עמודי אור רב

אמר לו ר' עקיבא וכי דנין אפשר משא"א, ושם (פ"ג.) מסקי' דר"ע יליף לכל דבר שבחובה שאינו בא אלא מן החולין מהיקישא דזאת התור' שהוקשו כל הקרבנו' לחטאת, וחטאת גופה נפקא לן מחטאת דאהרן דכתיב אשר לו ולא משל ציבור ולא משל מעשר, וראיתי להגאון בעל טורי אבן בחגיגה (ח'.) שכתב דהא דממעטינן מאשר לו מעשר, הוא ע"כ למ"ד דמ"ש ממון גבוה הוא, וממילא אימעוט מאשר לו דהא לאו דידי' הוא, ושוב הביא דברי רש"י בחולין (כ"ב.) דפי' משלו ולא משל מעשר דתרי אשר לו כתיב בפרשה ואפי' לר"י דאמר ממון הדיוט הוא להכי אתא אשר לו למעוטי, ותמה עליו דהא תלתא אשר לו כתיב בפרשה וכולהו דרשינן להו ביומא (נ"א:) וא"כ ליכא קרא יתירא למעט מע"ש, ואני בעניי לא זכיתי להבין דלדבריו ז"ל ע"כ ר"ע ס"ל מעשר ממון גבוה, ומה יענה רבינו ז"ל בההיא דס"ל לר"ע בפסחים (ל"ז:) דאדם יוצא י"ח במצה של מע"ש, והא לרבי אסי בפסחים (ל"ח) ובסוכ' (ל"ה.) אליב' דמאן דס"ל מע"ש ממון גבוה הוא לא נפיק במע"ש כיון דאין בה דין ממון ע"ש ודוק, ואדרבה לאידך גיסא תמי' לי במאי דפשיטא לי' להטורי אבן דלמאן דס"ל מעשר ממון גבוה ממילא אימעיט מאשר לו דהא לא דידי' הוא, והלא לר' חייא בר אבין בסוכה שם מקרי מע"ש דידי' כיון דאית בי' היתר אכילה, וא"כ היכי ממעטינן ליה מאשר לו, והלא הרמב"ם פסק לענין מצה ואתרוג דנפיק ידי חובתו במע"ש אף דס"ל מע"ש ממון גבוה, אלא שבזו י"ל לכאורה דלא מהני היתר אכילה להיות נקרא שלו אלא במידי דבר אכילה, משא"כ בפרו של אהרן שהוא מחטאות הנשרפות

אולם באמת זה אינו שהרי בחטאת דאהרן גופה ע"כ לא בעינן קרא כלל למעוטי מע"ש כיון שהיא נשרפת ומע"ש לא ניתן אלא לאכילה וע"כ מיעוטא לשאר חטאות אתא כמ"ש התוס' בחולין (כ"א. ד"ה כמשפט) ובשאר חטאות דאית בהו אכילה, אמאי לא נימא דמקרי אשר לו משום היתר אכילה, כי היכא דקרינן באתרוג של מע"ש שלכם משום היתר אכיל', באופן שדברי רבינו ז"ל במקום הזה עמקו ממני

(ו) הן אמת שגם קושייתו על רש"י היא פליאה נשגבה לכאורה, אך נעתיק ברייתא דיומא שם (נ"א:) דתניא משלו הוא מביא ולא משל ציבור יכול לא יביא משל ציבור שאין הציבור מתכפרין בו אבל יביא משל אחיו הכהנים שהרי אחיו הכהנים מתכפרים בו ת"ל אשר לו יכול לא יביא ואם הביא כשר ת"ל שוב אשר לו לעכב ע"כ, והנה בריש יומא (ג':) פליגי תנאי קח לך ועשה לך דר' יאשי' ס"ל הכל משלך, ור"י ס"ל דהכל משל ציבור כגון קח לך סמים עשה לך שתי חצוצרות ע"ש, ועתה נחזי אנן דע"כ הך ברייתא אליבא דר' יונתן מיתניא דס"ל בכ"ד משל ציבור, אלא דאכתי לא דמי דבכ"ד הדבר הוא צורך הציבור כמו קטורת שהוא כפרתן של כל ישראל, משא"כ בפרו של אהרן שאינו מכפר על ישראל ממעטינן מיני' ציבור אבל אחיו הכהנים שמתכפרים בו לא אימעוט מאשר לו, כי היכי דלא ממעטין בכ"ד מקח לך את הציבור, ולהכי איצטריך אשר לו תנינא למעוטי משל אחיו הכהנים, משא"כ לר' יאשי' דלא נחית להכי וס"ל דכל היכי דכתיב לך הוי משלך אע"פ שהציבור מתכפרין בו, וא"כ הכא נמי מחד אשר לו ממילא אימעוט כהנים אף שמתכפרין בו כמו דאימעוט ציבור בכ"ד, ואתא תנינא לעכב, והשלישי באמת מיותר הוא ואתא למעוטי מעשר אף למ"ד ממון הדיוט הוא וכמ"ש רש"י ז"ל ודוק היטיב כי נכון הוא בס"ד

הכלל העולה מתוך מ"ש דמאן דס"ל דנין אפשר משא"א נפקא לי' דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין מפסח, ומצי סבר דקח לך הוה משל ציבור אבל מאן דס"ל אין דנין אפשר משא"א, ע"כ ס"ל קח לך משלך ואייתר ליה חד אשר לו גבי פרו של אהרן למעוטי מעשר ודוק

(ז) והנה בע"ג (מ"ג:) שנינו לענין ביעור ע"ג ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים אמרו לו אף הוא נעשה זבל, ושם בגמרא (מ"ד.) אמר להן ר' יוסי והלא כבר נאמר וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה אמרו לו משם ראי' הרי הוא אומר עשה לך שרף לך משלך ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו והתם בדין הוא דכתותי לא הוה צריך אלא כיון דחזא דקא טעו ישראל בתרי' עמד וכתתו, מבואר מזה דלרבנן אי הוה אמרינן דעשה לך משל ציבור לא הוה סגי לנחש בכתיתה והוי בעי שריפה, רק הא דכיתתו משום דס"ל עשה לך משלך

ובזה יתכן לקשר הדברים דחזקי' גירר עצמות אביו על מטה של חבלים וזלזל בכבודו מפני רשעו, והיינו משום דאביו רשע לא מיחייב בכבודו לאח"מ, משום דאביו סתם מחיים משמע, ומנ"ל הא מדאיצטריך קרא למקלל לאח"מ, ואין לומר דילמא איצטרי' התם קרא משום היקישא דהכאה, דהא אין דנין אפשר משא"א, וכיון דס"ל אין דנין משא"א א"כ מנ"ל דכל דבר שבחוב' לא אתי ממעשר ע"כ ס עשה לך משלך וכמ"ש, וא"כ יפה עשה שכיתת נחש נחשת [ולא שרפו] והודו לו

(ח) עוד זאת עשה יפה בעתו שגנז ספר רפואות, והנה יש לדקדק דהא דרשינן בב"ק (פ"ה) ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, ואין לומר שהספר הזה הי' בדוק להם יותר מדאי והיו סומכין עליו ולא נשאו עיניהם לשמים, דא"כ אף אחר שגנזו וכי נעלמה החכמה הכתובה בו מכל אנשי דורו שלא ידעו ספר ההוא, והנראה דעיקר הדברים כך הוא דאדרבה ממקרא הזה דן חזקי' לגנזו כיון דלא נתנה התורה רשות אלא לרופא לרפאות והנה פשטן של דברים שהתורה התירה הרפואה ע"פ היקש הטבעי, משא"כ הרפואות ע"פ ס' רפואות שכתבו המפרשים שהי' ענין חוץ לטבע ולא דברה התורה בזה עי' ברמב"ם ותשובת הרשב"א באורך ע"ז. והנה יש לעיין במה שכתת נחש הנחושת ולא שרפו שבארנו ע"פ הש"ס דהוא משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וראיתי להתוס' חולין (ז'.) שדקדקו בהא דקאמר הש"ס שם שחזקי' כתת נחש הנחושת והרים מכשול מישראל, ולא עשו כן אבותי' הצדיקים אסא ויהושפט שכל ע"ג ביערו, אלא מקום הניחו לו להתגדר בו, והקשו התוס' אמאי לא משני הכי בשבת (נ"ו:) ואת הבמות אשר על פני ירושלים כו' ביער יאשי' אפשר בא אסא ולא ביערום כו', ואמאי לא משני דמקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו כדשני הכא, ותירצו דבנחש הנחושת לפי שנעש' ע"פ הדבור טעו בו הראשונים והיו סבורים שאסור לבערו אלא התם במה הי' טועין שלא לבער אותן הבמות, ולענ"ד אין צורך לדוחק זה לשווינהו לראשונים טועים חלילה, אבל הדברים כפשטן, דבנחש הנחשת לא היו מחוייבים לבערו כלל מתורת מצות ביעור ע"ג, דהא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כסוגיא דע"ג שהזכרנו, לכך לא ביערוהו משא"כ במזבחו' שהיו נאסרי' על ידי העובדים שפיר הקשו איך הניחו מלבערם, ונתרשלו במ"ע שהיתה מוטלת עליהם, ובאמת חזקי' בכתתו נחש הנחושת מילתא יתירתא עביד, להסיר התקל', והש"ס בחולין מדקדק על אסא ויהושפט שהשתדלו בביעור ע"ג, והשגיחו על כל תקלה ומכשול, למה לא עיינו גם ע"ז, להרים מכשול נחש הנחושת, אלא שמקום הניחו לו לחזקי' ודוק

והנה עדיין יש לעיין ביסוד זה שלא הי' חיוב מצות ביעור בנחש הנחושת משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והא הנחש נעשה בשביל רפואת והצלת ישראל כמבואר בכתוב והי' כל הנשוך והביט אל נחש הנחושת וחי, ובסוגיא דנדרים (ל"ט. ושם) מבואר דרפואת האדם הנאה היא אלא דמודר הנאה מותר לרפאותו משום דמחיותו לא אדרי', או משום דמצוה קעביד ועי' ביו"ד סי' רכ"א ובב"י שם, ובחולין (מ"א.) איכא למ"ד דאע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בעבודת כומ"ז בלי מעשה, מ"מ בחטאת כיון דקניא לי' לכפר' כדידי' דמיא, ואמאי לא נדון כן בנחש הנחושת אע"ג דעשאו משה משלו מ"מ כיון דקנוי להו לישראל הי' להתרפאות ובאגדה אמרו דאף לדורות הי' מרפא] כדידהו דמי, ונאסר בעבודתם, והי' חיוב לבערו מן הדין [וא"כ הי' צריך שריפ', ולא סגי לי' בכתית',] אלא דבאמת אין ענין רפואה שהתיר' תורה כלל בדרך זה, כמש"ל, ולפיכך אמרו (ר"ה כ"ט.) וכי נחש ממית או נחש מחי' אלא שבזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואין שייך לומר שהי' קנוי להם לרפואתם, כיון שאין זה גדר הרפואה, ולכך חשבוהו חזקי' כדבר שאינו שלהם ולא שרפו אלא כיתתו, ומיסוד זה עמד על דעת התורה שלא על דרכים נסתרים התירה להתרפאות, ועמד וגנז ספר רפואות כדי שיהא לבם נכנע ומשועבד לאביהם שבשמים כפרש"י שם, וכמו שדרשו גבי נחש והודו

לו

(ט) נשוב לחקור עתה במה שקצץ חזקי' דלתות ההיכל ושגרן למלך אשור ולא הודו לו, מה הוא שורש מחלוקתן, ונקדים מחלוקת רבותינו האחרוני' ביו"ד (סי' רנ"ב) שהב"י הביא שם בשם התוס' דמותר למכור ס"ת לצורך פדיון