עמודי אור קפז

העמדה בדין, ומסקינן היכא דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' זוזי משלם גם בעד הקרן ד' כי טבחה, כהא דאמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחברי' מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' זוזא תברי' או שתי' משלם ד', וכי טבח' או מכרה דמי כמאן דתברה, והרא"ש (שם פ"ז סי' ב') פסק דלענין כפל אזלינן בתר שעת העמדה בדין אם נתייקרה בין גניבה להעמדה בדין, אבל לענין טביחה אזלא בתר שעת טביחה, ואפי' הוקרה או הוזלה בין טביחה להעמדה בדין בתר טביחה אזלינן דההיא שעתא קא מיחייב

ויש לתמוה לכאור' בסברת הרא"ש איך פסקה למילתא דרב בסכינא חריפא דהא רב כייל להו כחדא תשלומי כפל וד' וה' כשעת העמדה בדין משמע דחד דינא אית להו, ואיך חולק הרא"ש ביניהם

והנראה דהרא"ש כתב שם דתשלומי כפל הוה כשעת העמדה בדין משום דלא מיחייב בי' עד שעת העמדה בדין, דהא אי הוה מודה הוי מיפטר, ולהכי עיקר חיובי' הוה משעת העמדה בדין, והנה באמת קי"ל (ב"ק ע"ה.) דאם הודה על הגניבה אף שאח"כ באו עדים פטור מכפל, הואיל ואהניא גם עתה הודאתו לחיובי' נפשי' בקרן, אבל אם הודה על הטביחה, כשבאו עדים אח"כ לא מיפטר מד' וה' שהרי הוא פוטר עצמו מכלום ולא אהני הודאתו מידי, ע"ש, ולכך כל שבאו עדים על הטביחה אתחלא חיובא דטביחה משעת טביחה שהרי לא הי' בידו להפטר ממנה, דהא אי נמי הוה מודה לא מיפטר מד וה', להכי משלם כשעת טביחה, [וכעין זה כתב הסמ"ע בסי' שנ"ד ע"ש] ובזה נלענ"ד ליישב קושיית התוס' שהקשו בב"ק (ל"ג: בתוך ד"ה איכא), דמשמע התם דקנס דשור תם זכה משעת נגיח' קוד' העמדה בדין, ובכתובות אמרינן דקנס דפתוי הבת אם לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה, אלמא דלא זכה אלא משעת העמדה בדין, ולפענ"ד הדבר פשוט דהא דחשיב התם זכיית הקנס של הבת משעת העמדה בדין, היינו כטעמי' דהרא"ש, כיון דאי הוה מודה מקמי הכי הוה מיפטר, א"כ השתא חייל חיובי' והא התם והכא ע"כ עדים איכא, ושפי' יש לחלק דגבי פתוי כיון דאיכא נמי בושת ופגם דממונ' הוא, ואי הוה מוד' הי' מחייב עצמו בהודאתו בבוש' ופגם, וא"כ אפי' היו באים העדים אח"כ הוה מהני הודאתו, והלכך עד שעת העמדה בדין לא חל חיובא דקנס, כיון שהי' בידו להפטר ממנו, אבל בקנס דשור תם, אם הי' מודה הי' פוטר עצמו מכלו' [ודברי הרמב"ם בענין זה כבר תמהו עליו אכ"מ] וא"כ כשבאו עדים אח"כ הי' מתחייב גם אחרי הודאתו וכיון דלא הוה מהני הודאתו, מקרי חל חיובא משעת נגיח' והענין

מבוא'

(ב) ובהכי מתורץ יפה קושיא שני' שכתבו התוס' מהפיל את שינו וסימא את עינו דאי לאו קרא הוה אמינא דניפוק בשינו ועינו היינו משום דלא זכה בעצמו עד שעת העמדה ולכך האדון פטור על החבלה שקדמה להעמד' בדין, דהתם נמי אם נידון לחייבו דמי חבלה של העין א"כ יש בהודאת האדון דבר המועיל לחייבו, וממילא מפטר בהודאתו על שינוי שקודם, שהקנס הוא הוצאת העבד לחירו', הוה מהני הודאתו לפוטרו כיון שהודה גם על חיוב דמי עינו, א"כ לא נתחייב הוצאת העבד לחירות עד העמדה בדין ממש, [ואע"ג דהשתא נמי כשאנו דנין חיובא מהשתא לא שקיל מידי, דמהשתא חל שיחרור, מ"מ א"א להעמיד השיחרו' משעת חבלה, דאי מוקמית לי' הכי א"כ חל חיוב הדמי עין, ושפיר איכא תועלת בהודאתו, וא"כ מפטר מהקנס ודוק] ולהכי בעי קרא, דליתיב לי' דמי עינו והגאון רבינו עקיבא איגר בהגהותיו שם חמה על מה שסיימו התוס' דר"ע ס"ל בגיטין (מ"ב:) דהיוצא בשו"ע צריך גט שיחרור, ואמרינן שם דלדידי' באמת יוצא בשינו ועינו, ותמה ע"ז הגאון, הא התם טעמי' דאכתי לא נשתחרר עד שיקבל הגט שיחרור, ולא שייך לומר שיהא משוחרר למפרע, ואין זה דמיון לדהכא, ולענ"ד כוונת התוס' להכריח יסודם דלא נימא התם גלי קרא שיוצא בשינו ונותן לו דמי עינו, ילפינן מינה דבכל דוכתא אזלינן בתר שעת המעשה לא אחר העמדה בדין, לזה הכריחו שהדרשה ההיא דדרש הש"ס תחת שינו ולא תחת שינו ועינו, אינה מוכרחת לכ"ע, דהא התם אמרינן דלר"ע דס"ל יוצא בשן ועין צריך גט שיחרור נפיק בשינו ועינו, ודחי דלא נפשוט מינה דמעוכב גט שיחרור אין לו קנס ע"ש בסוגיא, ועכ"פ למאי דמסיק ע"כ לר"ע לית לי' הך דרשא, והרי התם לא איפשטא הבעיא במעוכב גט שחרור, ואם נימא דאין לו קנס, [ומ"מ לא משלם לו דמי עינו כיון דליכא קרא להכי, כדמוכח התם דר"ע לא דריש לה] ואנן הא פשיטא לן בסוגיא דב"ק (ע"ד.) דבלאו קרא התם לא משלם דמי עינו, ומינה נמי לר"ע דלא דריש לה כמבואר ודאי דנפיק בשינו ועינו, ואם נתפוס פשיטות הבעיא דמעוכב גט שיחרור אין לו קנס, א"כ ע"כ אין הטעם משום דלא נשתחרר עד עתה, דהא לענין חבלה משוחרר מיקרי, אע"ג דמעוכב ג"ש, וע"כ היינו טעמא דלא זכה עד שעת העמדה בדין, והכא משמע דזכה משעת נגיחה, זו היא קושייתם ז"ל וזה מדוקדק מאוד ומובן מתוך תירוצם שתירצו דהכא בשור תם גלי קרא דזכי משעת נגיחה, וההיא דמרוב' בשו"ע נמי גלי קרא למאן דאית לי', הרי דנקטו למאן דאית לי' לפי שעיקר קושייתם היתה כך כמו שהסברנו ודוק] והנה כ"ז הוא לדידן דס"ל כר' יוחנן שם דבהודאה דטביחה לא מיפטר מד' וה' אם באו עדים, אבל רב התם ס"ל סתמא דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, וכדמסיק רבא שם אליבי' דאיהו לא מפליג כלל [עיי' רש"י ותוס' שם] ולהכי לדידי' אף בטביח' אתחיל חיובא משעת העמדה בדין דהא אי הוה מודה מקמי הכי הוה מיפטר, ולהכי כייל להו שפיר דכפל וד' וה' הוי כשעת העמדה בדין, ודברי הרא"ש הם לדידן כדקי"ל כר"י כמ"ש

(ג) והמתבאר מהסוגיא ודברי הפו' שם דהא דפטור מכפל בהודאת גניבה אפילו באו עדים, היינו לפי שחייב עצמו בהודאתו והועילה הודאתו לתשלומי הקרן, משא"כ בהודאת טביח' שפוטר עצמו מכלום, ויש לעיין לפ"ז בנתייקרה בין גניבה לטביחה, דמבואר בסוגיא דאלו נאבדה ממנו הבהמה ממילא לא משלם אלא כשעת גניבה, ובטבחה משלם כשוייה בשעת טביחה, ולפ"ז בכה"ג אי הוה מודה על הטביח' נמצא הועילה הודאתו לממון שהרי בהודאתו נתחייב לשלם הקרן כשעת טביחה, ואי לאו דהודה לא הי' משלם אלא כשעת גניבה, וכל שהועילה הודאתו לחיוב ממון פוטרתו מן הקנס אפילו באו עדים אח"כ, וא"כ בכה"ג אף הודאת טביחה היתה פוטרתו מד' וה', הן אמת שעדיין לא ראיתי לאחד מהמחברים לחלק בזה, מ"מ הדברים נראים כמ"ש, וסבור הייתי לחלק דדוקא הודאת הגניב' הוא דפטר מכפל שההודאה באה מעצמו שאלו כפר אין לבעלים עלי' כלום עד שיבואו עדים ורבנן הוא דתיקון שבועת היסת] משא"כ בכה"ג שהעידו עדים עליו שגנב הבהמה, וממילא הי' בעל הבהמה תובעו להחזירה בעינה ואי הוה טעין מתה ואיני חייב לשלם רק כשעת הגניבה והבעלים היו טוענים שמא טבחה, ונמצא מחוייב לשלם כיוקרא דהשתא, הוה בעי אשתבועי מדאורייתא [וכפי שכתבו התוס' בב"מ ה': ד"ה דחשיד דגזלן אינו פסול לשבועה מה"ת יעו"ש] מידי דהוה אשומר דנשבע בכה"ג, ובאמת דין זה צ"ע לדעתי הקלושה אי שייך בגנב וגזלן שבועה בכה"ג על מה שנתייקרה הגניבה אצלו, דהרא"ש בב"ק שם כתב דגזלן לא מקבל עליו שמירה וליתא בדין השומרים, וכ"כ התו' (בב"ק נ"ו: ד"ה פשיטא) ולפ"ז לא משתבע נמי בטענת ספק כה"ג שנשבעי' השומרי' כיון דליתא בדינן, אך ראיתי בספר שער משפט סי' שנ"ד שכתב דעל מה שנתייקר' הגניב' ברשותו דין שומר יש לו כיון שאינו חייב באונסי' ולא גרע זה מכל ממון חבירו שבא לידו שמחוייב בהשבתו כדין אבידה, והוה נמי שומר עלה כשומר אבידה וחילי' מההיא דש"ע ח"מ סי' שמ"ח סעיף ז' עש"ה

(ד) ואני אומר דין זה צריך הכרע דהא מבואר הוא בסוגיא דב"ק (ק"ו:) דאמרינן שם הטוען טענת גנב באבידה משלם ת"כ, ופריך עלה מהא דפטרינן בשומרים נתנו כשהוא קטן אפילו תובעו כשהוא גדול ואם איתא תהוי נמי כאבידה, ומסיק רב אשי דלא דמי לאבידה אבידה קא אתיא מכח בן דעת והא לא אתיא מכח בן דעת, המתבאר מזה דאע"ג דהשתא איתי' ממוני' של זה בידו והי' לנו לומר דלא גרע מאבידה, מ"מ מפליגינן דאבידה שאני דבשעת הוצאתה מרשות הבעלים יצתה מכח בן דעת, משא"כ בזה שנתהוו הבעלים בן דעת בשעה שישנו כבר לחפץ תחת ידו של זה, ומינה נמי דבגניב' שנתייקרה ברשות הגנב, כיון שמעול' לא היתה תוספת שווי היוקר ברשות הבעלים אין כאן דין שמירה ודוק היטיב כי נכון הוא בס"ד, הן אמת שדעת הרמב"ם שם בה' שכירות ובש"מ דבדיני שומרים לא בעינן נתינה מכח בן דעת [עיין ח"מ סי' צ"ו ובמפרשי' שם] ולדידי' יש' לקיים דינו של השער משפט, ויש מקום לדון ג"כ כמש"ל דגנב נשבע בכה"ג במה שנתייקר' שלא אכלה, ונדון בזה כיון שהי' מתחייב שבועה בטענת הבעלים לאו הודאה היא לפוטרו מהקנס כשבאו עדים אח"כ, דיש מקום לומר דלא אמרינן