עמודי אור יט

איש לא ילפינן מהכא, א"כ איך נילף נזקין ממיתה לאפוקי מהאי מיעוטא דאיש [בלא ריבויא, מסברא בעלמא להשוותה לדין קטלא דגבי שור, שיש לדחות הלימוד בכמה אנפי

ודוק

] (ד) והנלענ"ד ליישב בס"ד, דבב"ק (נ"ד) גמרינן לכמה מילי דאחד שור ואחד כל בהמה דינן שוה, אע"ג דבקרא כתיב שור לחודי', בג"ש שור שור משבת, ובמכילתא (משפטים) דרשינן נמי וכי יגח שור אין לי אלא שור מנין לעשות כל הבהמה כשור הריני דן נאמר כאן שור ונאמר להלן[גבי שבת] שור מה שור האמור להלן כל הבהמה כו' אף כאן כל הבהמה, [ובזה נלענ"ד דבר נכון בעה"י בסוגיא דב"ק (ד'.) דבעי הש"ס למימר דקרן קיל משן משום דקרן כוונתו להזיק, ופריך הש"ס ולאו ק"ו הוא דכוונתו להזיק חמיר יותר כו' ע"ש, ומשני סד"א מדי דהוה אעבד ואמה עבד ואמה לאו אע"ג דכוונתן להזיק אפילו הכי פטירי, הכא נמי ל"ש, אמר רב אשי אטו עבד ואמה לאו טעמא רבה אית בהו שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של אחר ונמצא מחייב את רבו מאה מנה בכל יום, ותמהו שם התוס' [וע' מפרשים באורך] דמדנקט עבד ואמה ע"כ לישנא דמתניתין דסוף ידים נקיט, ואיך לא ידע טעם שמא יקניטנו השנוי שם בסיפא דמתניתין ע"ש שנדחקו, ואני בעניי תמה ע"ז, וכי נלמוד משפטי ה' מתשובות שהשיבו חכמים לצדוקים, והלא לנו לדעת ולתור בחכמה מה היא משפט התורה בעבד ואמה שהזיקו אם חייב הבעל הבית, ולא לבקש טעמים וסברות, גם חלילה לנו לבדות ולחדש דינין ע"פ טעמים וסברות, והלא כמה דברים במשנה שם השיבו לצדוקים לדחות דעותיהם, וכי הן הן הדברים שאנו סומכים עליהם, וגם בלתי מובן מה היתה תלונת הצדוקים [שהלינו על תושבע"פ ודרשות חז"ל המקובלים] על דין זה שאנו מחייבים שור וחמור של בעה"ב שהזיקו, ופוטרין עבדו ואמתו, אם דין זה אצלינו רק מסברא, אין זה שייכות לתושבע"פ, וכל מה שנזכר במשנה שם שהתווכחו הצדוקים עם חכמי ישראל הבאי' בסוד ה', היינו שהתלוננו שהדברי' הנדרשי' לנו בי"ג מדות אינם מקובלים בשכל אנושי, והחכמים השיבו, כי יש לכל הדברים פנים מסבירות וטעמים נאותים גם לשכל הישר, ומעתה נחזי אנן מה משפט התור' בעבד ואמה שהזיקו אם הבע"ב חייב, לכאורה באמת למ"ד (ב"ק ג': ובש"ד) כל התקלות משורו למדנו שהוא ממונו וחייב עליו, אף כל ממונו שהזיק, והתוס' (שם ד"ה משורו) כתבו דטעמא דמ"ד אבנו סכינו ומשאו לא גמרינן משורו, משום דשאני שור דהוא בע"ח, וא"כ לכאורה עבד ואמה אתו משורו לחייב האדון בנזקיהם, אבל בירורן של דברים, דהא ילפינן לחייב שאר בהמה וחיה שהזיקו שור שור משבת, והכי נמי ילפינן לכלאים וש"ד בב"ק שם משבת, ופרכינן התם אפי' אדם נמי, ומשני אמר קרא למען יניח עבדך ואמתך כמוך להנחה הקשיתיו [עבד ואמה לבהמה, רש"י] ולא לדבר אחר, והוא לימוד לכל הני דילפי שיר שור משבת להשוות כל בהמה לשור, מ"מ אדם אמעיט מהכא, ומהאי מיעוטא אימעיט נמי עבד ואמה לענין נזקין, דילפי נמי שיר שור משבת, וע"ז התעוררו הצדוקים יאמרו קובלים אנו עליכם פרושים דורשי הג"ש ולמודי תושבע"פ, שאתם אומרים שורי וחמורי שהזיקו חייבין [נתרבה לכם גם החמור מג"ש דשבת דכתיב שם שורך וחמורך] ועבדי ואמתי שהזיקו פטורים מהאי מיעוטא דעבד ואמה להנחה הוקשו ולא לדבר אחר [ותפסו בלשונם עבד ואמה הכתובי' גבי שבת ודוק] וחכמים השיבו שיש טעם הגון לזה שעבד ואמה יפטרו שאם יקניטנו כו', והכא בסוגיין נקיט הש"ס עבד ואמה שפטורים מה"ת ממיעוטא דלהנחה הקשיתיו, ורב אשי השיב דעכ"פ אי אפשר ללמוד מהם להקל גבי קרן משום דכוונתו להזיק, דטעמא רבה וסברא אית בהו לפוטרן מכח כוונתם, משא"כ בקרן ודוק היטיב] וכיון דילפינן שור שור משבת בג"ש, יתיישב יפה, דודאי מסברא הוה אמינא כיון דגבי שבת הוי מנוחת בהמה מ"ע שהז"ג, והוה אזלינן בתר כללא דמ"ע שהז"ג נשים פטורות, וממילא נזקין נמי דיליף מיני' בג"ש, הוה פטרינן שור האשה, דאין גז"ש למחצה כיון דע"כ צריכין אנו ללמוד נזקין משבת אין זה דומה לההיא דפסחים (מ"ג:) לענין מצה וחמץ וע' תוס' שם ודוק] להכי איצטריך קרא לחייב שור האשה גבי נזקין [ובכולן כן ולא ממעטינן מאיש כיון דליכא סברא כמו שכתבנו לעיל]

(ה) ומעתה אומר אני דנדון להיפוך כיון דגבי נזקי שיר ומיתתו איתרבי שור האשה, מהך ג"ש גופה דילפא משבת, נילף השתא שבת משור דנזקין מה התם שור האשה בכלל, אף גבי הנחה דשבת שור האשה בכלל, והייני דלא אשתמיט אחד מהפו' לחלק, וכמפורש בפרתו של ראב"ע, שאמרו של שכינתו היתה, אשה, ודוק

סימן י סווואלק

ראיתי לבאר השמועה דליבש וליחלב במה שעמעמו עלי', והיוצא ממנה לדינא

(א) אמרינן (שבת נ"ג:) ליבש מותר ליחלב אסור, פירש"י ליחלב הוי משאוי שטוענת את החלב בכיס, והתוס' כתבו פי' בקונ' ליחלב שיקבלו את החלב וקשה דהא ודאי משאוי הוא, ולכ"ע חייב כו' עכ"ל, וכבר תמהו כל המפרשים ז"ל שדברי רש"י סותרים, דבמתניתין פי' טעמי' דר' יהודה דאמר ליבש אבל לא ליחלב דס"ל כת"ק דלאו משוי הוא, ומיהו ליבש מותר דמיהדק שפיר וליכא למיחש דילמא נפיל ואתא לאתויי אבל לחלב דלא מיהדק שפיר חיישינן, הרי דס"ל טעמא דאיסורא ליחלב לר"י דילמא נפיל, ובגמרא נ"ג ד"ה בכיס שבדדיהן כו' פירש לקבל חלב הנוטף אי נמי שלא ישרטו דדיהן על הקוצים שהיו דדיהן גסין עכ"ל בפשוטו האי אי נמי הוה כמו ליבש כדשרי לה ר' יהודה בברייתא הכא, וא"כ נקיט רש"י תרתי ליחלב ואיסורי' משום חלבה נוטף, א"נ ליבש, ולענ"ד דברי רש"י נכונים מאוד, ובזה גם הסוגיא מתפרשת יפה, דאין כוונת רש"י כאן על החלב הנוטף לתוך הכיס, אך כוונתו דבעירובין (צ"ח:) שנינו ר' יהודה אומר אף משנתלש רוקו בפיו [משנתעגל ונאסף לצאת, רש"י] לא יהלך ד' אמות עד שירוק [דכיון דלמשדיי' קאי משוי הוא, רש"י] והכא נמי כך כוונת רש"י, דכיון דזולת הכיס הי' החלב ניטף, והכיס אוחז הדד יפה שלא יצא החלב, והחלב כיון דעומד לצאת הרי הוא כרוק שנתלש וחשיב משוי [דוק בלשונו ז"ל שכתב שטוענת את החלב [ר"ל החלב שבדד] בכיס [שעל הדד] והתוס' העתיקו דברי רש"י בענין אחר דוק היטיב] והנה בעירובין שם רמי דר' יהודה אדר"י דהתם (כלים פ"ח) תנן דר"י לא מחשיב רוק משקה [כאלו נחלק ממעין רוקו של אדם] אלא א"כ היפך בו, על מאכל וכיוצא, אז חשיב משקה לעצמו ומכשיר, אבל כשהוא בפיו סתם, אפי' נתלש כל זמן שלא היפך, לא חשיב כדבר בפ"ע, ומשני ר' יוחנן מוחלפת השיטה החליף ר' יהודה שיטתו ויצא הימנה, רש"י] ור"ל משני לה בכיחו שנתלש, אינו חבור לרוק שבפיו [ובירושלמי שם מוקמי לה רב ור' יוחנן בכיחו [כצ"ל שם] ותלי לה בטעמי' דר' יהודה דברוק אפילו נתלש אינו חשוב כדבר בפ"ע, דר' יהודה ס"ל משקה טופח חיבור, וא"כ הרוק שבפיו לעולם חיבור עש"ה ידיק] ופרכינן והתניא ר' יהודה אומר כיחו שנתלש וכן רוקו שנתלש לא יהלך ד' אמות עד שירוק, אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא מוחלפת השיטה, והנה בפשוטו נראה דמחליפינן ההיא דעירובין מקמי מתניתין דכלים, דר' יהודה בעי היפך, ולכך במתניתין דידן כי היכי דלא תסתור למתניתין דכלים פי' רש"י בטעמי' דר' יהודה לא משום משוי החלב כשהוא תוך הדד, אלא משום דלא מיהדק חיישינן דילמא נפיל ואתא לאתויי, ובהכי ניחא דרב יהודה נמי שני תרי ברייתות דגמ' חדא אסרה בכיס שבדדיהן וחדא שריא משמע לי' בכל ענין אפילו ליחלב] הא דמיהדק הא דלא מיהדק, דהיינו ממש כטעמי' דרש"י במתניתין, דלא ניחא לי' לאוקמי' בדר' יהודה משום משאוי כמתניתין דעירובין, דאיהו כרב רבי' ס"ל, דמוקים לה [בירושלמי שזכרנו] בכיחו, אבל ברוקו מודה ר' יהוד' [ולא שמיע לי' ברייתא דמייתי בעירובין שם דאף ברוקו ס"ל לר"י הכי] והכי נמי חלב דשמעתין, ולא ניחא לי' לאוקמה הך דאסרה כר' יוסי, דא"כ הוה ליה למתני נמי איסורא דזכרים לבובין ורחלות שחוזות וכו' דר' יוסי אסר בכולן דמשוי נינהו, ורב יוסף לא חש להאי דיוקא ומוקים לה כר' יוסי, אבל עכ"פ דברי רב יהודה מיושבין יפה בטעמי', דלא ניחא לאוקמה בדר' יוסי, והא דלא אוקמה רב יהודה לברייתא דאסרה כריב"ב דאסר ליבש אטו ליחלב, דהשתא מיתרצא הברייתא שפיר טפי, דאיסורא דכיס סתמא קתני משמע אף ליבש, אפשר דלא ידע רב יהודה מברייתא דריב"ב, דבגמרא משמע דרב נמי לא עלה קאי ודוק בשיטת

רש"י

(ב) ובזה יתפרשו דברי רש"י כולם נכונים דבמתניתין פירש הטעם דליחלב אסור משום דלא מיהדק שפיר חיישינן דילמא נפיל, ולא ניחא לי' לפרושי אליבא