עמודי אור קפו

והובא בש"ע (סי' קכ"ו) בהודה לחבירו במעמד שלשתן דנאמן לטעון (לקצת פוסקים בהודה בפ"ע, ולקצתם אף לפני עדים ועבר זמן פרעון] טעיתי במגו דפרעתי, אע"ג דהודאה גמורה היא לענין השטאה ושלא להשביע, וכתב הר"ן שם הטעם דמצינן למימר להכי לא דקדק בהודאתו דסבור אם אעיין שאיני חייב לו כלום אטעון פרעתי ע"ש, ומ"מ לטענה זו בעינן ג"כ המגו, שהרי לדעת הפוסקים שם דגם בהודאה בעדים יכול לטעון טעיתי מטעמא דהר"ן] מ"מ תוך זמנו לא מהימן לאורועי הודאתו כיון דלית לי' עתה מגו דפרעתי, ויצא לנו מזה בנ"ד שאם הי' תובע אותו תוך זמנו לא הי' הלה נאמן לתבוע אונאתו, אבל אחר זמן וודאי עולים דברי הג"א כהוגן דהא התם נמי הוה מגו דהעזה לגבי המקבל שאינו יודע אם נתחייב לנותן, ובפרעתי הי' מעיז לו, מ"מ מהימנינן ליה מטעמא דכתיבנא, ועדיין יש לי לעיין ממחלוקת הרמב"ן והרא"ש הובא בש"ע (סי' קמ"ו ס"ב) במחאה בפני המחזיק או בפני עד א'] שדעת הרמב"ן שהדין עם המחזיק, והרא"ש כתב כיון שהוא מודה במחאה הי' לו ליזהר בשטרו, וכתב הב"ח שטעמו של הרמב"ן שם ברור שלא חשש המחזיק לשמור שטרו, סבר אם יתבעני אכפור במחאה, כסברת הר"ן גבי הודאה כמש"ל, ולכאורה יש לעיין בדעת הרא"ש שפסק ג"כ לענין הודאה דמצי לטעון טעיתי מטעמא דהר"ן, וכי גרע מעשה הודאתו [שאנו דנין עליו שלא חשש לדקדק כיון שבידו לכפור] ממה שלא נזהר זה בשטרו, והי' נראה לפענ"ד דהרמב"ן והרא"ש לשיטתייהו אזלי, כי סברת הרא"ש דבשלמא גבי הודאה שפיר אמרינן שלא חשש לדקדק בהודאתו לפי שיוכל לטעון פרעתי, ואף ע"פ שישביעוהו ע"ז, מ"מ הא גם עתה אם יכפור לפלוני יצטרך לשבע, ואם יתברר החשבון ויודה פלוני אף אח"כ יפטור משבועה, משא"כ בזה שלא נזהר בשטרו הרי הפסיד לעצמו שצריך עתה לשבע, ולכך איתרע טענתו, דאנן סהדי שאם הי' לו שטר לא הוה מחית נפשי' לשבועה, וכ"ז לשיטת הרא"ש שבכ"מ המחזיק צריך לשבע נגד המערער, אבל הרמב"ן לשיטתי' [כמו שהביא הש"ך בשמו בסי' ק"מ ס"ק ד'] שאין מורידין המחזיק לשבועה, א"כ שפיר אנו דנין במה שלא חשש לשמור שטרו כמו בהודאה וכמו שנתבאר, ולפ"ז לכאורה נסתר דעת הג"א, דהא באונאה ודאי השתא שבועה בעי כמש"ל, וא"כ הי' לו לתובעו בתוך בכדי שיראה ליפטר משבועה, אך באמת נ"ל להוכיח דע"כ להרמב"ן אף היכא דמחית נפשי' לשבועה ישנה לסברא זו, דהנה הא ודאי השתא דפסקינן דאפי' הודה במחאה לאו כלום הוא, ממילא אי כופר [ואפי' איכא עד א'] אין כאן שבועה (עי' ש"ך סי' פ"א ס"ק כ"ג ודוק) אבל תחילת דינינו להאמינו הוא מכח זה כיון דיוכל לכפור סבור שיכפור, וא"כ ע"כ איהו אחית נפשיה לשבועה ודוק היטיב, באופן שלדעת הרמב"ן יש מקום לדברי הג"א [ומ"מ נ"ל שאין זה דומה ממש לנידון הרמב"ם. דהתם אנו אומרים האי גברא שטרא הוה לי' וקנה הקרקע, וסליק אדעתי' שלא יתבענו המוכר כלל דאטו המוכר ידע שיאבד השטר אצלו, ולהכי לא נזהר בשטרו, דמחית נפשי' לספיקא אף אם יתבענו המוכר יכפור במחאה, משא"כ בנידון דהג"א שהרי המוכר וודאי יתבע מעותיו הוה לי' לאפוקי נפשי' משבוע' ודאית ודוק], באופן שדין זה הוא מחלוקת הרמב"ן והרא"ש, והנה אף שבש"ע נראה שהכריע כהרמב"ן משום דהרשב"א קאי כוותי', מ"מ הא הרשב"א טעמא אחרינא קאמר שכיון שלא מיחה בפני שנים סבור שכיון להשטות בו נמצא שבסברא זו שכתבנו כטעמו של הב"ח הו"ל הרמב"ן יחיד במקום הרשב"א והרא"ש

ובאמת בזמנינו שנמנעין מאוד משבועה במקום שלא יוכל להפכה הי' זה אומדנא גדולה לבטל טענת הלוקח, שנאמר שנתרצה לירד לשבועה שלא יוכל להפכה, אלא שקלקלותינו שאין בידינו לכוף את המתחייב, היא תקנתו, שבעו"ה אין חוששים כלל לפס"ד, וביותר בשבועת היסת דלא נחתינן לנכסיו, [ומטעם זה אין דרכי לכתוב בפס"ד בשבועת היסת ואם לא ישבע ישלם, דהא אם לא ישבע מנדינן לי', אבל אם כותב בפס"ד ישלם היינו אחותי לנכסיו ודוק, ולא נתחוורו לי דברי החו"י (בסי' פ"ט) שכתב בזה דברים דחוקים ע"ש ודוק] אלא מנדינן לי' ואין בכחינו זה מפקודת הממשלה, ונתבטלה אומדנא זו]

ועוד הי' בנידון שלנו צד גדול לזכות המוכר דהנה הסמ"ע הקשה (בסי' קכ"ו ס"ק ל"ט) לדעת בעה"ת דאף בהודה בפני עדים וקבע לו זמ"פ נאמן לאחר זמן פרעון לומר טעיתי במגו דפרעתי [מטעמא דהר"ן כמש"ל] והקשה הסמ"ע אמאי לא חשש בעת הודאה שיתבענו המקבל תוך זמנו ואז לא יהי' נאמן לטעון פרעתי, ותירץ דחשב מהיכי תיתי יתבענו קודם הזמן, וזה ניחא התם דהמקבל סבור שהודה בהודאה גמורה ולמה יתחכם לתובעו תוך זמנו, משא"כ בנ"ד שכמו שהלוקח יודע מהאונאה כן המוכר יודע שאינה ללוקח, הי' לו לחוש שיתחכם המוכר לתובעו תוך זמנו, ואז יאבד טענתו שלא יוכל לטעון פרעתי, ומדלא חשש לזה ע"כ חזקה שנתרצה במכר, ואין לנו לדון עתה אלא מטעם מגו במקום חזקה, וכבר ביררנו דמגו כי האי לית' במקום חזקה ודוק, מכל הני טעמי תריצי פסקתי לזכות המוכר, והשי"ת יאיר עינינו במאור תורת אמת

סימן קט סווואלק דין משכיר בית לחבירו לזמן מתי יכול להוציאו תוך זמנו

כתב רמ"א בח"מ (סי' שי"ב ס"א) ואם הי' מושכר בענין שלא הי' יכול לפדותו לעולם אם לא מכרו יכול למכרו ולהוציאו [להשוכר[ מיד אפי' תוך משך שכירותו, והוא מהירו' (ב"מ פ"ח ה"ט) המשכיר בית לחבירו ובקש למוכרו א"ר אמי לא על דעת שזה ימו' ברעב, ר' זירא ור' הילא תרויהון אמרין מ"מ קני לי' אלא דו אמר לי' שיבקי דשרי עד ימלא אנקלווסי' פי' שהשוכר ידור עד סוף זמנו, ואין ביד המוכר או קונה הבא מכחו להוציאו קודם זמנו] אתא עובדא קומי ר' ניסי ולא קביל [פי' לא שמע לדברי השוכר, וצוהו לצאת מן הבית קודם זמנו] מה פליג אמרי ברתי' הוות ממשכנה [וגי' הרא"ש והמרדכי ושאר מפרשים ביתי' הוות ממשכנה] גבי חד רומי והי' הבית [או הבת] נחלט ביד הרומי אלו לא מכר הבית ופדה בדמיו, והקונה לא נתרצה כ"א לקנות על דעת שיכנס לבית מיד, בגין כן הורי כר' אימי, ובפסחים פ"ד מסיים [דשם הגירסא שהיתה בתו ממושכנת] לא דאנא סבר כדעתי' דר' אימי אלא בגין ציפרייא [אנשי ציפורי ששם היתה המעש'] דלא יחלטון בניהון

ולענ"ד דין זה יש לו מקור נאמן ופלוגתא דתנאי היא, דמיירי שהי' הבית לפי גירסא דרא"ש ומרדכי] ממושכן לעכומ"ז אחד ובעה"ב הי' משכירו לאחרי', אלא שהתנ' עם העכומ"ז שאם לא יפדנו לזמן פלוני יהא חלוט לו בסך מעותיו [פחות הרבה משויו] ובזה אם מחוייב השוכר להניח זכות דירת ביתו [פשוט דלא ישלם רק בעד זמן שדר בו כפי השיווי וענינו] בשביל הצלת כל ביתו של המשכיר שלא יוחלט, הא פליגי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ב"ב בב"ק (קי"ד:) אם תנאי ב"ד הוא בשנים שהיו באים בדרך ביד זה חבית של יין וביד השני כד של דבש ונסדק הכד של דבש אם מחוייב הלה לשפוך יינו כדי להציל דובשו של חבירו ויטול דמי יינו מחבירו דר' ישמעאל ס"ל דמחוייב לשפוך בשביל הצלת דובשו של זה, ורבנן פליגי עלי', ועיי' ברא"ש בב"ק (פ' יו"ד סי' ט"ז) שנחלק בזה עם הרי"ף דדעת הרי"ף דלא קי"ל כר' ישמעאל בהא, והרא"ש כתב דהילכתא כוותי' והובאו שני הדיעות ברמ"א (ח"מ סי' רס"ד סי' ה') ודינינו זה ממש דכוותה, שזה צריך לזכות דירתו של השוכר בשביל להציל ביתו ואין כאן הפסד ממון להשוכר כמו שבארנו, רק שיקח ממנו דבר שלו [זכות דירתו] בשווי' כמשנ"ת כענין שם לשפוך יינו בשביל הצלת דבשו [וליתן דמי היין] דלר' ישמעאל מחוייב השוכר לעשות כן, ולרבנן אינו מחוייב להניח דבר שלו [אפי' בדמי שווי'] בשביל הצלת חבירו ודוק היטיב

ומ"מ נלענ"ד שדין זה אינו אלא בגוונא דהירושלמי שהי' ממושכן אצל רומי כו' והי' מוחלט בידו שלא כדין אבל אם משכן לישראל חבירו כדין שאם לא יפדנו עד זמן פלוני יוחלט לו לא שייך לדון שיפסיד זה זכות דירתו בשביל הצלת הבית למשכי', דלא עדיף פסידא דמשכי' מזכותו של מי שמשכן בידו ודוק

סימן קי וואלקאוויסק שאלה אחד גנב מחבירו בהמה וטבחה, ובשעת גניבה היתה שוה עשרה זוז, ובשעת טביחה נתייקרה ושוה עשרים, כמה הם תשלומי הקרן, וכן לענין ר' וה', וכן אם נשתנה שווי' בין שעת טביחה להעמדה בדין מהו

וא' תשובה, גרסינן (ב"ק ס"ה.) אמר רב קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כשעת