עמודי אור רד

דכרת, אלמא קא סבר ר"ח טומאה דחוי' היא בציבור, ורבא אמר אפי' טמאין נמי עבדי מ"ט דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר כל טהור יאכל בשר, כל היכא דלא קרינן בי' הבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל [פי' כיון שניתן לאו זה לדחות עתה] לא קרינן בי' והבשר כל טהור יאכל

בשר

**(הג"ה ויש לי ענין מסתפק מסוגיא זו דמבואר מהאי היקישא דכל היכי דניתן לדחות הלאו של טומאת בשר גזה"כ הוא שאין בו כרת בטוה"ג, ולפ"ז חולה שיש בו סכנה והוא טמא טוה"ג ויש לפניו בשר קודש טמא ותרומה טהורה, וקי"ל מאכילין אותו הקל הקל תחלה, מה יאכילוהו אם נאמר נאכילהו תרומה דהויא עון מיתה ולא קדשים בטוה"ג דאיסור כרת או אולי נדון דליכא הכא כרת כיון דהלאו של טומאת בשר ניתן לדחות אצלו, שוב ממילא אין כאן כרת כדהכא בסוגיא זו, והוי בשר קודש זה קיל גבי' מתרומה דבשר קדש טמא הוא בלאו ותרומה עון מיתה, ועיין בספר פר"ד דרך החיים מה שהאריך בענין דוד ואחימלך דטומאת הגוף חמירא ליה גבי קדשים, ואף דהתם קדש טהור הוה, מ"מ הא כיון שיגעו בו יטמאהו, (זבחים קי"ו ע"ש) ולטמא את הקדשים קי"ל כר"י (זבחים ל"ג:) דלית בי' לאו ע"ש ודוק היטיב כי קצרתי, ויש להאריך ולחלק בזה

)** ומבואר מזה דרבא נמי ס"ל טומאה דחוי' מדאיצטריך למישריי' מהיקישא, ולכאורה לפום דרשא דרבא יש לנו הכרח מה"ת דטומאה דחוי' היא בציבור מדאיצטריך היקישא, אלא דבאמת אשכחן דרבא גופי' מיצטריך לי' האי היקישא למילתא אחריתא, ומ"מ לא נמנע עצמינו מלהעמיק בזה בס"ד, דגרסינן בזבחים (ל"ד.) באוכל בשר קודש טמא לפני זריקה דאביי ס"ל דלוקה לכ"ע ואף לר"י דס"ל דאינו לוקה על טומאת הגוף קודם זריקה] דא"ק והבשר לרבות עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו ואפ"ה רבינהו קרא, ורבא ס"ל דבטומאת בשר לפני זריקה לד"ה אינו לוקה מ"ט דנפיק לי' מהאי היקישא דכיון דלא קרינן בי' ונכרתה בטוה"ג, לא קרינן בי' והבשר אשר יגע בכ"ט לא יאכל, ופרכינן והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה, ומשני הב"ע כגון שקדשו בכלי, והנה דבר ברור הוא דהא דדרשינן האי היקישא היינו לאפוקי ממשמעותא דוהבשר דמרבינן בי' עצים ולבונה, אבל אי לא הוה דרשינן והבשר לרבות עצים ולבונה לא איצטריך לן היקישא דמהיכי תיתי לרבות קודם זריקה, תדע דהא אביי לית לי' היקישא דרבא, ולא נפיק לי' לחייב קודם זריקה אלא מקרא דוהבשר ודוק

והנה רש"י בפסחים (י"ט.) ובשאר דוכתי כתב דטומאת עצים ולבונה דרבנן היא, וכן הוא גורס בגמ' בהדיא בחגיגה ע"ש באורך, והתוס' השיגו שם על פירש"י, והביאו ראי' מכמה סוגיות דטומאת עצים ולבונה דאורייתא ואחת מהן היא סוגיא זו, ואני בעניי ראיתי שבאמת רש"י ז"ל בעצמו הכריח דפלוגתא היא, איכא דס"ל דאורייתא ואיכא דס"ל דרבנן, ולא לבד דאמוראי איפלגו בהכי אלא תנאי נמי פליגי בה כמו שאבאר בזה שיטתו בס"ד בדברים מוכרחים

ותחילה ראיתי לחקור מה דעתו של הרמב"ם בהאי ריבויא דעצים ולבונה, והנה מדבריו (פ"ו מהל' איסורי מזבח ה' ח') מבואר בעליל דס"ל כשיטת רש"י דמדרבנן הוא, וכ"כ בכ"מ שם [וכן הכריע שם המל"מ מכמה מקומות בדבריו ז"ל עיין עליהם] אלא שראיתי להלח"מ שם שהשיג על הכ"מ דע"כ הרמב"ם בשיטת התוס' אזיל, שהרי כתב בפירוש (בפ' י"ח מה' פה"מ ה' י"ב) שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי לוקה, אלא שאני בעניי תמי' ע"ז, שהרי אף התוס' הכריחו (בזבחים ל"ד. ובש"מ) דע"כ מלקות ליכא בטומאת עצים ולבונה, והיינו דקאמר הש"ס עלייהו מעלה, ובדוכתא אחרינא פסולא בעלמא קרי להו הש"ס, והיינו ע"כ לענין זה שאין לוקין עליהן וא"כ ס"ס דברי הרמב"ם שכתב ללקות עליהן מתמיהין, עוד קשה לענ"ד אמאי שייר הרמב"ם שם עצים דאתרבו כחדא בהדי לבונה, ובכל מקום הוזכרו שניהם, [ובזו יש ליישב קצת דאפשר עצים לאו אוכלא כלל נינהו ולא קרינן בהו לא יאכל, ועיין במל"מ בפה"מ שם ה' ז' ד"ה ויש להסתפק, ובתוס' זבחים מ"ג. ד"ה והלבונ' דפשוט להו להחשיב עצים לאוכלא לענין טומאה עש"ה ודוק] עוד קשה לפענ"ד במה שדקדק הרמב"ם בלשונו, שאם אכל מלבונת המנחה שנטמאת, ושלל בזה שאר לבונה, והלא בפשוטו נראה שהדין הוא כן גם בלבונה של לחה"פ לאחר שנתקדשה בבזיכין

והנלפענ"ד שהרמב"ם ז"ל רוח אחרת עמו בזה, שמדמה לבונה בעצמותה לענין אוכלין כהנהו דתנן בעוקצין (פ"ג) ומייתי להו בפרק בא סימן (נ"א:) הקושט והחימית וראשי בשמי' וכו', ותבלין נמי כך דינן שאינן מקבלין טומאה בעצמן [עי' בתוס' בנדה שם נ'. ד"ה כל שחייב] ומ"מ כשבאין עם האוכלין להכשירן לענינן מצטרפין לקבל טומאה כדתנן בחולין ר"פ העור והרוטב והקיפה כו' ומפרש בגמרא מאי קיפה תבלין, אלמא דתבלין כך דינן דבפ"ע אינן מקבלין טומאה וכשבאים לתבל ולתקן שאר אוכלין הרי הן כאוכלין, ולפ"ז לבונה בעצמה ודאי לא אוכלא הוא, ומתרביא כעצים לקבל טומא' מדרבנן, אבל כשבאה עם המנחה ונטמאת עמה הרי היא כאוכל ולפיכך לוקין עלי' משום טומא' ודוק היטיב, באופן שדברי הכ"מ נכונים בדעת הרמב"ם שטומאת עו"ל בעצמן דרבנן נינהו

(יד) ושנינו בזבחים (מ"ה:) דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול חייבים עליהם משו' נותר ומשום טמא חוץ מן הדם, ר"ש מחייב בדבר שדרכן לאכול אבל העצי' והלבונה והקטרת אין חייבין עליהן משום טומאה, ופרש"י ורבנן פליגי עלי' כדמרבי להו מוהבשר יתירה לרבות עצים ולבונה, והרי זה מבואר דס"ל דלרבנן דאורייתא הוא, דהא חייבין עליהן קתני, והנה הרמב"ם פסק שם כר"ש, ותמה עליו בכ"מ למה פסק כיחיד נגד רבים, ולפענ"ד טעמו פשוט דהא שם (מ"ו:) מפרש רבא דבין בטומאת בשר בין בטומאת הגוף פליגי ר"ש וחכמים, ומפרש טעמא כיון דלא קרינן בי' וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן בי' והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, ופרכינן והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומשני לפוסלה בעלמא ופרש"י ומעלה דרבנן בעלמא הוא, ולפ"ז לפי מה שפסק הרמב"ם (בפ"ו מה' איסורי מזבח ה"ח) ובשאר מקומות וכמו שהכריח המל"מ שם כשיטת רש"י דטומאת עצים ולבונה דרבנן הוא ממילא קיי"ל כר"ש מהאי היקישא גופי' דכיון דלית בהו טומאת עצמן גם טוה"ג לית בהו, ות"ק ע"כ ס"ל דאוריית' הוא ודוק כי הוא ברור לענ"ד בס"ד

ומעתה נתיישבו כל הסוגיות המוכיחות דטומאת עצים ולבונה דאורייתא דהא באמת פלוגתא הוא וכאשר נביא לפנינו יסוד הלימוד הזה ומבואר שם דבמחלוקת הוא שנוי] והנה מבואר מדברי רש"י כאן דרבא גופי' ס"ל טומאת עו"ל דרבנן, והא דאיצטריך [לעיל שם] לפטור מהיקשא טומאת בשר לפני זריקה היינו למאן דס"ל טומאת עו"ל

דאו'

(טו) ורואה אני שרש"י ז"ל דקדק לפרש כן בהדי' במוצא הדין הזה של טומאת עו"ל, דבפסחי' (כ"א:) ילפי חזקי' ורבי אבהו מלא יאכל [או מלא תאכל] אחד איסו' אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, ושם (כ"ג:) גרסי' יתיה ההוא מרבנן קמי' דרשב"נ כו' מנין לכל איסורין שבתורה דכי היכי דאסורין באכילה ה"נ אסורין בהנאה, ומאי נינהו חמץ בפסח ושוה"נ, ופרכינן ת"ל מלא יאכל, ומשני איסור אכילה משמע לי' איסור הנאה לא משמע לי' כו', ות"ל מלכלב תשליכון אותו קסבר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא [אסורין בהנאה ומפיק אותו להכי] ומסיק רב פפא (כ"ד.) מהכא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אם אינו ענין לגופי' כו', תניהו ענין לכל אסורין שבתורה ואם אינו ענין לאכילה תניהו ענין להנאה, ופרכינן ואימא לעבור עליו בשני לאוין ומשני כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירא, ופרכינן והבשר אשר יגע בכל טמא דרישי' למה לי ומשני לרבות עצים ולבונה, ופרש"י דפריך השתא דאמרת קרא לאו לגופי' אתא אלא לאם אינו ענין כו' והבשר ל"ל ומשני לרבות עצים ולבונה, הרי מבואר דדוקא להאי מ"ד דמפיק לי' לקרא לאם אינו ענין דרשינן מוהבשר יתירא לרבות עצים ולבונה, אבל למאן דלא מוקי לי' לכל איסורין לא מייתר והבשר כלל [והא דפריך התם הש"ס והבשר דסיפי' ל"ל היינו דכיון דכתיב בשר ברישא דקרא תו לא איצטריך בסיפא ודוק] ולפ"ז לחזקי' ור"א דנ"ל איסור הנאה מלא יאכל, א"כ ע"כ מוקמי והבשר לגופי' [דהא לא איצטריך להו לשאר איסורין שבתורה] וא"כ לא אייתר לן והבשר לעו"ל ושפיר פירש"י דלהלכה קי"ל כחזקי' ור"א נגד ההוא מרבנן והוה טומאת עו"ל דרבנן, וכבר נתבאר בדברינו דמאן דס"ל עו"ל דרבנן א"כ לא איצטריך היקישא לפטור לפני זריקה, ולא אתי היקישא אלא לכדרבא בפסחים, ומוכח מינה דטומאה דחוי' בציבור, אלא דהא מילתא תליא בפלוגתא דחזקי' וההוא מרבנן וכמשנ"ת ודוק היטיב.