עמודי אור ר

בו ש"פ] כחש מחמת המכה ונתנוונה, דהשתא איכא נזק, מ"מ לא מיפטר מהמלקות, דהכחש ההוא לא חל על המזיק כלל כמו שנתבאר, כיון דכל פחת נבילה דניזק הוה, וא"כ נפיק מינה חומרא דמ"מ חייב מלקות, והיינו דקאמר ר' יוסי הדא אמרה אדם שחבל בחבירו תחלה [פי' חבלה סתם שאין בה תשלומי נזק, שאין בה שוה פרוטה] אע"פ שחזר ונעשה נזק [ששלטה בו החבלה אחר גמר דין, בענין שעתה יש בו נזק] חייב, פי' מלקות, ויליף דכתיב ומכה בהמ' ישלמנה ישלם פחתה, היינו פחת מיתה, אבל פחת שאח"כ דניזק הוה, לכך בכה"ג גבי אדם חייב מלקות ודוק, דכאן לא גלי רחמנא שישלם ולא ילקה כיון דמעיקרא לאו בר תשלומין הוה, הנלענ"ד כתבתי. העלוב יחיאל העליר כמו"ה אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל

סימן קטו יואלקאוויסק דרוש לשבת הגדול. פתיחה

שבת זו קורין אותה שה"ג לטעם הנס שנעשה בו בפסח מצרים שהי' מקחו בעשור [שחל אז בשבת] ולקחו יראתם של מצרים, ועיניהם של מצרים כלות עליהם, וכבר נתעוררו המפרשים נ"נ, למה לא קבעו זכרון הנס לימי החודש כשאר ימים טובי' שהיו לישראל וקבעו השבת שקודם פסח לזכרון המאורע, כאלו הי' להשבת מבוא בענין הנס, והנה דקדקנו כיון שפסח בא מן הכבשים ומן העזים, למה הכניסו עצמם ישראל לתגר הזה, להביא הדבר לידי נס בלקחם לפסחי' כבשים שהם ע"ג של מצרים, הי' להם ליקח עזים, דכל כה"ג לקיים המצוה כתיקונה, ולמעט בסכנה ודאי עדיף, והנה בכריתות (כ"ה.) שנינו ומייתי לה בפסחים (נ"ז:) ר' שמעון אומר כבשים קודמים לעזים בכל מקום, יכול מפני שמובחרין במינן ת"ל אם כבש יביא קרבנו לחטאת [פירש"י כאן הקדים שעירה לכבשה דכתיב בפרשה עליונה והביא קרבנו שעירת עזים וגו' והדר אם כבש יביא עכ"ל] מלמד ששניהם שקולים כאחד, רבינא אמר דכתיב אם כבש אם עז אי בעי כבש לייתי, אי בעי עז לייתי, ופרש"י דהיינו קרא דגבי שלמים מדלא הראה לך הכתוב רמז מובחר בזה מבזה, ש"מ ששניה' שוין, והנה יש להפליא לכאורה הא טעמא דר"ש עדיף, מדחזינן הקדמה שעירה לכבשה גבי חטאת ומ"ט נאיד מיני' רבינא לאשכוחי טעמא דלא דייק כולי האי

והנלענ"ד משום דלכאורה דרשא דר"ש פריכא, דהא בשלמים וש"ד מקדים קרא כבש לעז, ורק בחטאת לחודי' אקדים שעירה לכבשה, ונחזי אנן הא בזבחי' (צ'.) תניא דכבש [שלמים וכדומה] קודם בהקרבנות לעז, שכן נתרבה באלי', ובהוריות (י"ג.) תניא גבי חטאת שעירת יחיד קודמת לכבשת יחיד וכן פסק הרמב"ם כשתי הברייתו', וא"כ קראי שפיר דייקי דבשלמים ודכוותייהו כבשים קודמי', ובחטאת אקדים שעיר' כדינה, ונימא דקושטא כבשי' מובחרין במינם מדהקדימ' הכתוב בכ"מ, ומחטאת ליכא למידק איפכא כמ"ש

הן אמת דבהוריות שם באידך ברייתא תניא גם גבי חטאת דכבשת חטאת קודמת לשעירה [ופליגא אברייתא דלעיל והכ"מ (בפ"ט מה' תמידין) כתב שהרמב"ם פסק כסתם ברייתא, ולא הבנתי הא תרווייהו סתמי נינהו עש"ה,] ונלענ"ד דהא מפרשינן טעמא דתרווייהו, דמ"ס כבשה עדיפא שכן נתרבתה באלי', ומ"ס שעירה עדיפא שכן נתרבתה אצל ע"ג ביחיד, ונלענ"ד דהאי עדיפותא משום דע"ג חמירא מכל המצות כדאמרינן בעלמא פושט יד בעיקר עדיף, והיינו עדיפותא בשעירה, והנה המתבאר בסוגיא דסנהדרין (נ'.) ופרש"י שם ד"ה מדאפקה דר"ש ורבנן בהך סברא פליגי דרבנן ס"ל סקילה חמורה דפושט יד בעיקר עדיף, ור"ש לית לי' הך סברא ע"ש, ולפ"ז עולה כהוגן פסק הרמב"ם כהך בריית' דשעירה עדיפא משום האי טעמא שכן נתרבתה אצל ע"ג, כדקיי"ל דפושט יד בעיקר עדיף, ואידך ברייתא לית לה הך סברא דפושט יד בעיקר עדיף, ולהכי סברה דכבשה עדיפא שכן נתרבתה באלי', ולפ"ז סלקא הסוגיא כהוגן בס"ד, דר"ש לטעמי' דס"ל לא אמרינן פושט יד בעיקר עדיף, וא"כ לדידי' ודאי גם גבי חטאת כבשה קודמת לשעירה, וא"כ מדחזינן דאקדים קרא שעירה גבי חטאת, ע"כ הוא לאורויי לן דכבשי' אינן מובחרין במינן משעירים, וכ"ז לר"ש גופי' וכטעמי', אבל רבינא אייתי ילפותא לדידן דקיי"ל פושט יד בעיקר עדיף, וא"כ שעירת חטאת קודמת לכבשה, ובדין הוא דאקדמי' קרא ומנ"ל דכבשים לא חשיבי מובחרים במינן בכל דוכתא, להכי דריש ממשמעותא דקרא דשלמים ודוק היטיב

והנה השתא קיי"ל דכבשי' ועזים לכל מילי שוין הן, מהנהו דרשות, אך בפסח מצרים שנאמר להם ראשונה מן הכבשי' ומן העזי' תקחו, ועדיין לא הוו להו אינך ילפותא דידן להשוות עזים לכבשים, הי' מקום לדון דכיון דאקדים להו כבשים ש"מ מובחרים הם, אך הגאון בעל טורי אבן בחי' פ"ב דחגיגה כתב בפשיטות, דמחד זימנא דאקדים קרא ליכא למידק הקדמה למובחר, דהא א"א להוציא שני שמות כאחת, וע"כ מוכרח להקדים אחד, ומ"מ לצדד בזה, דבכמה מקומו' חזינן דסידרא דקרא חשיב להקדמה, בברכות (מ"א:) כל המוקדם בפסוק קודם לברכה, [ואע"ג דהתם איכא הכרח דסידרא דקרא להקדים מדכתיב ארץ בתרא, וקיי"ל זה נמי סדר הקדמה הוא ע"ש בתוס' ובצל"ח, מ"מ הא רב חסדא שם לא אסיק אדעתי' האי סברא דארץ בתרא, ומ"מ הוה ס"ל כל המוקדם בפסוק מוקדם ודוק] וביומא (ל"ב. ושם) בסדר המערכה נסיב הש"ס בפשיטות דסידרא דקרא חשיב להקדים המוקדם, והנה ישראל שבאותו הדור הי' להם הכרח להקדים המוקדם, ולא נימא הואיל וא"א להוציא כו' דמבוא' במדרשים שישראל במצרים בחרו להם שביתה בשבת, וכבר עמדו המפרשים ז"ל לדקדק האיך שמרו האבות ובניהם אחריה' שבת קודם שנצטוו עלי' הא קיי"ל בן נח ששבת חייב מיתה, והגאון בעל הפלאה תירץ [הביאו הגאון רבינו עקיבא איגר בתשו' בהשמטו'] דאזהרת יום ולילה לא ישבותו שנאמר לבני נח היינו שלא ישביתו יום ולילה אחריו, משא"כ בשמיר' שבת הי' עושים מלאכה בע"ש, ובמוצאי שבת, וא"כ לא שבתו יום וליל כא' ע"ש ודוק והנה כ"ז אם נימא דסידרא דקרא דוקא, אבל אם נימא דלאו דוקא הי לנו לאסו' להם בין שביתת לילה ויום בין שביתת יום וליל' [ועיי' היטיב חולין פ"ב. אותו ואת בנו בנו ואותו מנין כו' ודוק], ובזה עולה כהוגן שלולא מצות שבת הי' מקום לישראל לדון דכבשים ועזים שוין הן, וא"כ הי' בוחרים עזים שלא להתגרות במצרים, ולא הי' להם נס זה כלל, אבל ממה שהי' אז עשור בשבת, והם היו משמרים את השבת, והוכרחו לתת טעם לזה שלא הוזהרו רק על שביתת יום ולילה כדכתיב קרא, וא"כ ע"כ סידרא דוקא הוא [ולא אמרינן הואיל וא"א להוציא כו'] וא"כ כיון דאמרו להו מן הכבשים ומן העזים תקחו, ע"כ כבשים מובחרים לגבי עזים ולזה בחרו כולם לעשות מן המובחר לקחת כבשים לפסחים, למרות עיני מצרים והוא ית' הגין בעדם, נמצא שהשבת הי' סיבת הנס לכך קבעוהו בשבת ודוק היטיב

דרשה, פסחים (נ"ו:) ת"ר ששה דברים עשה חזקי' המלך על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו, גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו (משום כפרה שיתגנה על רשעו רש"י] כיתת נחש הנחושת והודו לו, גנז ספר רפואות והודו לו ועל שלשה לא הודו לו קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור ולא הודו לו סתם מי גיחון העליון ולא הודו לו עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו, לבאר על אפנם סברתם חזקי' וסייעתו במה נחלקו ודברים הללו אחד באחד יגשו ולפי שהודו לו בראשונים לפיכך נחלקו עליו באחרונים

(א) והנה אדונינו חזקי' לא נהג כבוד באביו לפי שהי' רשע כמבואר, והרמב"ם (בפ"י מה' ממרים) כתב אפילו הי' אביו רשע בכל עבירות מכבדו ומתירא ממנו, הן אמת שהטור יו"ד (סי' ר"מ) תמה עליו מההיא דב"מ (ס"ב.) הניח להם אביהם פרה כו' וכל דבר המסויים חייבין להחזי'