עמודי אור רג

שבוים, והקשה ע"ז הדריש' דלא משמע הכי בא"ח (סי' קנ"ג) דמשמע התם דקדושת ס"ת חמורה מקדושת בהכ"נ ומבואר שם דאין מוכרין בהכ"נ לצורך פדיון שבוים, וא"כ כ"ש ס"ת, והש"ך תירץ דודאי היכא דא"א בענין אחר מותר למכור ס"ת או בהכ"נ אפילו לפדיון שבוים אחרים, והכי משמע שם שכתב לא ימכרו אותם אלא יגבו פדיונן מן הציבור משמע משום דאפשר לגבות פדיונן מן הציבור, והתוס' וסייעתם ודאי מיירי בא"א בענין אחר, אלו תורף דבריו ז"ל, ולא זכיתי להבין דאטו לזו הוצרכו ללמדינו, בא"א בענין אחר, וסתם שבי כולהו איתנהו בי' ונחשב לפקוח נפש כמבואר, פשיטא שאין לך דבר [חוץ מע"ג ג"ע וש"ד] שעומד בפניו, ואם יאמר הרב ז"ל דמיירי בשבי דלית בי' סכנה כלל ולא ספק סכנה, לא ידעתי מה גדר וגבול יתן לזה, להקרא שבי, ולהחשיבו א"א, וראיתי להש"ך שהביא שם ישוב אחר לקושיית הדרישה בשם אביו דודאי ס"ת מותר למכור לצורך פ"ש משום דכל היכא דאיתא בקדושתה קיימא, וה"נ בהכ"נ מותר למוכרה לאחרים שתעמוד בקדושתה, אבל שתצא לחולין אסור למוכרה ותירוץ זה קלסו הש"ך, אך יש להתיישב אי מיירי אף במקום סכנה וזה לא מסתבר כלל כמ"ש, והנלפענ"ד לבאר יסודי ענינים הללו וממילא רוחא שמעתא בס"ד

(י) והנה בש"ע (סס"י שם) פסק רמ"א הפודה חבירו מן השבי חייב לשלם לו, וכ"כ הרא"ש בפ' בן סורר (סי' ב') בהא דתניא מנין לרואה את חבירו שטובע בנהר כו' שחייב להצילו שנאמר לא תעמוד על דם רעך, ואפי' מטרח ואגורי נמי, וכתב שם הרא"ש והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוצי' דאין אדם מחוייב להציל נפש חבירו בממוני' היכא דאית לי' ממונא לניצל כדאמר לקמן נרדף ששיבר את הכלים של כל אדם חייב, ואם הי' מחוייב להציל את הנרדף בממוני' א"כ יפטר משבירת הכלים שהרי ממון חבירו מחוייב להצילו וברשות שברם כדי להנצל עכ"ל, והארכתי בזה בע"ה בתשו' ל"ח א"ח עש"ה. **(הג"ה ונפלאתי על הנתיבות סי' ע"ב ס"ק י"ח שכתב בפשיטות דהשואל כלי לצורך הצלת דליקה ונאנם דפטור מלשלם, והביא ראי' מהא דאחר ששבר את הכלים להציל את הנרדף פטו', ותמוה הא הרא"ש כתב מפורש דאין ממון חבירו מחוייב להצילו אפי' לפקוח נפשו, והמשבר כלים של אדם להציל את הנרדף בהא לחוד איתמר לפי שהוא דבר פתאומי, גם לא נחית אדעתא דאגרא והא גם בזה אמרו לא מן הדין [אלא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את הנרדף] והש"ס קאמר להדיא דמיחייב להצלת חבירו כשהוא טובע בנהר וכדומ' למטרח ואגורי, וכתב הרא"ש שהניצל חייב לשלם, וגם הצלת דליקה כיוצא בה לענ"ד וההיא דנרדף שאני כמבואר למבין שיש לחלק בתקנה זו ודוק

)** הכלל העול' דלהפקיע ממון זולתו אסו' אף במקו' סכנה וכמו שנתבאר, ועי' במ"ש הגר"א ביו"ד (ס"ס של"ו) ומ"ש נלפענ"ד נכון בס"ד ודוק

ובזה יתבארו לנו פסקי הש"ע לנכון דבגבו מעות לצורך בהכ"נ דקיי"ל הזמנ' לאו מילת' היא ועדיין אינם ברשות גבוה מותר לשנותה לפדיון שבוים משא"כ כשבנוה ורוצי' להפקיעה מקדושתה ולהוציאה מרשות הגבוה, אינם רשאים, דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש וכמו שאסור להציל עצמו בממון חבירו [להפטר לגמרי] כן הוא בשל גבוה, וכיון שיתחייבו לשלם אח"כ לפיכך הנכון שיגבו מן הציבור [ופשיטא שאם מכח האיחור יש איזה גרעון להפדיון רשאים למוכרו לשעתו ולבנותו אח"כ ודוק] משא"כ בס"ת שאין כאן הפקעה מרשות הגבוה וכדברי אביו של הש"ך, ודוק היטיב

והנה כ"ז הוא למאי דקיי"ל אסור להציל עצמו בממון חבירו [וכן בשל גבוה] אבל אי הוה אמרינן מותר להציל עצמו במ"ח, הי' מותר למכור בהכ"נ לצורך פ"ש משום הצלה, ולא לעשות אחר אח"כ, ולפ"ז נלפענ"ד שזה הי' טעמו של חזקי', במה שקיצץ דלתות ההיכל ושגרן למלך אשור, שהי' סובר דמותר להציל עצמו במ"ח או של גבוה מפני פ"נ, וכסברת דוד זקינו שנסתפק בזה, וסייעתו לא הודו לו דס"ל אסור להציל עצמו במ"ח וה"ה של גבוה כמשנ"ת

(יא) אך יסודו של מחלוקת זה נלפענ"ד שיש לו מקור גדול כאשר יתבאר בס"ד, ונקדים מ"ש הרא"ש (בפ"ח דיומא סי' י"ד) בחולה שנצרך לבשר בשבת ויש לפנינו נבילה, אם יחללו שבת לשחוט עבורו דהא נבילה הוה איסור לאו ושבת הוא איסור סקילה, ורבינו מאיר השיב ע"ז והביא דמיון מאוכל נפש ביו"ט דשוחטין ביו"ט דאיכא עשה ול"ת באיסור מלאכה ומאכל נבילה אין בה אלא לאו כו', אלא דכיון דהתירה התורה לנו א"נ ביו"ט הוה לדידן כל א"נ בי"ט כמו בחול, והכי נמי כיון דהתורה התירה פ"נ הוה כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאלו עשאה בחול כו', אבל הנבילה המאכל עצמו אסור וארי' רביע עלי' עכ"ל, ולכאורה דברים אלו הם קשי ההבנה דמאי דמיון הוא ליו"ט שאוכל נפש התירה התורה, ואיסור נבילה לא התירה, משא"כ בפ"נ שהותרו בו כל האסורין מקרא דוחי בהם, וא"כ כמו שהותר השבת לחלל עבורו, כן הותרה לו הנבילה, וס"ס הי' לנו לדקדק לעבור על הקל הקל, והנראה לפענ"ד דהחילוק בין שבת לנבילה כן הוא, דהשבת כשהותר בשביל חולה שיש בו סכנה, הותר לכל ישראל לחלל שבת בשבילו, ואין על מלאכה זו הנעשית בשבילו שם איסור כלל, משא"כ באכילת נבילה, שזהו דבר השייך רק להחולה לבדו, ושם האיסור לא פקע מינה לגבי דידן כלל, וארי' רביע עלה לכל ישראל בזה הוא חומר בנבילה מבשבת ודוק, ולפ"ז נחזי אנן דלהנצל מסכנה ע"י ממון חבירו דבר זה שייך לדידן כמו להניצול, שהרי הצלה זו תבא ע"י אחרים כמו ע"י עצמו, והרי הוא ממש כשבת לדעת הר"מ דס"ל דשבת הותרה בשבילו

(יב) הן אמת שהרמב"ם והרשב"א והר"ן חולקים על סברת הר"מ הזו, וס"ל דשבת נמי דחוי' היא בשביל חולה שיש בו סכנה ולא הותרה, הביאם הב"י בא"ח (סי' שכ"ח) ומינה נמי לנ"ד לענין הצלה בממון חבירו, לדידהו ודאי דחוי' היא, ולפ"ז נאמר שזהו עיקרו של ספק זה, דהא קי"ל גזל הוה לאו הניתק לעשה, שאם עבר על לאו של גזל חייב לקיים העשה של והשיב, וכשקיים העשה ממילא מיתקן הלאו בזה, כמבואר בסוגיא דמכות (ט"ז.) באורך, ולפ"ז אם נאמר שאיסור גזל דחוי הוא במקום סכנה, וניתן לעבור עליו ע"צ הדחק והצורך, א"כ חייב לשלם אח"כ לתקן הלאו, דכל שאפשר למעט האיסור צריך למעטו, משא"כ אם נאמר שהותר, א"כ ליתי' ללאו כלל, וכיון שלא עבר על הלאו, ממילא אין כאן חיוב קיום העשה זה הי' ספיקו של דוד, ובזו נחלקו ג"כ חזקי' וסייעתו ודוק היטיב. ובזה יתפרש לנו יפה לשון הש"ס שם דשלחו לי' אסור להציל עצמו בממון חבירו, ולפי הענין כפירוש התוס' היינו שחייב לשלם אם הציל עצמו בממון חבירו [אלא שהמלך פורץ גדר כו', ופטור מתשלומין בכל הנעשה לצורך מלחמתו] ולכאורה היאך נכלל זה בלשון תשובתם, אסור להציל עצמו בממון חבירו דמשמע דכל עצמה של ההצלה אסורה, ואם הי' דעתם על התשלומין אבל ההצלה ודאי מותרת, הכי הוה להו להשיב, חיוב תשלומין יש למציל את עצמו בממון חבירו אלא שאתה מלך כו', אולם לפי מה שבארנו בעה"י נכון הוא דעיקר היסוד אם ההצלה לפ"נ בגדר היתר הוא, וא"כ אין צורך לשלם לקיים העשה, או שם איסור ע"ז להציל עצמו בממון חבירו, אלא שניתן לידחות מפני פקוח נפש, וא"כ חייב לשלם, לכן יפה השיבו אסור להציל עצמו בממון חבירו, ר"ל דגדר איסור הוא ומתורת דחיה ניתן לעבור עליו, ויש כאן חיוב לשלם לתקן האיסור אלא שאתה מלך

וכו'

(יג) והנה הב"י שם הביא בשם הראשונים נ"נ שדבר זה אם שבת דחוי' או הותרה תליא בפלוגתא אם טומאה דחוי' היא בציבור או הותרה ע"ש, ודבר זה חלוקים בו כמה תנאים ואמוראים, ובזה עולה כהוגן דרב הונא דב"ק דדריש הכי שהשיבו לו אסור להציל עצמו בממון חבירו על פי הדרך שביארנו, שהוא דרך דחייה לטעמי' בזה אזיל דס"ל (יומא מ"ו:) טומאה דחוי' בציבור, וממילא גם פקו"נ הוו איסורין לגבי' דחויים ולא בתורת היתר [והא דס"ל התם דשבת הותרה גבי קרבנות בארנו הדברים במ"א בס"ד בתשובה ונשים לב לבאר שיטותיהם בס"ד, והנה דעת הרמב"ם לפסוק כמ"ד דחוי' היא בציבור [ולפיכך לטעמי' אזיל דגם שבת בשביל חולה דחוי' היא] והגאון בעל שאגת אריה בסי' ל"ח האריך להכריח כן מסוגיית הש"ס וחדא מינייהו ההיא דפסחים (ע"ט.) דתניא שאפילו ישראל וכהנים טהורין וכלי שרת טמאין יעשו בטומאה [פי' היחידין הטמאין טומאת הגוף] וא"ר חסדא לא שנו אלא שנטמא סכין בטמא מת דקא מטמא לגברא דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דכרת קא מתעביד, אבל נטמא סכין בטמא שרץ דבשר הוא דמטמא לי לגברא לא קא מטמא לי' טהורין עביד טמאין לא עביד מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בשר בטומאת הגוף