עמודי אור יח

מצוי כלל, ורב יוסף נמי דאמ' (שם קכ"ג.) לענין מחט שניטל חרירה או עוקצה דניטלת בשבת, כיון דנטילתה לצורך קוץ, מאי איכפת לי' לקוץ בין נקובה לשאינה נקובה, הוה ס"ל נמי דמחט זו כיון שבאה מכלי שלם, תורת כלי עלי' כמו חרס קטנה [ורבא פליג וס"ל דשאני מחט שבורה, שאדם [חס על איבודה, ודוק] זורקה לבין הגרוטאות שסופו לעשות מהם כלים, ולא שביק לי' להיות עומדת לנטילת קוץ לעולם, אבל חרס קטנה דלא חזיא תו למידי, שביק לה לעשות בה כל מה שיצטרך], ורבא הוה ס"ל דרב יוסף נמי מודה דנטילת קוץ לא שכיח במחט שבורה כל כך, ומדשרי לה רב יוסף ש"מ דלא בעי תשמיש מצוי בדבר שיש עלי' תורת כלי, והיינו דקאמר לרב אויא מ"ט רבה [דשרי פציעת אגוזים בקורנס של זהבים] ורב יוסף (דשרי נטילת קוץ במחט שניטל חרירה או עוקצה] דאמרי תרווייהו שרגא דנפטא שרי לטלטולי, ע"כ דלא בעינן תשמיש מצוי לדידהו. ורב אויא דחה לו דשרגא דנפטא דשרו רבה ורב יוסף משום דחזו לכסויי מנא בגוונא דשכיחי [וס"ל לרב אויא דפצוע אגוזים ומחט שבירה ליטול את הקוץ ג"כ תשמישין מצויין הן] ודוק היטיב בכל האמור

(ג) ודע דחרס קטנה הניטלת לכל חד כדאית ליה כמו שנתבאר, שיעורה כפי הצורך להתשמיש שניטלת בשבילו, ולא זכיתי להבין דברי התוס' (שבת קכ"ג. ד"ה מדלענין) שכתבו דהא דשרי ליטול חרסין היינו משום דראוין לקבל טומא' ע"י ייחוד, ותמוה לענ"ד הא התם שיעורא רבה בעינן כמבואר במשנה (כלים פ"ב) ויש חילוק בין באין מכלים דקין או גסין ע"ש, ועכ"פ בעינן ראוין לקבל, אבל מצד כיסוי הכלים אם אין בהם שיעור המורידן לטומאה מצד קבלתם] ודאי דלא מקבלי טומאה, ומשנה שלימה שנינו (כלים פי"ד מ"ג) דאפי' כיסויי כלי מתכות טהורין ע"ש, וגבי שבת שרינן לכ"ע שברי כלי חרס דחזו לכיסויי הכלים, מתבאר מזה דשיעור תשמישי כלים לחוד ושיעור קבלת טומאה לחוד, ולהצריך לשברי כלי חרס גבי שבת לענין טלטולי שיעור הראוי לטומאה לא שמעני, וע' תוס' שבת (מ"ט: ד"ה לא) ובמה שכתב המ"א (סי' ש"ח ס"ק כ"ד) ימה שכתבנו מיישב הדברי' על אופנם בעה"י

סימן ט סויואלק

בדין שביתת

בחמה

(א) ראיתי לבאר ספיקו של הפרמ"ג [וכן הסתפק הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל בתוספותיו למשניות] אם נשים ישנן בעשה למען ינוח שורך כו' שלא תצא בהמה בדברי' ישהם למשוי עלי', דקי"ל מ"ע שהז"ג נשים פטורות, וע' תוס' יבמות (ו'. ד"ה נגמר) שדעתם דעשה גמורה היא מה"ת, ע' מ"ש הפ"י בחי' לשבת, והנה בב"ק (ט"ו.) למדנו מתלתא קראי דהשוה הכתוב אשה לאיש לעונשין ולדינין ולמיתות ע"ש, והתוס' שם כתבו דהיינו רק היכא דהפרשה נאמרה בלשון זכר אבל היכא דכתיב איש בהדיא צריך ריבוי לאשה ע"ש, ילפי דברי התוס' הללו יתעוררו לנו ספיקות עצומות, דלפ"ז נאמר דלמ"ד תחומין דאורייתא, ולדעת הרמב"ם ודעימי' תחומי י"ב מיל גם לדידן מה"ת, נאמר דאינם אלא באיש דהא אל יצא איש ממקומו כתיב, וזה לא ניתן להאמר, וביותר דהא לדידן אמרינן (ספ"ק דעירובין) דאל יצא בהוצאה כתיב [ע' תוס' שם ובריש שבת] א"כ נימא דאיסור הוצאה בשבת ליתא בנשים, יפשוט שאינו כן

שוב ראיתי דאדרבה מיסוד זה יש לתמוך סברת התוס', דבשבת (צ"ו:) ילפינן הוצאה דהוי מלאכה בשבת מדכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל ועשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא, ש"מ דההבאה מקרי מלאכה, ע"ש ברש"י ותוס', ולכאורה תמוה למה הוצרך הכתוב לפרוט איש ואשה, הי' די לומר ויעבירו קיל במחנה אל יעשו העם עוד מלאכה, כולל העם כולו אנשים ונשים, כדרך שאמרו למשה תחלה מרבים העם להביא כי' ולפי מה שנתבאר עולה כהוגן, דהאי קרא אתא לאורויי איסור הוצאה [ואע"ג דכבר כתיב אל יצא איצטריך גם האי קרא כמ"ש התוס' שם ובריש שבת] ולפי שכתוב בהוצאה אל יצא איש שולל אשה] לכך פרט רחמנא הכא איש ואשה כו' להשוות אשה לאיש במלאכת הוצא [וממילא שוין הן בכל פרטי המלאכה ודוק], אך מ"מ למאן דמפיק, אל יצא לתחומין קשה, נימא כיון דאיש כתיב, אשה איננה בכלל, וזו לא שמענו, [וע' יבמות (מ"ז:) דאמרה לה נעמי לרות אסור לן תחומין, והיא השיבה באשר תלכי אלך מבואר פשוט דעלייהו קאי חיסור תחומין, וע' מ"ש הרמב"ן בסה"מ הארכנו בזה במ"א]

(ב) חן אמת שיסוד דברי התוס' בב"ק צריך תלמוד שהקשי דהא בסנהדרין (ס"ו.) דרשינן איש איש כי יקלל כו' אין לי אלא איש אשה מנין ת"ל איש איש, הרי מפורש דאיצטריך לרבויי אשה ולא אתא מהאי כללא דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ומכאן הכריחו התוס' דהיכא דכתיב איש ממעטינן אשה, ובאמת היא גופה תיקשי למאי כתבה רחמנא איש קמא דמשתמע למעוטי אשה, ואיצטריך איש תנינא לרבויי, הו"ל למכתב אשר יקלל כו' והוה ככל אזהרות שבתורה שהכל בכלל אנשים ונשים, והנלענ"ד ביישוב הדברים דבתמורה (ב':) אמרינן דאיצטריך קרא גבי תמורה לרבות אשה בלאו דתמורה, ולא נפקא לי' מדרב יהודה א"ר דשוה אשה לאיש לכל עונשין, דה"א הני מילי לאו שיש בי מעשה, אבל תמורה דלאו שאין בו מעשה הוא [כגירסת רש"י שם] לא, קמ"ל, ופירושו פשוט דכיון דכתיב איש או אשה כי יעשו כו' הו"א דדוקא במידי דהוה מעשה הושוו, אבל תמורה דדבורא לחוד הוא לא, וכה"ג אמרינן (מכות י"ג:) לענין מלקות על ל"ת דילפינן מקרא אם לא תשמור לעשות כו' ואמרינן דלאו שאין בו מעשה ממעיט ממלקות דהא אם לא תשמור לעשות כתיב], ולפ"ז במקלל נמי דמיחייב אדיבורי' לא הוה אתא מהכא [ומדגלי רחמנא בתמורה דשוותה אשה לאיש גם ללאו דתמור' דלית בי' מעשה ליכא למילף למקללת, דהתם מלקות והכא מיתה, ואין ללמוד חמור מקל], לכך איצטריך התם ריבויא, לחייב אשה, ויש ליישב גם דעת התוס' כן דהיכא דכתיב איש איצטריך לרבויי אשה, היינו היכא דיש שים סברא להוציא אשה, כגון בתמורה משום דדיבורא הוא, וכן במקלל למה שבארנו, ולכך בהוצאה נמי דאסברו התוס' בכ"מ דהוצאה מלאכ' גרועה היא, דהא חזינן דאע"ג דהואי במשכן כדאמרי (שבת מ"ט:) הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה ואתם לא תכניסו מר"ה לרה"י, הם הורידו הקרשי' מעגלה לקרקע ואתם אל תוציאו מרה"י לר"ה [ובארנו בעה"י דהייני טעמא דהתחילה משנתינו ריש שבת בהכנסה דעני, ושביק מלאכת בעה"ב דפתח בי' [ע"ש ברש"י ותוספ' דפנים היינו בעה"ב] דתרי גוונא הכנסה נינהו, הכנסה דבעה"ב היינו הבאת החפץ אליו, והכנסה דעני היינו הושטת החפץ ממני הלא לבית, ובמשכן היתה הכנסה כשל עני, דהא הלויים היי עומדים בקרקע [ע' שבת צ"ט] ומושיטין ומעלין הקרשים על העגלו', וגם היא היתה ראשית המלאכה, שהרי תחלה העלי הקרשים מקרקע לעגלה [וניחא טפי דפתח התנא בהכנסה, כסדר שהיה במשכן ההעלאה על העגלות תחלה, ומ"מ לא הוי הכנסה אב הואיל ולא כתיבא, ובקרא הוצא' מרה"י לר"ה כתיב ודוק] ואח"כ הורידו הקרשים מעגלה לקרקע, והייני ממש הכנסה דעני, הושטת החפץ הלאה, והוצאתו הבאת החפץ אצלו, ובבעה"ב הוא בהיפוך ודוק, [ודע דהמשנה נקטה הוצא' בעני ובעה"ב, אורחא דמילתא כמ"ש הרשב"א, שבעה"ב נותן ככר לעני והעני מושיט החפץ שלו לקבל הככר, ועל משנה זו לפרושה הוצאת אחד או שנים פירשה המשנה (שבת צ"ב:) המוציא ככר לר"ה חייב בעה"ב או עני] הוציאוהו שנים הבעה"ב והעני] פטורים כו' ולכך נקטה המשנה שם הדין בככר ולא בשאר דבר ודוק] מ"מ בעינן קראי להוצאה דבלא"ה לא הוה מיכללא בקרא לא תעשה מלאכה, דלאו עשי' גמורה היא [ע' היטיב רשב"א בחי' ריש שבת] הו"א נמי דאיש אתא למעוטי אשה מהוצא' משים גריעותה של הוצאה, לכך איצטריך קרא איש ואשה לענין הוצאה כמ"ש, אבל לגבי תחומין דליכא סברא וגריעותא לפעולת ההליכה משאר פעילות שאסרה תורה, אין לחלק בין אשה לאיש כלל [ומה"ט נמי בלאו דלא תקרבו לגלות ערוה לדעת הרמב"ם דהוי לאו בפ"ע על קריבות לעריות בלא ביאה ע"ש, הוא שוה באיש ובאשה, אע"ג דכתיב איש, לא מצינו שום אחד מהפו' שחילקו, בין איש לאשה, ובמ"א כתבנו לתמוה על החו"י שכתב לחלק

ואכמ"ל

] (ג) עוד הקשו התוס' בב"ק שם בהא דדרשינן (ב"ק מ"ד:) שור שור שבעה להביא שור האשה כו' אמאי איצטריך ריבוי הא התם לא כתיב איש, ותירצו בשם ר"ת דאיצטריך משום דהוה ילפינן מנזקין דכתיב כי יגוף שור איש כו' ע"ש, וקשה לענ"ד דא"כ לפי האמת נימא דגבי נזקין שור איש דוקא, ואי משום דילפינן להיפוך מסברא ממיתה דגלי רחמנא דגם שור אשה בכלל, מ"מ מי אלים האי ילפותא מקרא מפורש דכתי' איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, דהוה כללא לכל הדברים, ומ"מ כתבו התוס' דהיכא דכתיב