עמודי אור קפט

בזה המ"מ והכ"מ והלח"מ בישוב פסק הרמב"ם שלא פסק כאוקימתא דר"א אבל לפי מש"כ עולה שפיר פסק הרמב"ם דרב אשי לפום שיטתו ושיטת שמואל דסברי אחריות ט"ס הוא, שפיר מתרץ דבמתנה ביקש ליתנו לו ולמה כתב בלשון מכר לייפות כחו לענין אחריות, היינו לענין תרעומות וכפירש הרשב"ם וכמש"כ, ולכך לא הי' יכול לכתוב אחריות מפורש משום דאז אם יטרפו ממנו יחזור עליו, וגם דאז לא אהני לענין דינא דבר מיצרא, אבל לדידן דפסקינן אחריות ט"ס וכמו כן סובר ר"נ] תיקשי לפום תירוצא דרב אשי דל"ל למיכתב לשון מכירה טפי הו"ל למיכתב אחריות מפורש, וכקושיות הרשב"א, אלא ע"כ נתרץ כתירוצא דרב המנונא, לכך פסק הרמב"ם כאוקימתא דרב המנונא דהוא לפום דינא דפסקינן אחריות ט"ס הוא אף במכירה. ומה שנראה לפענ"ד עוד ביישוב דעת הרמב"ם והוא דלכאורה קשה לשיטת התוס' שמפרשים שכתב לשון מכר לאחריות ממש, הא שמואל ס"ל דאחריות לאו ט"ס הוא, והנראה בזה דהרשב"ם אזיל בשיטת רבו זקנו רש"י ז"ל והתוס' אזלי לשיטתם, דהריטב"א בחידושיו בב"מ דף י"ד מביא בשם רש"י ז"ל דלשמואל דסובר אחריות לאו ט"ס הוא סובר הכי אף לענין נגזל דאף אם יבא נגזל לטרוף אפ"ה לא נימא אחריות ט"ס הוא וכן הוא שיטת הראב"ד יעו"ש באריכות, ואין כן דעת התוס' בד"ה שיעבוד וכמו כן בע"ב ד"ה ושמואל אמר שפירשו דלענין נגזל מודה שמואל דאחריות ט"ס דדמי למלוה, וכתבו הא דא"ש בב"ב דף מ"ג המוכר שדה שלא באחריות כו' איירי שפירש בפירוש שלא באחריות ע"ש, ומלשון הרשב"ם בב"ב דף מ"ד ע"א ד"ה אלא כדרבנן בר שמואל שכתב וכנגד לוקח לא הו"ל רשע שהרי לא באחריות כו' משמע שמכר סתם ולא כפירוש התוס' שפירשו שמכר שלא באחריו', וא"כ הרשב"ם אזיל בשיטת רש"י ז"ל לכך מוכרח לפרש דיפוי כח דמכר הוא לענין עירעור וכמש"כ, משום דלשיטתי' אחריות לאו ט"ס הוא כל אף לענין נגזל, אבל התוס' לשיטתם אזלי, דסברי דאף לשמואל דסובר אחריות לא ט"ס הוא, אפ"ה סובר דלענין נגזל הוי ט"ס, א"כ שפיר יתפרש היפוי כח במכירה לענין אחריות דנגזל ולפ"ז אמינא אף אי נפרש כפשטי' פירש הרשב"ם דיפוי כח דמכירה הוא לענין אחריות ממש, אפ"ה לא תיקשי כ"כ קושיית התוס' שהקשו דהא מפורש בהמקבל מתנה דאית בה אחריות יש בה משום דינא דבר מיצרא, דלפמש"כ נוכל לתרוצא דודאי כשפירש אחריות דמהני אף לענין בע"ח, אז שפיר אמרי' דיש בה משום דינא דבר מיצרא, אבל בנ"ד דלשון מכיר' אינו מועיל רק לענין נגזל שפיר נוכל לומר דלית בה משום דינא דבר מיצרא, (ועי' ב"מ דף ק"ח ע"ב בפרש"י ד"ה ואי כתב לו אחריות כו') דודאי מכר הוא שאין כותבין אחריות על המתנה עכ"ל, וזה דוקא כשפירש האחריות דמקני אף לענין בע"ח, אבל בנ"ד דלא מהני רק לענין נגזל אדרבא יותר מסתברא דלא הוי כאן מכיר', והתוס' סברי דאפ"ה כיון דאית בה קצת אחריות לענין נגזל שפיר שייך בה דינא דבר מיצרא] והנה הפ"י בב"מ כתב על דברי התוס' ד"ה שיעבוד דסברת התוס' דלענין נגזל נימא אחריו' ט"ס דדוקא לענין בע"ח דמהני המכירה לענין פירות שאכל אמרינן דזבין אינש ליומא אבל לא בנגזל דטריף אף הפירות שאכל ע"ש, והמ"מ בפ"ט מה' גזילה הלכה ח' כתב שאין כן דעת רש"י ז"ל דבנגזל לא טריף הפירות שכבר אכל, וע"ש במ"מ שהביא ראי' להרמב"ם מקרא דכתיב השב את כל אשר לה ואת כל תבואות השדה, והרשב"ם בדף ל"ח ע"ב ד"ה א"ל פשיטא הביא שם הירושלמי דר"נ מביא סייעתא לשמואל דיש חזקה לנכסי בורח מהאי קרא דהשב, וע"ש במהרש"א דמוכח דלאו מדינא הוי אלא שהמלך השיב ע"ש וא"כ תו ליכא ראי' לנ"ד לענין פירות כיון דעיקר ההשבה הי' שלא מדין, וא"כ רש"י והרשב"ם אזלי לשיטתם דסברי דנגזל לא מצי טריף הפירות שכבר אכל, לכך סברי דלשמואל דסובר אחריות לאו ט"ס אף לענין נגזל הדין הכי דזה תלוי בזה וכמש"כ הפ"י, ועיין בלשון רש"י ב"מ י"ד ע"ב ד"ה מאי לאו בלוקח שדה מגזלן והשביחה כו' דשטרו של זה קודם שכתב בו אחריות כו' ועיין ברשב"ם ב"ב דף מ"ד ע"ב ד"ה נמצאת שאינה שלו, שם מצי איירי לענין פירות שישנן עדיין בעין וגם שם הוא לפי ס"ד ע"ש ודוק] והרמב"ם שפוסק דנגזל טריף אף הפירו' שכבר אכל, א"כ סובר כשיטת התוס' דאף לשמואל דסובר אחריות לאו ט"ס הוא לענין בע"ח אפ"ה לענין נגזל סובר דאחריות ט"ס דזה בזה תלי, ולפ"ז א"כ רב אשי שפיר מתרץ לפום שיטתו ושיטת שמואל דסברי אחריות לאו ט"ס הוא דבמתנ' ביקש ליתנו לו ולמה כתב לשון מכר לייפות כחו ולא תקשי קושיות הרשב"א דהו"ל לכתוב אחריות מפורש משום דאז אף אם הבע"ח יטרוף יחזור עליו הלוקח וזה לא רצה לייפות כחו כל כך, לכך כתב לו רק לשון דאהני לענין נגזל לחוד [ואולי ידע שלא גזל שדה זו] אבל לדידן דפסקי' אחריו' ט"ס הוא אף לענין בע"ח תו לא מצינן לתרוצי כתירוצ' דר"א דתקשי למה כתב לשון מכירה טפי הו"ל לכתוב אחריות מפורש וכקושיות הרשב"א ונצטרך בע"כ לתרץ כתירוצא דרב המנונא, וכמו דחזינן דגם ר"נ מתרץ שם כתירוצא דרב המנונא, והיינו לפום שיטתי' דסובר אחריות ט"ס וכמש"כ, לכך פסק הרמב"ם כתירוצא דרב המנונא דהוא לפום דינא דאחריות ט"ס הוא

אמנם כן לכאורה נוכיח דהרשב"ם סובר דלענין נגזל אף שמואל מודה דאחריות ט"ס ומשום דמוכח דנגזל טריף אף הפירות שכבר אכל, דהרשב"ם בב"ב דף נ"ז ד"ה כלקוחות דמי כו' כתב וז"ל דאע"ג דגבי מוכר קרקע לחבירו קיי"ל אחריות ט"ס הוא אם לא פירש בשטר המכירה כו', ושמעתי להקשות בזה שלכאורה דבריו תמוהין דהא מרא דשמעתא שם הוא שמואל, ושמואל סבר דאחריות לאו ט"ס הוא, ולכאורה הי' נראה בזה דהתוס' שם בד"ה ובא בע"ח הקשו דהאיך טריף כל חלקו של אחד מהם הא כולן חייבין לפרוע חוב אביהם ויטול מכל אחד חלקו, ותירצו שם התוס' דאיירי באפותיקי והסמ"ע בח"מ סי' קע"ה ס"ק ה' כתב דמשכחת כגון שהשני נטל חלק ירושתו במקום אחר ואין הבע"ח מחוייב לגבות ממה שהניח הלוה במקומות אחרים, וכמבואר בח"מ סימן קי"א סעיף י"א, ולכאורה למה מיאנו התוס' באופן שכתב הסמ"ע, והנה התוס' בב"מ י"ד ע"ב ד"ה תריץ נמי בבע"ח הקשו וז"ל, וא"ת אדרבא לוכח מהכא דלא משתעבד מדלא טריף בע"ח ממשעבדי דטריף לוקח, ולכאורה שפיר משכחת שאותן הנכסים הם במקום אחר רחוק דאין הבע"ח מחוייב לטרוח בזה וכמבואר בחו"מ סי' קי"א

אמנם לפי מש"כ האו"ת בסימן קי"א שם ליישב הא דב"ב, דעיקר הדין דהבע"ח יכול לטרוף מן משועבדים אם הבני חורין במקום רחוק, הוא דוקא למ"ד שיעבודא דאורייתא, אבל אי שיעבודא לאו דאורייתא ודאי לא מצי לגבו' מן משועבדי', לכך פריך שפיר תלמוד' שם בב"ב דף מ"ה לשמואל דאיהו סובר שיעבודא לאו דאוריית' ע"ש, א"כ עולה שפיר קושיות התוס' ב"מ יו"ד דשם קיימינן אליבא דשמואל דסובר שיעבודא לאו דאוריית' לכך הקשו שפיר דלוכח מהכא דלא משתעבד מדלא טריף בע"ח ממשעבדי, וא"כ הסמ"ע כתב שפיר דמשכחת שפיר שיטרוף בע"ח מאחד בגוונא שאחד נטל חלק ירושתו במקום אחר ואין הבע"ח מחוייב לגבות ממה שהניח הלוה במקומות אחרים, היינו לפום מה דקיימינן שיעבודא דאוריית', אבל התוס' בב"ב דף ק"ז לא מצינן לתרוצי באופן זה דשם קיימינן לרב ושמואל דסברי שיעבודא לאו דאורייתא והקשה לי בני השנון מו"ה אברהם מאיר נ"י בעת חתונתו במז"ט הא עיקר סברת או"ת משום דאי שיעבודא לאו דאורייתא איך מצי לגבות ממשעבדי אם יש בני חורין, אבל בד' ק"ז בנ"ד דכולהו דמי להדדי או דכולהו הוי משועבדי' או דכולהו הוי בני חורין, א"כ אף אי שיעבוד' לאו דאורייתא מצי למיטרף מאחד כל חובו, ותירצתי לו דהא דאמרינן דהוי כלוקח שלא באחריות אין הכונה שלקחו מאביהם, אלא כיון דאין ברירה אמרינן על כל חלק וחלק שהוא אינו שלו שנפל לו בירושתו אלא שהגיע לאחיו והוא לקח מאחיו שלא באחריות, וא"כ כל אחד ואחד מהאחים אפשר שכל נכסי' הם נקראים משועבדים או מקצת משועבדי' ולא ידעינן כמה, וכל אחד ואחד נגד חבירו אפשר שהם משועבדים וא"כ אי שיעבודא לאו דאורייתא ודאי דלא מצי למיטרף מאחד כל חובו דאפשר דהם משועבדים נגד חבירו ודוק היטיב]

ומה שתירץ הסמ"ע עוד דמשכחת שאינו מגיע לחובו רק שדה אחת ואז אינו יכול לדחותו שיגבה חצי חובו מהשני הוה דחיקא להו להתוס' לתרוצי בהכי, והיינו דהמ"מ בפרק כ"ה מה' מלוה הלכ' יו"ד כתב וז"ל יש לדון ראי' ממה שאמרו בפ' בית כור דף ק"ז ג' אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן, ואע"ג דקיי"ל נכסוהי דבר אינש אינן ערבין בי'