עמודי אור רא

מפני כבוד אביהם ופרכינן והני מפני כבוד אביהם מי מיחייבי והא כתיב ונשיא בעמך לא תאור והאי לאו עושה מעשה עמך הוא ומשני בשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת, ש"מ בלא עשה תשובה אין חייב בכבודו וכבר טרחו רבותינו נ"נ ליישב דעת הרמב"ם, והנה באמת יש לתמוה לכאורה על סוגיא דב"מ דפשיטא לי' דאביו רשע אין מצווה בכבודו ומנ"ל הא, והרי מבואר בסנהדרין (פ"ה:) דלענין הכאה לא ילפינן לפטור באביו רשע אלא משום דמקשינן הכאה לקללה, ולמאן דלא מקיש מחייב באמת בהכאת אביו רשע, ולפ"ז כיבוד דלית בי' היקישא לקללה, מנ"ל למעוטי בי' אביו רשע, דהא קרא סתמא כתיב, וליכא למימר דסברא הוא כיון דהתיר' התור' קללתו, ממילא אין כאן כיבוד, הא ליתא, ושתי תשובו' בדבר חדא דבאמת האי בעמך דגבי קללה לא גבי אביו כתיב אלא בנשיא, אך כיון דאזהרת מקלל אביו ילפינן מיני' כמבואר בסוגיא דסנהדרין (ס"ו.) ממילא אינו חייב על קללת אביו רשע, דהא אין עונשין אלא מזהירין, אבל אין לדקדק מזה לפוטרו לענין כיבוד, דהא מיעוטא גבי אביו ממש ליכא ודוק, ועוד דבפשיטות יש לומר דהא לא אשכחן דשריי' רחמנא בהדיא ללטיי', אלא דמעטי' מלאו דלא תאור, וא"כ קשה דלמא מלאו הוא דמעטי' רחמנא, אבל עשה דכיבוד מיהא איכא, וכה"ג דייקינן בכמה דוכתי

(ב) והנלפע"ד ביישובן של דברים בשנקדים סוגיא דסנהדרין (פ"ה:) משנה המכה או"א אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה זה חומר במקלל מבמכה שהמקלל לאחר מיתה חייב והמכ' לאחר מיתה פטור, גמרא ת"ר אביו ואמו קלל לאחר מיתה שיכול כו' ומה מכה שעשה בו שלא בעמך כבעמך לא חייב בו לאחר מיתה [דממילא הוא דאין חבורה לאח"מ] מקלל שלא עשה בו שלא בעמך כבעמך אינו דין שלא חייב בו לאח"מ, ופרש"י דהאי תנא סבר לא מקשינן הכאה לקללה מפני המקרא המפסיק בנתים, ולכאורה הוא אך למותר לפרש טעם מאן דלא מקיש דכמה פעמים מצינו מחלוקת כזו בש"ס דמר מקיש ומר לא מקיש, ומאי בעי רש"י בזה

והנלפענ"ד שרש"י תחת נעימות לשונו הבליע יישוב גדול בסוגיא דמסקינן שם תלמוד לומר אביו ואמו קלל לאחר מיתה, ופרכינן הניחא לרבי יונתן דמייתר לי' קרא אביו ואמו אלא לר' יאשי' מאי איכא למימר דתניא איש איש מה תלמוד לומר איש איש לרבות בת כו' אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא אביו ואמו אביו שלא אמו אמו שלא אביו מנין ת"ל אביו ואמו קלל אביו קלל אמו קלל דברי ר"י, ר' יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפ"ע מנ"ל, ומשני נפקא לי' מומקלל אביו ואמו מות יומת, ואידך ההוא מיבעי לי' לרבות בת, ותיפוק לי' מאיש איש דברה תורה כלב"א עכ"ה, והוקשה לרש"י ז"ל דלפי האמת תיקשי לדידן דקיי"ל כר' יונתן [וכמו שהאריכו בזה האחרוני'] וא"כ אין צריך קרא לחלק, וקיי"ל נמי דלא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, ונפקא לן לרבות בת מאיש איש, וע"כ אייתר לן אביו ואמו קלל לרבות לאחר מיתה, וא"כ ומקלל אביו ואמו מות יומת מיותר לדידן לגמרי, דלמאי אתא, לזה תירץ רש"י דע"כ האי היקישא דהכאה לקללה אינו כשאר היקישים דבלא שום יתורא מקשינן להו, דכאן אין לדרוש בהן היקש, מפני המקרא המפסיק בנתים, והיינו נמי טעמא דמאן דלא מקיש, ומאן דמקיש הוא משום יתורא דקרא, דס"ל כר' יונתן דלא בעי קרא לחלק, וכר' יאשי' דלא אמרינן דברה תורה כלב"א, וכמ"ש ומאן דלא מקיש סבר כחד מיניהו ודוק

(ג) והמתבאר מסוגיא זו דאפי' למאן דס"ל דמקשינן הכאה לקללה, וא"כ לית לן ק"ו לפטור מקלל לאחר מיתה מ"מ בעינן קרא לרבות מקלל לאחר מיתה משמע דבסתמא אביו מחיים משמע וע' בב"י בחו"מ סי' כ"ז מ"ש בזה לענין מקלל חבירו לאח"מ ובאו"ת שם] ולפ"ז לכאור' גבי כיבוד נמי יש לנו לפרש קרא דכבד א"א מחיים, אך באמת אמרינן בקדושין (ל"א:) מכבדו בחייו מכבדו במותו משמע בפשיטות דאביו סתם דכתיב גבי כיבוד גם לאחר מיתה משמע, ויש לדקדק דא"כ גבי קללה מ"ט פסיקא לי' להש"ס להאי מ"ד דאביו סתם מחיים משמע ואיצטריך קרא לחייב מקלל לאחר מיתה, ומאי טעמא לא נפרש באמת אביו סתם דגבי קללה גם לאחר מיתה. ונלענ"ד דרך נכון דהא בב"ק (פ"ו:) בעי הש"ס בייש ישן ומת מהו שלא הכיר המתבייש כלל בבושתו אלא מת מתוך שנתו מי אמרינן משום כיסופא הוא [חפיית פנים] והא מית לי' ולית לי' כיסופא או משום זילותא הוא שמזלזל בו בפני רבים ואע"פ שאינו שם על לבו רש"י] והא אוזלי', והנה כשני הצדדים אלו יש לדון במה שחייבה תורה מקלל אביו ואמו אי משום כיסופא הוא שסוף הדבר [אפי' קללם שלא בפניהם] יגיע לאזנם ואית להו צערא וכיסופא, או משום זילותא הוא שזלזל בם בפני עדים אהכי מיחייב, ונ"מ דלטעמא קמא לא מיחייב מקלל לאחר מיתה, דהא לא הוה להו לעולם צערא וכיסופא או נימא דמשום זילותא דידהו אפי' זולת הרגשתם, כמו בביישו ישן ומת חייבו רחמנא וזה שייך אפי' לאחר מיתה, ולהכי מצריך שפיר קרא לחייב מקלל לאחר מיתה, דאי לאו קרא ה"א דסברא דחיוב מקלל משום כיסופא וצערא דידהו הוא, לכך לא מיחייב לאחר מיתה, וככל שני הפנים הללו יש לדון גם בענין כיבוד אם חיובו מה"ת הוא לשמחת ונחת רוח האב והאם שנהנים מה שנעשה מאמרם ומתכבדים, וא"כ לאחר מיתה לא שייך זה, או דהתורה צותה בכבודם אף זולת רצונם וזה שייך אף לאחר מיתה, ובאמת הא מצינו בכתובות (קי"ג.) דכבוד אשת אב ואחיו הגדול דמדאורייתא הם בחיי אביו אבל לא לאחר מיתה, ואסברה הרמב"ן ז"ל דהטעם הוא לפי שגנאי להם שתתבזה אשתו או יתבזו תולדותיה', מפי צעיריהם, והם מצטערים בזה הרבה, לכך אין כבודם של אשת אב ואחיו הגדול נוהגים אלא בחייהם של אב ואם, אבל לאחר מיתה דלית להו גנאי ולא צערא אין חייבים בכבודם עש"ב, ולכך בכבוד האב והאם בעצמם נמי מבעי לן למילף בהדיא חיוב כבודם לאח' מיתה ועל דרך שהסברנו בעה"י, ולפ"ז אף אנו נאמר דפשטי' דקרא כבד את אביך סתמי' מחיים משמע כי היכי דבמקלל הוה אמרינן סתמא [אי לאו קרא] דמשום כסופא וצערא הוא ולא מיחייב לאחר מיתה, וכדאשכחן נמי בחיוב כיבוד אשת אב ובנו הגדול כמו שבארנו] [ועיי' תשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' ס"ח באורך] אלא דכיון דגלי לן קרא גבי קללה לרבויי לאח"מ כמחיים שוב ילפינן מינה נמי לענין כבוד לאח"מ [ושייך טפי לדמויי כבוד לקללה מלהכאה, דהכאה לא שייכא כלל לאח"מ], ובהכי ארווח לן בס"ד סוגיא דב"מ דפריך התם בפשיטות בהניח להן אביהם כו' והני משו' כבוד אביהם מי מיחייבי אקרי כאן ונשיא בעמך לא כו' בעוש' מעשה עמך, דכיון דעיקר כיבוד לאח"מ מקללה ילפינן לי', א"כ לא חמיר מקללה דמיעט בי' רחמנא מי שאינו עושה מעשה עמך, והנה כ"ז בכיבוד דלאחר מיתה דמקללה נפיק לן אבל מחיי' דכתיב קרא סתמא ודאי לית לן למעוטי שאינו ועוש' מעש' עמך דמנ"ל, ובזה עולה כהוגן פסקו של הרמב"ם דבחייו אפי' אביו רשע ובעל עבירו' הרי זה מכבדו ומתירא ממנו ודוק

(ד) ועדיין נשאר לנו לבאר ביסוד דברינו אלה דמדאיצטריך רבויא למקלל אביו לאח"מ ש"מ דאביו סתם מחיים משמע [וכמ"ש בזה הב"י שם] דלעולם י"ל דאביו סתם בין מחיים בין לאח"מ משמע וכדהסברנו דמשום זילותא הוא דשייכא בין בקללה ובין בכיבוד גם לאחר מיתה [ובמה שכתבנו יתיישב לנו הא דבאמת כבוד אשת אב ואחיו הגדול אינו נוהג אלא מחיים ולא לאחר מיתה, ולכאורה הא כי היכי דאמרי' מכבדו לאביו גם במותו ובפשוטו דזה נכלל בכלל מצות כיבוד שצותה תורה ונאמר דאביך סתם בין בחייו בין במותו משמע, א"כ את אביך נמי דדרשי מאת לרבות אשתו ובנו הגדול נמי נימא דבין מחיים בין לאחר מיתה, ומנין לכו לחלק, אבל לפי מ"ש ניחא, דאביך סתם מחיים לחודי' משמע משום גנאי וצערא, והכי נמי הני דאיתרבו מאת הכתוב בצידו מחיים לחוד מרבינן, אבל לאחר מותו לא, וכיבוד עצמו לאחר מיתה ילפינן ממקלל כמש"נ, ומהתם לא ילפינן אלא כבוד עצמו ולא כבוד אשתו ובנו ודוק היטיב כי נכון בעה"י] ונימא דהא דאיצטריך ריבויא למקלל לאח"מ היינו משום דמקשינן קללה להכאה, והוה ילפינן נמי מהאי היקישא לפטור מקלל לאח"מ כמו מכה דלית' לאח"מ, ולהכי איצטריך ריבויא, אך באמת זה אינו, דהא קיי"ל מנחות (פ"ב.) דאין דנין אפשר משאי אפשר וכמו שכתבו שם התוס' (ד"ה והשתא) דהיכא דאיצטרי' היקישא לשאר מילי לר"ע אין דנין אפשר משאי אפשר, ולפ"ז האי היקישא נמי הא איצטריך לאקושי הכאה לקללה לפטור במכה שאינו עושה מעשה עמך, וא"כ לא הוה ילפינן מהאי היקישא לפטור מקלל לאח"מ דאין דנין אפשר משא"א, ומש"ה לא איצטריך רבויא לאח"מ, וע"כ אביו סתם מחיים משמע, וממילא משתמע דבאביו רשע אינו מכבדו לאח"מ וכמ"ש. (ה) ושורש ענין זה אם דנין אפשר משא"א הוא במנחו' (שם) ר"א אומר נאמר פסח במצרים ונאמר פסח לדורו' מה פסח האמור במצרי' לא בא אלא מן החולין כו',