עמודי אור קצז

לשחוט סתם, והשליח מעצמו חשב בו לשם שמעון ונפסל בשנוי בעלים לענ"ד בכה"ג לא מיחייב המשלח דו"ה כלל דהא אלו שחטו סתם הי' הקרבן כשר ועולה לשם חיוב הבעלים כמבואר בזבחים (מ"ו:) והוה חזרה קרן לבעלים, ובמה ששחטו במחשבת שינוי בעלים הפקיעו מהבעלים פשיטא דבכה"ג לא יתחייב המשלח, דעד כאן לא שמענו לחייבו אלא בעשאו שליח סתם לשחוט ושחטו בשבת, דהשתא במה ששחט בשבת אין כאן שום נפקותא להבעלים, שפיר מתחייב המשלח, אבל בכה"ג שאלו עשה כמו שצוהו לשחוט סתם, הוה חזרה קרן לבעלים, והשתא הפקיעו איך יתחייב המשלח בזה, וצ"ע לענ"ד

)** סימן קיג וואלקאוויסק שאלה, גזל חמץ ועבר עליו הפסח שדינו שאומר הרי שלך לפניך, אם נשבע עליו מהו שיפטור עצמו באותו חמץ או דמי מעלי' בעי שלומי

(א) תשובה, דין זה איבעיין הוא בב"ק (ק"ה.) אם הוא בכלל הדברים שדנין בהן כל דיני שבועה, ואיפשיטא דממונא הוא לענין שבועה, וסיים הרא"ש ע"ז ולא מיכפר לי' עד דמשלם לי' דמי חמץ מעלי', וכבר תמהו ע"ז מהרש"ל ביש"ש והמל"מ פ"ג מה' גזילה דמנ"ל הא, ועוד שהוא נגד סוגיא ערוכה דב"ק (ק"י:) בעי רבא כהנים בגזל הגר יורשים הוו או מקבלי מתנה הוו למאי נ"מ כגון שגזל חמץ שעבר עליו הפסח אי אמרת יורשין הוו היינו האי דירתי מורית, ואי אמרת מקבלי מתנות הוו מתנה קאמר רחמנא דניתב להו והא לא קא יהיב להו מידי דעפרא בעלמא הוא, ואי איתא דכיון דנשבע אף לנגזל גופי' מחוייב דמי חמץ מעלי', א"כ אפי' יורשין הוו, הוו ירתי דמי

מעלי'

(ב) ונלפענ"ד ליישב דברי הרא"ש בשלשה פנים בס"ד, והנה התוס' שם הקשו (בד"ה מאי נ"מ) אמאי לא פשיט לי' מדידי' דאמר לעיל גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל אחד לא יצא, אלמא מקבלי מתנות הוו דאי יורשין הוו אמאי לא יצא מאי דשביק להון אבוהון יהיב להון וסיימו התוס' דבחד מינייהו גרסינן רבה, ולעיל שם ילפינן טעמא דמלתא דלא יצא בפחות מש"פ דכתיב האשם המושב עד שיהא השבה לכל כהן וכהן, ולכאורה יש לתמוה איך יליף מלשון השבה דבעינן ש"פ, והא בב"ק (צ"ח:) דרשינן והשיב את הגזילה כעין שגזל דמכאן דאמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך, הרי בהדיא דבאיסורי הנאה קרינן השבה אף דלא שויא מידי

והנלפענ"ד דלאו מלשון השבה דריש לה אלא בירורן של דברים כך הוא, דבפ' צו (ויקרא ה') כתיב והי' כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה כו' והיינו בלא נשבע, שוב כתיב או מכל אשר ישבע עליו לשקר ושילם אותו כו', לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו הרי דגבי שבועה נתינה כתיב, וקי"ל פסחים (ל"ב.) ובש"ד דאין נתינה פחות מש"פ, ולפ"ז גבי גזל הגר דכתיב בי' (במדבר ה') ונתן לאשר אשם לו ואם אין לאיש גואל האשם המושב כו' ואנתינה דלעיל קאי, וא"כ שפיר ילפינן בהאי השבה דבעינן ש"פ, אך באמת הא מילתא דבנתינה בעינן ש"פ לאו מילתא פסיקתא היא, וכבר האריכו בזה התוס' (בגיטין כ'. ובב"מ מ"ז. ובשבת כ"ה:) ושאר מקומות דאיכא דוכתי דלא אמרינן הכי, (ועי' בנוב"י מה"ת חיו"ד) ולפ"ז בהא פליגי רבה ורבא דמ"ס דהאי נתינה לית' בפחות מש"פ להכי באין בו ש"פ לכל כהן לא יצא, ומ"ס דהאי נתינה איתא בפחות מש"פ, ואף באיסורי הנאה יוצא אי יורשין הוו, כמו בגזל דעלמא, ולפ"ז עולים כהוגן דברי הרא"ש מאחר דע"כ הך איבעיא פליגא על ההיא, והרא"ש ס"ל דנתינה דהכא נתינה מעלי' בעינן, ולהכי לא מיפטר בהאי חמץ וממילא משלם לי' דמי מעליא ודוק היטיב

(ג) עוד נלפענ"ד ביישוב דברי הרא"ש דבאמת הגירסא שלפנינו, בהך איבעיא דדף ק"י למאי נ"מ כגון שגזל חמץ שעבר עליו הפסח (ובדקתי בכל הגמרות והנוסחא היא כן] ובפשוטו יש לפרש דהך איבעיא אזלא אליבא דר"ש, דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי, ומיירי שהגר גזל החמץ, או קיבל פקדון באחריות אונסין, ועבר עליו הפסח דהשתא אי הוה גבי' הי' אומר הרשל"פ ובא אחר וגזלו מיד הגר, והוצרך הגר לשלם לנגזל דמי מעליא, והנה דבר פשוט הוא דלר"ש נמי אם החמץ עדיין ביד הגזלן השני הרי הוא מחזירו לגזלן ראשון, ואומר לו הרי שלך לפניך ואין לו עליו כלום, אך אם הגזלן השני נשבע עליו לגר ומת הגר שפיר מיבעי לי' לרבא, דבזה ודאי אי הוה הגר קיים הי' מחזיר אף אחר שבועה ולא שייך לחיובא כיון דלא שוה פרוטה, וכמו שהקשו התוס' באמת] כיון דאהדר לי' האי חמץ גופי' דגזל מיני', כמו שהי' באיסורו שפיר קרינן בי' השבה מעליא, אך מיבעי לי' לגבי כהנים דמתנה קרי' רחמנא, ומתפרשת בזה הסוגיא יפה ולא נצטרך להגיה רבה במקום רבא, והנה כל עיקרה של איבעיא זו [לפי הפי' שכתבנו] לא שייכא לדידן דלא ס"ל כר"ש, אך בגזל חמץ קודם הפסח ועבר עליו הפסח שפיר חייבי' הרא"ש דמי מעליא דהא השבה מעליא דהיינו נתינה בעינן בה וכמימרא קמייתא דרבא ודוק

(ד) עוד ראיתי בעניי לחקור בזה, ולבאר דברי הרמב"ם הסותרים לכאורה שכתב (בפ"ג מה' גזילה ה"ה) בענין גזל חמץ ועבר עליו הפסח שאם כפר בו אחר שנאסר בהנאה ונשבע חייב לשלם קרן וחומש, ומשמעות לשונו שאינו מחזיר לו החמץ רק משלם לו קרן מעלי' וכדעת הרא"ש, וע"ז תמה המל"מ שם שהרי (בפ"ח שם ה' ח') כתב הכהנים בגזל הגר כמקבלי מתנות הן, לפיכך הגוזל חמץ מן הגר שאין לו יורשין ועבר עליו הפסח חייב ליתן לכהנים את דמי' כשעת הגזילה, שאם יתנה להם עכשיו אינה מתנה שהרי הוא אסור בהנאה, ואלו הי' הגר קיים הי' אומר לו הרשל"פ כמו שביארנו עכ"ל, והא הכא ג"כ ע"כ בנשבע עליו מיירי דאלת"ה לית להו לכהנים זכי' בגווייהו, ומ"מ כתב שלגר עצמו הי' אומר הרשל"פ, וראיתי במל"מ שם שהביא דברי מהרש"ל ביש"ש דס"ל דאף בנשבע על החמץ קודם הפסח, מ"מ יכול לומר לו אחר הפסח הרשל"פ, והמל"מ דחה זה מהירושלמי פ' הגוזל אילפא אמר נשבע לו קודם הפסח אחר הפסח משלם לו חמץ יפה ע"כ, הרי זה דלא כדברי מהרש"ל ז"ל והיא הלכה מוסכמת לדעתו של המל"מ ז"ל, והמתבאר עוד מדברי הירושלמי הללו דדוקא נשבע לו קודם הפסח משלם לו אחר הפסח חמץ יפה, אבל נשבע לו אחר הפסח אומר לו הרשל"פ וזו היא ג"כ סתירה להרא"ש, ולפענ"ד יש לדון דבאמת לא נתבאר יפה מאיזה טעם נחלק בין נשבע קודם הפסח לנשבע לאחר הפסח, ונראה דאילפא לטעמי' דס"ל בב"ק (ק"ו.) דשבועה קונה אפי' אתו עדים אח"כ פטור דקני' בשבועה כדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע ואח"כ באו עדים פטור, שנא' ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו הבעלים שבועה שוב אינו משלם כו' ע"ש, רק בהודה מעצמו גזה"כ הוא דמחייב בהשבה, ומ"מ י"ל בפשוטו דקנינו לא פקע, וזה מתבאר ממסקנא דסוגיא שם דמה שמשלם בהודה מעצמו, היינו דמאז מתחיל חיובא דידי', שכך גזרה תורה, אבל החיוב דקודם פקע ע"י השבועה, דאמרינן רב המנונא הכי קא קשיא לי' עלי' דרב אי אמרת בשלמא נשבע כי אתו עדים חייב אמטו להכי מחייבינן לי' קרבן אשבועה בתרייתא אם השביע עליו כמה פעמים הואיל ויכול לחזור ולהודות, וחיובא איכא גבי' ולא פקע כלל ע"י שבועה, דהא אי אתו עדים יתחייב אלא אי אמרת כי אתו עדים פטור, מי איכא מידי דאילו אתו סהדי ומסהדי בי' פטור ואנן ניקום ונחייבי' קרבן שבועה הואיל ויכול לחזור ולהודות, השתא מיהת לא אודי, פי' כיון דההודאה אינו מחייבתו למפרע דהא שבועה קונה, אלא גזה"כ הוא דאחר ההודאה חייב הוא ליתן, א"כ קודם שבועתו אין חיוב כלל, והוי כפירת דברים ודוק היטיב כי זה נכון לענ"ד בצורת השמועה

ולפ"ז הדבר עולה כהוגן דבנשבע עליו קודם הפסח דהחמץ אז בר דמים ובר קני' הוא, שפיר קני' הגזלן אליבא דאילפא ולא מהדר לי' אחר שנאסר כיון שקנה אותו לגמרי, משא"כ בנשבע לאחר שנאסר לא שייך בי' קנין כלל, דלא שוי מידי להכי מהדר לי' החמץ ובקנין כהאי שהוא ממילא לא שייך לומר שבועה קונה בדבר דלא חזיא למידי ודוק היטיב, וכל זה אילפא לשיטתו ס"ל הכי, אבל אנן דס"ל שבועה אינה קונה שפיר נוכל לקיים דינו של המהרש"ל דאף בנשבע עליו קודם הפסח אומר לו אחה"פ הרשל"פ

(ה) ולא עוד אלא שלפענ"ד בנשבע עליו אחר הפסח יש לדון ע"ז מטעם אחר דבב"ק (ס"ו.) פליגי רבה ור"י דרבה ס"ל יאוש קונה בגזילה, ור"י ס"ל אינו קונה מתיב