עמודי אור קצט

(ג) מכל הלין, לולא דברי רבותינו בפירושם ז"ל, הי' נלענ"ד לפרש הסוגיא באופן אחר, דהש"ס קאי לפרושה למתניתין ממש כההיא דמעמיד דלא נתכוין לקנותה, אלא שמתחייב בה לפי שקירבה להזיק, וכבר ביארנו דבנקטה ניגרי ברייתא עלולה ורהוטה היא יותר להזיק, וגרסינן (בב"מ ל':) בההיא דזקן ואינו לפי כבודו דלא מיחייב בהשבת אבידה, אמר רבה הכישה [לבהמת אבידה] נתחייב בה, ומפרשינן לה (בב"ב פ"ח.) משום דנקטה ניגרי ברייתא ע"י שהכישה ע"ש, וכ"ה ברא"ש, והיינו פירושא דשמעתין דמוקי לההיא דמעמיד בהכישה דאנקטה בזה ניגרי ברייתא ולפיכך רצתה לקמת חבירו ולולא שהכיש' אפשר הית' חוזרת למקומה לבעלי', וזה אנקטה נגרי ברייתא ומתחייב מי שהכיש' בנזקה, והדברים מבוארים בפשוטם דכיון דהכישה שווי' אבידה ונתחייב בהשבתה לבעלים כההיא דהכישה נתחייב בה והמעיין בש"ס (בב"מ שם) באביי דהוי יתיב קמי דרבה חזא להנך עיזי דקיימו שקל קלא ושדא בהו א"ל איחייבת בהו קום אהדרינהו, נלענ"ד דלאו בעזים של אבידה הי' אלא עזים סתם, וכיון שהכישם אנקטינהו נגרי ברייתא ושוינהו אבידה, דהשתא יש לחוש שיאבדו וכיון דאיהו עביד איחייב לאהדורינהו ודוק] וכיון שהוא שומר עלי' מדין אבידה ממילא חייב בנזקי' כדין השומרים שנתחייבו בנזקי בהמה, ואולי יש לומר בביאור יותר דכיון דהכישה שוי' אבידה וזה שייך בכל בהמה כמו שביארנו, ונעשה שומר עלי' ככל שומר אבידה ואע"ג דכל שומר אבידה צריך משיכה או הגבהה שתיקום האבידה ברשותו [והכא לכ"ע הוא נעשה שומר עליו בגדר שומר שכר אפי' למ"ד שומר אבידה כשומר חנם, הא אמרינן דבבע"ח דנקטו נגרי ברייתא מודו דצריך שמירה יתירא כש"ש, וכמ"ש למעלה] וכאן הא אחר שנעשית אבידה אחר שהכישה, לא עשה בה שום קנין, אולי במאי דשויא הוא אבידה, וזולתו לא היתה אבידה אין צריך קנין כלל, תדע שהרי הרא"ש ועמו הרבה מהפו' ס"ל דבכל שומר כיון שהניחו הבעלים לפניהם ונסתלקו משמירת הפקדון ע"פ השומר שהבטיחם לשמור מאז מתחייב בשמירה אפילו לא עשה שום קנין, עיי' בח"מ סי' רצ"א, וכ"ש כאן שהוא בעצמו אנקטה נגרי ברייתא ממילא נסתלק מעליו שמירת הבעלים שהוא הי' די לו לשומרה שמיר' פחותה בגדר שומר חנם, וזה עשאה מועדת לרוץ שצריכה עתה שמירה מעולה בגדר שמירת ש"ש, וכיון שהוא עשה זה ודאי מתחייב בשמירתה, ואולי בכה"ג גם הרמב"ם דס"ל דבשאר שומר צריך משיכה, היינו דהבעלי' אין להם לסמוך על השומר ולסלק שמירתם כל זמן שלא משך ולא עשה קנין לצורך השמירה, אבל בנ"ד שנעשה הדבר [ר"ל סילוק שמירת הבעלים] על ידו של זה, ודאי דהוא מחויב בשמירתה, וביותר דיש לדון בפשוטו דהכא תרווייהו בהדי הדדי קאתו מה שאנקטה נגרי בריית' ע"י שהכישה, וממילא הוי נמי משיכה בההיא שעתא שיתחייב עלי' ככל שומר אבידה, דהא הכישה במקום קנין משיכה קאי, ואולי כך כוונת רש"י דהכישה הוי משיכה ודוק, ואין כוונתו משיכה ע"ד גזילה, אלא משיכה מתורת שמירה אלא דלא משמע כן שהי' לו לפרש כן בהכישה דמעמיד בהמת חבירו ודוק, ומתניתין נמי אע"ג דברישא בפרצוה ליסטים לכותל ויצאה הבהמה לאטה והזיקה פטורים, אבל הוציאוה ליסטים, ומפרש הש"ס דהיינו שהכישוה אע"ג דלא כיוונו כלל לגוזל', מ"מ ע"י שהכישוה נקטוה ניגרי בריית' וחייבין בנזקה ודוק היטיב

והירושלמי שהביאו התוס' והרא"ש שמפרש דבהוציאוה לקנותה מיירי משמע לי דהירושלמי לא מוקי לה בהכישה כלל והירושלמי מפרש כס"ד דש"ס דילן דמיירי דגזלוה ודוק

(ד) שוב ראיתי בירושלמי (ב"ק פ"ד ה"ד) אהא דתנן התם שור האיצטדין אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים אמר רבי אבא בר רב הונא הדא אמרה המכיש בהמת חבירו והלכה והזיקה חייב בנזקי', פי' דיליף דכמו בשור האיצטדין שמסבבין לו שיגח פטרתו התורה ממיתה, משום דעשה ע"י שהגיחוהו, ואע"ג דיש מקום לומר שגם זולת שהגיחוהו הי נוגח כשאר שורים הנוגחים, לא אמרינן כן אלא תלינן נגיחתו בסיבה איצטדין, הכי נמי המכיש בהמת חבירו והלכה והזיקה תלינן נזקי' במה שהכישה, וממילא מתחייב ע"ז המכיש, עכ"פ הרי מבואר בירושלמי ממש כפירושינו, דההכשה היא מסבבת נזקה ולכך מתחייב המכיש, ולמה לא נפרש כן גם בש"ס דילן ולסטים נמי שהכישוה על דרך זה, ולא לצורך משיכה לגוזלה, ומ"מ הדבר צריך ביאור קצת דבש"ס דילן (ב"ק כ"ד:) אמרינן דמשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל כלב [ומ"מ המשסה פטור דחשיב לי' הש"ס השסוי גרמא בעלמא, ופשוט לחלק בין השסוי להכישה ודוק] ולענין מיתה ג"כ פטרו הרמב"ם פי"ו מה' נזקי ממון כשור האיצטדין, ועי' במראה הפנים בירושל' שם (ועי' תוס' בב"ק שם ד"ה המשסה) ומ"ט בהכיש' פטור בעל הבהמה והמכיש לבדו מתחייב בכל הנזק, ונלענ"ד פשוט לחלק בין הנושאים, דבב"ק (י"ט:) אמרינן כשכשה בזנבה אם כדרכה פשיטא דפטורה בר"ה דכי יאחזנה בזנבה וילך, וכל שאין בה שינוי משאר בהמות הא התורה התירה לבעה"ב שתהא בהמתו מהלכת בר"ה, וכ"כ הרי"ף בב"ק דשן ורגל דפטורים בר"ה היינו משום דאורחי' הוא, וא"כ אין לחייב על מה דעבדה בהמה כי אורחה, כל שאין במעשי' שינוי מבשאר בהמות, הלא בפירוש התירה זה התורה, ולא חייבה בעליו בנזקי' כי אורחה, אבל אם היא רגילה בכשכוש יתירה שלא כדרך שאר בהמות, מבעי התם בש"ס, ועי' בירושלמי (ב"ק פ"ב ה' א') מבואר כן להדיא, דאם הבהמה הורגלה בדבר משונה מחברותי' שוב מוטל עליו ללכת אחרי' גם בר"ה לשמרה מנזק זה, דהא גופי' מקרי שינוי ותולדה דקרן, שהתורה פטרה שן ורגל בר"ה בסתם בהמות דהוי כאורחייהו, אבל על המשונה במעשי' לא פטרתו תורה, ולפ"ז במשסה כלבו של חבירו דמבואר בש"ס שם שאין כל הכלבים משתסים להזיק ע"י שיסוי כדאמרינן שם כיון דידעת בכלבך דמשסי לי' ומשתסי לא איבעי לך לאשהוי מבואר הדבר שדנו ז"ל כיון דכלב זה משונה הוא משאר כלבים, שהתירה התורה להניחו מהלך בר"ה שאין מוטל עליו יותר, דכי יאחזנו בידו תמיד וישמרנו, אבל זה שהוא משונ' דמשסי לי' ומשתסי, לא הי' לו לשהוי' בלי שמירה כלל אף בר"ה

והנה כל זה שייך בשסוי דשייך רק בכלב מיוחד ומשונה משאר כלבים, משא"כ המכיש בהמת חבירו, שזה שייך בכל בהמה שע"י הכשה תרוץ ותזיק, אי אפשר לדון כיון דידעת בבהמתך דמכישו לה והיא רצה ומזקת לא הי' לך להוציאה בר"ה, שהרי התירה התורה להוציא בהמה לר"ה, ואורחה הוא לצאת לר"ה והכשה שייכא בכל הבהמו', וחזינן דפטרה תורה ע"ז, לכן המכיש חייב ודוק

באופן שלענ"ד הדין דין אמת, והכישה דש"ס דילן היינו כהכיש' דירו', ואין כאן מחלוקת בין ש"ס דילן להירו', וכל מיעוט במחלוקת עדיף ועי' חדושי רשב"א בב"ק (ל"ט.) שהביא ג"כ הירושל', ש"מ ס"ל שדבריו הם אליבא דהלכתא

סימן קטו סווואלק לבאר דין מחודש באדם המזיק

גרסינן בירושלמי (ב"ק פ"א ה' א') וכשהזיק חב המזיק וכו' א"ר יוסי הדא אמרה אדם שחבל בחבירי' תחלה אע"פ שחזר ונעשה נזק חייב דכתיב ומכה בהמה ישלמנה ישלם פחתה אר"ח מכה בהמ' כו' בר פדיי אמר אם טרף יטרף יביאהו עד מקום הטריפה לא ישלם, עי' פ"מ ויתר המפרשים שנדחקו לפרש זרות כאן בירושלמי, ומחקו וגרעו ע"ש

ולענ"ד פירושו, דמדין פחת נביל' דדריש מישלמנה דפחת נבילה דניזק הוה ביאר הירושלמי דין מחודש גבי נזק אדם באדם, דקי"ל בש"ס דילן (ב"ק יו"ד:) דפחת נבילה דניזק הוה, והתוס' שם כתבו דהא דאמרי' בב"ק (ל"ד.) דאם כחשה מחמת ההכאה הוה כשעת העמדה בדין דאמרינן קרנא דתורך קבירא בי', היינו משום דהי' צריך לו להמתין עד שתתרפא, אבל בנבילה אמרינן הי' לך למוכרה לאלתר, ומ"מ מבואר שם דאחר העמדה בדין אם כחשה אפי' מחמת המכה אינו משלם לו יותר משעת העמדה בדין, וכן מבואר בנזק דאדם (ב"ק צ"א.) דאם אמדוהו [לנזקו] והי' מתנוונה והולך, אינו נותן אלא כמו שאמדוהו, ודעת הירושלמי דכ"ז הוא מהיסוד הזה דפחת נבילה דניזק הוה, אבל אי הוה דמזיק, הי' כל נזק המסובב גם אחר העמדה בדין מחמת המכה, על המזיק, כיון דנקנה לו דבר הניזוק ודוק

והנה קי"ל (כתובות ל"ב:) הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, כיון שאין כאן תשלומי נזק, ולפ"ז יש ללמוד, דאם חבל בו חבלה שאין בה נזק ממון [שאינ' שוה פרוטה] דאפי' אם אחר שנתחייב מלקות [כשאמדוהו שאין