיר (כ"ט.) מוכח להדיא דמאן דס"ל לאו דאורייתא הוה לגמרי אפי' איסור אכילה ועיי' רש"ל ורש"א, והנה בסוף הסוגיא מסקינן דאיכ' בין חזקי' לר"א דלר"א חולין שב"ע לאו דאו', דאותו אתי למעוטי הני

והנלפענ"ד שרש"י כיון בזה לענין עמוק, והוא דבסוגי' שם פרכינן מכמה איסורים דכתיב בהו לא תאכל ושרי בהנאה, ומשכח בכולהו ר"א קרא להיתירא, ופרכינן ולחזקי' ל"ל קרא להיתירא ודריש לכולהו בגוונא אחרינא, (ועיי' בתוס' כ"ג. ד"ה נזרו ובגליון הש"ס שם) ולכאורה יקשה ל"ל לר"א למדרש אותו למעוטי הני ת"ל בלא"ה מדאיצטריך קרא למשרי כל הנהו מכלל דכל לא תאכל איסו' הנאה נמי משמע, ואין לומר דאי לאו אותו הוה דרשינן להו לכדחזקי', דא"כ השתא נמי, ועוד דבתר דמשני קרא דאתא לר"א להיתירא פריך ולחזקי' ל"ל, לפרוך לר"א נמי ל"ל אותו, דהא כמו דדריש חזקי' מלכם דגבי שרצים ש"מ דלא יאכל אה"נ משמע כן ידרוש ר"א בכל הני

והנלפענ"ד דלפי האמת ודאי מכל הני היתירא הוה מוכח לן דלא תאכל איסור הנאה משמע, אלא דלפ"ז הוה דרשינן משמעותא דלא תאכל לאה"נ, וא"כ הוה איסור הנאה בלאו כמו אכיל', להכי אתי אותו, דהשתא אתו כל הני דגלי בהו קרא היתר הנאה בחדש ותרומ' ואינך לאפוקי מיני' דהאי אותו דגלי איסור הנאה בכל איסורין שלא נתפרש בהן היתר הנאה, וממילא היכא דליכא קרא להיתירא אסרינן הנאה מאותו, והוה רק לאו הבא מכלל עשה ודוק היטיב, באופן דהאי אותו לאקולי אתי אליבא דר"א והנה באמת כ"ז דוחק, ויקשה לכאורה ל"ל לר"א למימר הכי ומי הכריחו לזה נימא דאותו לחשב"ע אתא, ואיסור הנאה נפקא לן מכל הני היתירא

(יח) אך במה שחידש רש"י בזה דס"ל לר"א איסור אכילה בחשב"ע דאורייתא, ורק איסור הנאה ס"ל דהוה מדרבנן, יתיישב זה, ונקדים סוגיא דקדושין (נ"ז:) חולין שנב"ע מנהנ"מ אמר אביי מהכא ושחטו כו' כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח במקו' קרוב יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מות' ת"ל כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת מה שאתה זובח בריחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובה במקום קרוב עכ"ה, ולפ"ז למאי דדרשינן בפסחי' מאותו לחשב"ע לאוסרן בהנא', א"כ האי ואכלת מיותר הוא דהא מאותו נפקא לן אפילו הנאה, ואכילה לא נפקא מכלל הנאה, וליכא למימר דאתי לעשה יתירתא באכילה, דהא כל היכא דאיכא למדרש דרשינן, והנה באמת כ"ז הכריחו לר"א [וטעמא דחזקי' יתבאר לפנינו בס"ד] למדרש אותו לשאר איסורין שבתורה, ולא לאוקמי' לעשה יתירתא [היינו ואכלת] גבי חשב"ע, וזהו שביאר רש"י דודאי אי לא הוה לי' לר"א שום קרא לחשב"ע וכההוא מ"ד דנזיר טפי הוה עדיף לי' לאוקמא אותו לחשב"ע, משא"כ השתא דנפקא לי' בהו איסור אכילה מואכלת להכי מוקי לי' לשאר אסורין ודוק

(יט) ומעתה תסתער עלינו לכאורה עוד קושיא גדולה על ההוא מרבנן דמפיק לי' אותו לחשב"ע, ואה"נ יליף מוהבשר, ולא ניחא לאוקמי' בלאו יתירא משום דכל היכי דאיכא למדרש דרשינן, והא השתא נמי ע"כ ואכלת הוה עשה יתירתא גבי חשב"ע, וא"כ מה הרויח בזה, והנה באמת קושיא זו יש ליישבה על נכון שהרי עתה יש לפנינו שתי דרכים שאם נאמר דאותו אתי למעוטי שאר אסורין שבתורה, ממילא חשב"ע שרינן בהנאה מדאו', ואית לן לאו יתירא גבי והבשר, ואם נאמר להיפוך דוהבשר אתא לכל אסורין שבתורה, א"כ אותו אתא לחשב"ע, לאוסרן בהנאה מדאו' [והוי ואכלת עשה יתירתא גבי חשב ע] וכל היכא דאיכא למדרש לקולא ולחומרא, לחומרא דרשינן לאסור חשב"ע בהנאה מדאו', ודו"ק

ובזה תתיישב לנו גם הקושיא הראשונה, ת"ל אה"נ מלכם דגבי שרצים, אומר אני דאין הכי נמי, אלא דאי לא הוה כתיב והבשר יתירא לשאר איסורין לא הי' לנו הכרח לאוקמא אותו לחשב"ע דתהוי בהו עשה יתירתא, ואדרבה הוה דרשינן לי' כר"א מכח הכרח זה, משא"כ השתא דגלי לן קרא לאו יתירא והבשר דשפיר מוקמינן אותו לחשב"ע, ודוק היטיב כי הדברים עמוקים בס"ד

(כ) ואחרי אשר יישבנו כ"ז צריכים אנו לפרש איך ניחא לי' לחזקי' לאוקמי' לאותו לחשב"ע, דהשתא הוי ואכלת עשה יתירתא, ואומר אני דבאמת יש לנו דרך אחרת בדרשא דואכלת, דבתמורה (ד':) פליגי אביי ורבא בכל מילתא דאמ' רחמנא לא תעביד דאביי אמר מהני ורבא אמר לא מהני, ומבואר שם בסוגיא דאף באיסור עשה אמרינן לרבא לא מהני, והגאון בעל נוב"י חידש דלרבא גם בשחיטה של איסור אמרינן לא מהני ולא הועילה שחיטתו וכמאן דקטלה דמי וממילא הויא נבילה, ובמ"ת (חיו"ד סי' ט') כתב דלפ"ז לכאורה לרבה הוי שחיטת חולין בעזרה למאן דס"ל דאו'] נבילה, ושוב תירץ דמדאיצטריך רחמנא ואכלת לאסרו באכילה ש"מ שאינה נבילה ע"ש היטיב, ולפ"ז אביי לטעמי' הוא דקאמר בקדושין יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר ואתי קרא לאוסרו, אבל לרבא אדרבה ולאו קרא הוה אסרינן לה משום נבילה, וקרא לאקולי אתא ולפ"ז שפיר מצינן למדרש מאותו לאסור חשב"ע בהנאה, ומ"מ ואכלת לא מייתר כלל דאיצטריך לן להיתירא, והשתא שפיר יליף מלכם דגבי שרצים דלא יאכל איסור הנאה משמע, ולא איצטריך לן והבשר להכי, וכבר נתבאר בדברינו לעיל באורך דמאן דס"ל והבשר לגופי' לית לי' טומאת עצים ולבונה דאורייתא, וממילא לא איצטריך היקישא דרבא אלא לרבות טמאי' לפסח בשכל"ש טמאין בטומאת שרץ, ומוכח מהכא דטומאה דחוי בצבור וכשנ"ת ודו"ק

והנה מבואר בסוגיא דתמורה (שם] דאביי ורבא פליגי בפלוגתא דר' יאשי' ור"י [אם משמע שניהם כאחד או אחד בפ"ע] דאביי כר' יאשי' ורבא כר' יונתן, וכבר נתבאר בדברינו לעיל דחזקי' דלא נהג כבוד לאח"מ ע"כ בהא כר' יונתן ס"ל [דאייתר לי' קרא להיקשא ומקשינן הכאה לקלל' וליכא ק"ו לפטו' לאח"מ ומדאיצטריך קרא לחייב מקלל לאח"מ, ש"מ דאביו סתם מחיי' משמע וכמש"ל] ומעת' לקישור הדברי' נאמר, דבל"ז הי' סברא לחזקי' על דלתות ההיכל דס"ל מות להציל עצמו במ"ח להפט' לגמרי, וס"ל טומאה הותר' בציבו', אבל כיון דמוכח מהא דגירר עצמות אביו דס"ל כר' יונתן, א"כ ס"ל אי עביד לא מהני, ואתי ואכלת להיתירא, וקרא והבשר לא איצטריך לאא"ע, דמלכם נפקא, וא"כ טומאת עו"ל דרבנן, וע"כ מוכח דטומאה דחוי' בצבור, וממילא גם הצלה בממון שאינו שלו אסור, ולפיכך ע"ז לא הודו לו ודוק

(כא) ואולם במה שסתם מי גיחון העליון ראיתי לרש"א בברכות (דף י':) בח"א שהוקשה לו למה תפסו עליו ממעין זה לבדו, והא לעיל מיני' כתיב (בד"ה ל"ב) ויועץ עם שריו כו' ויסתמו את כל מי מעינות ואת הנחל כו' ותירץ דבשאר מעינות היו שריו עמו בעצה משא"כ במי גיחון שתלה בחזקי' לחוד, ואני תמה מאוד על מאור עינינו הרש"א שדבריו במקום הזה מתמיהים, שהרי רש"י בפסחים ביאר שהטעם שלא הודו לו סייעתו על סתימת מי גיחון שהי' לו לבטוח בהקב"ה שאמר (מלכים ב' י"ט) וגנותי על העיר הזאת להושיע', והרי סתימת שאר המעינות הי' קודם ביאת סנחריב על ירושלים כמבואר בד"ה שם שאחר סתימת המעינו' והכנת