עמודי אור קצו

רמב"ם בהלכות מלכים (פ"ד ה' ט') ויתקדש לפ"ז דאע"ג דכתבנו שיטת התוס' דאם מונחת הגזילה במקום הפקר אחר היאוש כל הקודם זכה, מ"מ בשלל הצבא שזיכתה התורה למנצחים לרשות חיל צבא שונאיהם, דינם ממש כיורשים דכרעא דמורישם הם, כיון שהוא זכות דממילא ע"פ התורה והרי היא כירושה שדינה שאין על היורש דין רשות אחר, משום דבעינן הקנאה וכאן שלא נתנו להם בהקנא' רק נשאר להם ממילא לא הוה שינוי רשות כמו שנתבאר, והכה שאלתם לבזוז או לחלק הוא מתבאר ממתניתין (רפ"ד דפאה) דיש מינים בפאה שניתנו לעניים לבוז, היינו כל אחד לעצמו, ויש שניתנו לחלק, שילקטו ויתנו הכל ביחד, ואח"כ יחלקו בניהם, וזו היתה שאלתם אם כדון דמה שנשאר לפניהם ממילא מחשב ג"כ שינוי רשות [כמ"ד רשות יורש דממילא נמי מהני כרשות לוקח] וא"כ רשאים לבזוז כל אחד לעצמו, ולא יחושו לממון עשרת השבטים, כיון שקנאוהו ביאוש וש"ר, או אפשר דקניתם זו דממילא שנשאר לפניהם [מבלי דעת אחרת מקנה להם] לא חשיב כשינוי רשות, וא"כ להתיר להם תשמיש חפצי וכלי עשרת השבטים אין להם היתר לבזוז, רק צריכים לקבץ הכל ביחד ולחלוק אח"כ, ובחלוקה זו יחשבו כלקוחות ויותרו להם דברים אלו, כשאר לוקח אחר יאוש וכמשנ"ת, [וכ"ז משום דלקנו' גוף החפצים אין חלוק בין גזלן ישראל לעכומ"ז כמ"ש התוס' בעירובין ס"ב, ד"ה בן נח] והשיבם הנביא, אוסף החסיל, שרשאים לבזוז כל אחד לעצמו, ואינן זקוקים לחלוקה כלל, ושאלו להם הלא העולה לפי ההלכה דרשות דממילא [דהיינו יורש וכדומה] לא מהני, א"כ איך יותר לכו לבוז, הלא ממון עשרת השבטים בשלל זה, והשיבם הנביא, שהענין הוא לא כמו שעלה על דעתכם, שהרי קי"ל (ב"מ כ"ד.) המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר כו' בדבר שחזקתו אבוד הרי אלו שלו, והכי נמי תניא בב"ק (קט"ז:) גבי גייס כמו שפי' הרא"ש שם דחזקתו אבוד מה ששללו, והותר לכל אדם, להציל מהן לעצמו ע"ש, וכתב הרא"ש שם דאפי' הבעלים כאן ועומד וצווח שלא נתייאש, לא מהני וזוכה המציל, וא"כ חיל שוטף של סנחריב כמי כהנך הוא, שכל שהגיע הממון לידם אין צריך יאוש וש"ר כלל, אלא הותר מיד לכל אדם שיוכל להשיג מהם דבר, וזהו שהשיב להם הנביא לא כמו שעלה על דעתכם שממון זה צריך יאוש ושינוי רשות, אלא כמשק גבים כו' אף ממון עשרת השבטים כיון שכפל ביד סנחריב מיד [בלי משך זמן להתיאש] טיהר, ולא נצטרך אף יאוש כלל כמו שנתבאר בעה"י, [ויש להמתיק עוד דבר נחמד בדרשתם ז"ל בתשובת הנביא שהמשיל היתר הממון כמשק גבים מה גבים הללו מעלים את האדם מטומאה לטהרה, למה המשילם דוקא לגבים, ולא למקוה או שאר דבר המטהר, אבל הענין מבואר יפה בעה"י דמבואר (בב"מ כ"א:) דאף לאביי דקי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, אבל בנהר שוטף וארי ודומיהן אפילו לא היו הבעלים שם ולא ידעו דבר מאבידתם, מ"מ רחמנא שריא, והנה בחולין (ל':) אמרינן דטבילה לתרומה ולקדש בעי כוונה, ואי לא כיון לא נטהר הטובל בהם, אבל בחולין אפילו טבל או נטל ידיו בלא דעת כלל נטהר, ומשנה שלימה היא (מכשירין פ"ד מ"ז) פירות שנפלו לתוך אמת המים פשט מי שהיו ידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות, ופירש הרע"ב דלא בעינן כוונה לחולין, אבל אם היו פירות מעשר וכל שכן תרומה ידיו טמאות כשהי' עד שכיון להטביל ידיו עכ"ל, ובפ"א דמקואות (מ"א ומ"ה) שנינו שמי גבים אינם כשרים אלא לחולין [כן גירסת הגר"א שם] וליטול מהם לידים, ומעתה הדברים מאירים, שדימה הדבר [היתר הממון של יו"ד השבטים שביד סנחריב וחילו] לגבים, שטהרתן איכה אלא לחולין, ומטהרים שלא בידיעת המיטהר, אף ממון של יו"ד השבטים דינו להיות ניתר כשבאו ליד השוללים הללו מיד, אף קודם שידעו בו הבעלים, [או ממון יתומים קטנים דלא מהני בהו יאוש כמבואר בב"מ שם] כיון שהיו אבודים כמו שנתבאר ודוק היטיב בכ"ז. ע"כ

הג"ה

)** (יח) עוד ראיתי לבאר מה שכתב הש"ך (בסי' ל"ז ס"ק כ"ט) דאם מכר אפי' באחריות שאם יטרפוה ממנו ישלם לו מ"מ חשיב שינוי רשו', ותמה על הפו' דכתבו בהיפוך, ודעתו ז"ל דמה בכך דחייב אחריותו עליו [ובאמת כל סתם מכירה באחריות היא] סוף סוף הרי מכר, וראיתי להגאון בעל משכנות יעקב בתשו' שתמה עליו מדברי התוס' (ב"ק ס"ו: ד"ה ש"מ) דאם גנב והקדיש [לאחר יאוש] יש כאן יאוש ושינוי רשות באותן קרבנו' דאין הגזלן חייב באחריותן ודבריה' שם ע"פ הסוגיא, הרי מפורש דבעינן שלא יהא הגזלן שהקדיש חייב באחריותן אז מיחשב שינוי רשות אבל אם הוא חייב באחריות לא מיחשב שינוי רשות

ולענ"ד דברי הש"ך נכונים, ומ"ש התוס' איננו ענין לזה כלל, דחיוב אחריות בקדשים היינו בפשוט שאם יגנב או יאנס הקרבן בשום פנים בעולם אחריותו עליו להביא קרבן אחר, ובהדיא אמרינן (ב"ק ע"ו.) אהא דתנן התם (ע"ד:) גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ר"ש אומר קדשי' שחייב באחריות' פטור, ופריך הש"ס אמילתי' דר"ש אמרי נהי דסבר ר"ש [בגנב והקדיש, ובאופן דמועיל הקדישו] מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים איפכא מבעי' לי' קדשים שחייב באחריותן פטו' [מד' וה' על הקדישו] דאכתי לא נפיק מרשותי' [הלכך לאו מכיר' היא רש"י] קדשי' שאינו חייב באחריותן דמפקי לי' מרשותי', מפורש כדברי התוס' דבקדשים שאינו חייב באחריותן חשוב ההקדש כמכיר', משא"כ בקדשי' שחייב באחריותן לא חשיב ההקדש כמכיר' דאכתי ברשותי' קאי, אבל זהו באחריות דקדשי' דכל הפסד שיארע עליו דידי' רמיא, פשיטא דכה"ג ברשותי' קאי, וגדולה מזו מצינו (בב"מ ס"ט:) בספינ' שאם קבל השוכ' כל מיני אחריות עליו חשוב' כקנוי' לשוכ' [רק דמסקינן התם דכיון דיוקרא וזולא לא קבל עליו לא חשיבא כמכורה לו, וזה לא שייך בהקדש דבקדשי מזבח מיירי כמ"ש התוס' בב"ק (ע"ט. ד"ה גנב) ע"ש היטיב ודוק] ועיי' היטיב (ב"מ מ"ג) אבל דינו של הש"ך באחריות דמוכר חפץ דלא קבל עליו אלא אחריות דאתו לי' מחמתי', מה שייך לומר דבכה"ג לאו מכירה היא, וכ"ז פשוט וברור לענ"ד

**(הג"ה ודע דמסקינן שם דר"ש אגונב הקדש מבית בעלים קאי, ומחייב לי' ר"ש אגניבה [משום דכיון דחייב באחריותו כדידי' דמי] כפל ואטביחה ד' וה', ופריך הש"ס קדשים לר"ש דמחייב ד' וה' אטביחה, שחיטה שאינה ראוי' היא, ומשני כי אתא רב דימי אר"י בשוחט תמימים בפני' לשם בעלים, ופריך הש"ס והרי חזרה קרן לבעלים, ומשני כי אתא רבין אר"י בשוחט תמימי' בפני' שלא לשם בעלים, ולא ניחא לי' לאוקמי בנשפך הדם עיי' תוס' שם] ר"ל אמר בשוחט בע"מ בחוץ, ושם (ע"ז:) פריך הש"ס ור"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן כו' ע"ש, וקשה לענ"ד דהא ר"ל לא מצי לאוקמה חיובה דד"וה בשוחט קדשים בפנים שלא לשם בעלים, דהא ר"ל ס"ל (כתובות ל"ד:) חייבי מלקות שוגגים פטורים מתשלומים וא"כ כמו דפטור לדידן טבח ביו"ט או ביום הכפורי' מתשלומים, היכא דאתרו בי' [רמב"ם פ"ג מה' גניב' ה"ב ע"ש ובכ"מ] ה"כ לר"ל יפטור מתשלומים בלא אתרו בי', והא בזבחים (כ"ט:) אמרינן דכל מחשבת שינוי קדש או שינוי בעלים בקדשים אית בי' לאו [וכ"פ הרמב"ם פ' י"ח מה' פסה"מ ע"ש] ופשיטא שבכל שינוי בקדשים ישנו לאיסור זה, ומ"ש הרמב"ם שם שהוא מפסיד הקדשי', אין ר"ל שלא יהא איסו' זה אלא דוקא בשינוי הפוסל, אבל בשינוי שהקרבן כשר ליתי' לאיסו' זה, דהא במנחו' (מ"ח.) אמרינן לענין שינוי קדש שיתכשר הקרבן וכי אומרים לאדם חטא ע"ש בפרש"י, דהיינו חטא זה דשינוי בקדשים ע"י מחשבה ולוקה ע"ז למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ור"ל הא ס"ל (מכות ט"ו:) לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, וא"כ כששחט הקרבן בפנים שלא לשם בעלים עבר בלאו דלא יחשב ופטור מתשלומין לר"ל, ומאי פריך הש"ס עליו מ"ט לא אחר כר' יוחנן הא לדידי' ליכא חיובא דד"וה בשוחט קדשים בפנים שלא לשם בעלים, וסבור הייתי לומר דאכתי משכחת לה, בטובח ע"י אחר, דהשתא יתחייב הגנב דהא בטביחה גלי קרא דמחויב ע"י שלוחו, ומה שעבר השליח האיסור לא יפטור הגנב מתשלומים כמו דמחייב לדידן טובח ע"י אחר בשבת, ובאמת במתניתין דב"ק (ע'.) דתנן גנב וטבח ביוה"כ חייב בד' וה' מקשה הש"ס (שם ע"א.) הא אין אדם לוקה ומשלם ובעי הש"ס לשנויי דר"מ דסבירא לי' לוקה ומשלם, ופריך עלה הש"ס ומשני לה ריש לקיש גופי' בטובח ע"י אחר ע"ש ומ"מ שינויא קמא דש"ס לא שייך כאן לאוקמה משום דסבירא לי' לוקה ומשלם דהא לר"ש קיימינן ולדידי' לא שמעינן דאית לי' לוקה ומשלם אפי' בקנס עיי' תוס' שם ע"א. ד"ה והא] והיכי הוה פריך הש"ס לר"ל לוקמה בכה"ג, אלא שלפי מה שביאר המל"מ בדברי הרמב"ם פ"ג מה' גניבה דטובח בשבת לא מיחייב אלא אם עשאו שליח לשחוט סתם, והשליח שחטו בשבת, אבל אם עשאו שליח בפירוש לשחוט בשבת כיון דעירב איסור אחר בשליחות זו אמרינן אין שליח לדבר עבירה אף לחיוב ד"וה דטביחה, ויסודו מהפסק דרמב"ם (פ"ז מה' מעילה) דאם אמר לשלוחו ליטול בשר עולה לא מעל בעה"ב כיון דיש כאן [זולת לאו דמעילה דגלי בי' קרא דשלוחו כמותו] לאו דעולין, מתבאר מזה אף דהי' השליח שוגג ולא ידע גם בלאו דעולין, מ"מ מגזה"כ אין שליח לדבר עבירה בכל ענין [והדברים ארוכים בשיטות הפו' אכ"מ] וא"כ היכי מיירי אם אמר לשלוחו בפירוש שחוט קרבן זה לשם שמעון והוא גנבו מראובן הא עירב בשליחותו לאו דשינוי בעלים, ואין שליח לדבר עבירה אע"ג דהשליח לא ידע כמו שבארנו] ואם נאמר דאמר לו)**