עמודי אור קפה

דאסר נעבד לגבוה איצטריך לאסור לגבוה בהמה תמה דשריא להדיוט, וכן בהא דפסיקא לי' להש"ס דאילן יבש שרי מנ"ל, ורש"י לא ביאר בזה אלא דמשמע דלרבנן דר"י שרי ע"ש, אבל הוא גופי' תיקשי מנ"ל, דילמא כיון דאשתני לא דמי להר, ומיתסרא

ואולם הענין מתבאר יפה ע"פ סוגיא דחולין (קט"ו:) דמסקינן דכל מה הצד פרכינן כל דהו אף שאין זה חומרא וקולא, אבל כי ילפינן דבר מדבר אחד הדומה לו לא פרכינן כל דהו, אלא דוקא מידי דהוה קולא וחומרא עי"ש, ומעתה הסוגיא עולה כהוגן בס"ד דכיון דגלי לן קרא עכ"פ דבהמה תמה שריא ילפינן מינה בב"א גם בהמה בעלת מום, ולא פרכינן שכן נשתנה, שזה אינו קולא וחומרא כלל רק הוא פירכא כל דהו [דהא לא גלי לן קרא שום חומרא במה שלא נשתנה דנפרוך לי' ודוק] ולא פרכינן לי' אבנין אב, וכן ילפינן אילן יבש בב"א מהר, וליכא למפרך נמי שכן נשתנה מהאי טעמא, דהוה פירכא כל דהו, אבל התם דיליף הש"ס אבני הר במה הצד מהר ובע"ח שפיר הוה פרכינן שכן לא נשתנו דאמה הצד פרכינן כל דהו ודוק

ומעתה אף אנו נאמר דבשלמא בכל מה שחילקה תורה בין מחובר לתלוש ילפינן שפיר בית ממחובר גמור, דהא אחרי חיבורו הוא דומה לו, ומאי פרכת מה למחובר שכן לא הי' בו תפיסת יד אדם, מנא לן דבר זה לקולא וחומרא, והוה רק פירכא כל דהו, ולא פרכינן לי' אבנין אב [וכ"ז הוא בדבר המתחדש אחר חיבורו, אבל במה שהי' דינו בהיותו בתלוש סברא גדולה היא לחלק בין זה למחובר מעיקרו, שנאמר שזה לא אבד דינו אחר חיבורו וכשנ"ת] אבל בע"ז דגלי לן בה קרא, דאשירה בשביל שיש בה תפיסת יד אדם אסורה, וכיון דגלי רחמנא שזה הוא חומרא אצל עכומ"ז שוב אין ללמוד בית מהר, דמה להר שכן לא הי' בו תפיסת יד אדם מעולם, דהוי קולא וחומרא דפרכינן אבנין אב ודוק היטיב

(ו) וראיתי להירושלמי (שבת פ"ט ה' א') מסייע לכל מה שכתבנו, דגרסינן התם רב הונא בשם רב המשתחוה לבית בנוי אסרו, התיב רבי חגי קומי ר' יוסי מתניתא פליגא על רב השוקת שבסלע אין ממלאין בה מפני שחקקה ואח"כ חיברה [הוי כלי] הא אם חיברה ואח"כ חקקה לא דלא חשיבא כלי כתלוש אלא כמחוברת, וכגומא שבקרקע כמו שנתבאר] וההן בית לאו כמי שחקקה ואח"כ חיברה הוא, מה עבד לה רב פתר לה סיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן כו' עכ"ה, והשתא לפי הסוגיא דב"ב דקבעה ואח"כ חקקה לא מהני לאחשובה כמחובר אלא בדרבנן, [היינו שאיבה] אבל מדאורייתא חשיבה כתלוש, וא"כ להך סברא הא דפסלינן קבעה ואח"כ חקקה לקידוש נמי מדרבנן הוא, א"כ מאי פריך מינה לענין ע"ג, הא ליכא להקל מדרבנן, דכיון דמדאורייתא חשיבה כתלוש ודאי ניחא דהמשתחוה לו אסרו, ומאי קשיא לי' אלא ע"כ דהירושלמי מפרש לה לדינא דאורייתא, דקבעו ולבסוף חקקו הוה כמחובר, וכמו שביארנו מיסוד הסוגיא דמעילה, ושפיר פריך אמאי המשתחוה לבית אסרו, דס"ד דהבנין שנעשה מהאבנים חשיבה כחקיקה, ומשני טעמא אחרינא דהסיתות הוא גמר מלאכתן, והבנין אינו אלא חיבור האבנים לקרקע, ושפיר ניחא דלא אבדו דינם עתה ממה שהיו בתלוש, ולכך אסרו המשתחוה, וכיסוד דברינו

ומעתה דברי רמ"א נכונים וברורים דמותר לעשות מקוה על הגג, דהתם אין איסור ממה שהיו האבנים מסותתים תחלה קודם שנקבעו על הגג, דמה בכך הא לא היו כלי תחלה, רק אבנים בעלמא, וכדרך זה היתה בית הטבילה של כה"ג על גג בית הפרוה, ואבן נמי שקבעו ואח"כ חקקו אינו פוסל, וככל מה שבארנו בעה"י

(ז) ובהכי ניחא מה שהכריח הש"ך מהא דקי"ל דבית נקנה בכסף ושטר וחזקה, ש"מ דבית חשוב קרקע [ומה שדחה בזה המ"א בסי' תרל"ז דנקנה בתורת אגב, או חצר, תמוה לענ"ד דא"כ בעכומ"ז שדעת כמה פוסקים דלית בי' קנין אגב, וחצר ג"כ אין לו לדעת כמה פוסקים דכיון דחצר משום שליחות אתרבאי כמו שאין שליחות לעכומ"ז כמו כן אין לו קנין חצר, א"כ במה יקנה בית, והדבר מבואר בכ"מ דקני לה מדאורייתא ודוק] וכן בשואל בית ונשרף פסק הרמ"א דהוה כקרקע כיון שהשאלה והמכירה נעשו עתה בהיותו מחובר כמשנ"ת בס"ד, ולהכי פסקו דבתים אין בהם אונאה, ולפ"ז לכאורה לא הוה לן לספוקי גם בחיטין וזרען בקרקע, כיון דבטלינהו מאי ספיקא הוא לדידן ורבא דמספקא לי' לטעמי' דגם לענין שחיטה מספקא לי' ולא קי"ל כוותי'

אולם למה שביארנו בעה"י הדברים נכונים דשפיר קם לן ספיקא דרבא אף לדידן, דהא כ"ז שכתבנו הוא בדבר שהי' בהיותו בתלוש או מתחדש בו אחר היותו מחובר, משא"כ בקבלנות, דתרווייהו בהדי הדדי קאתו, שהרי עד שיזרע לא גמר פעולתו שנדון בה אונאה, וכשגמר בטלינהו אגב ארעא, ובכה"ג דקאתו תרווייהו כחדא אין לנו הכרח משום מקום אם דינו כתלוש או כמחובר, ושפיר פסקו לבעיא דרבא

ומינה נמי לנ"ד בקבלנות בית היינו ממש דינו דרבא וספיקא הוא כנלענ"ד, ואין להוציא מיד המוחזק

ומ"מ נלענ"ד דיש לשום בזה שפיית העצים ותיקונן בפ"ע, דבזה ודאי יש אונאה, ומלאכת הבנין בחבורו לקרקע בפ"ע, וכמו שיגיע לפי ערך הספיקה לכל אחד יושם אונאתו, וכההיא דשוכר פועל עם סוס (ש"ע סי' רכ"ז סל"ג בהג"ה)

(ח) ראיתי להעיר בחתימת דברינו כי המתבאר בסוגיא זו דב"מ דספיקא דהש"ס אי בטלינהו אגב ארעא היינו שבטלו להקרקע והרי הוא כעפר שבטלו לקרקע, וכגון בנין וכדומה וכמו שכתבנו באורך, אבל אין זה נקרא מחובר לקרקע דרך גידול, שנאמר דבלקיטת החטין בשבת יתחייב משום קוצר, דאין איסור קוצר ותולש אלא בדבר שיש לו חיות וגידול, והוא מבדילו מחיותו וגידולו, וכלשון הירוש' (שבת פ"ז) כל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב עליו משום קוצר, אבל כשלא השרישו אף ע"ג דבטלינהו אגב ארעא אינו אלא מבוטל להקרקע, וכשאר קרקע הוא, אבל הנוטלו אינו חייב משום קוצר, דאין כאן מבדיל דבר מחיותו, ועיי' מ"א (סי' שי"א ס"ק כ"ב) שכתב כן בפשיטות לדינא דבכה"ג ליכא משום תלוש, ועי' בק"נ (שבת פ"ד אות ט') ובספר נשמת אדם (כלל ס"ה סי' א') דקדק מסוגיא זו דב"מ דאמרינן בטלינהו אגב ארעא יתחייב משום תלוש וזה אינו, וכמו שנתבאר בעה"י [אך דקדקנו בסוגיא דשבת (מ"ה.) דבעי מיני' ר"ל מר"י חטין שזרען בקרקע ובצים שתחת תרנגולת מהו ליטלן בשבת משום מוקצה, דאיצטריך למיבעי תרווייהו, חטים וביצים, דבחטים איכא לפעמים משום תולדה דחורש, אם נוטלן מתוך הקרקע ועושה גומא דהיינו תולדה דחורש, אלא דקי"ל החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור עלי', דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולהכי בעי מר' יוחנן תרווייהו דלשמע מיניה דין מוקצה ודין מלאכה שאינה צריכה לגופה, אי גזרינן בה אפילו מונחים החטים למעלה לא עביד גומא בנטילתן ודוק)

סימן קח הלוסק

עובדא אתא לידי פה ק"ק הלוסק שראובן מכר חפץ לשמעון ולקח קצת מעות והמותר קבע לו זמן פירעון לכמה ימים, ולקח שמעון תיכף הסוס ואחר זמן פרעון תבע ראובן מעותיו, והשיב לו שמעון אוניתני ביותר משתות ויש לי עדים ע"ז, אמר לו ראובן למה לא תבעתני תוך כדי שיראה, השיב שמעון לא חששתי לדון עמך אז כיון שהיו מעותיך בידי, אלו טענותיהם

והנה הש"ך (סי' רכ"ז ס"ק ד') הביא דברי הג"א דאם לא נתן המעות מגו דיכול לומר לו נתתי יכול ג"כ לומר לא נתרציתי, וסיים הש"ך וצ"ע, ואם באנו לפסוק כהג"א, נלפענ"ד דמ"מ שבועה בעי שלא נתרצה במכר, ואף דבזה אין התובע יכול להכחישו ואין משביעין אלא בטענת ברי, מ"מ כיון שעיקר נאמנותו במגו דפרעתי, ואי הוה טעין פרעתי הוה בעי אשתבועי, השתא נמי משתבע, וכ"כ להדיא הש"ך (בסי' קכ"ו ס"ק נ"ו) ע"ש, וראיתי להקצ"ח שהשיג על הג"ה זו וכתב שכל הפוסקים לא חלקו בזה, משום דהוה חזקה שמחל לו, ולכאורה דבריו תמוהים, מה בכך דהוה חזקה הא אנן קי"ל דאמרינן מגו במקום חזקה, אבל באמת הדין עמו דהא הכא הוה מגו דהעזה לאינו מעיז, וכבר הכריע באו"ת (סימן ע"ח ס"ק ח' ובכ"מ אות ע"ז) דמגו דהעזה ודאי לא אמרינן במקום חזקה, ומ"מ נלפענ"ד לתקן דברי הג"א דוודאי אי הוה כאן חזקה גם הג"א מודה דלא אמרינן האי מגו, אלא דהג"א ס"ל דהאי מגו מרע לחזקה שאנו דנין דלכך לא חש לתובעו כיון שמעותיו הוו בידו סבור הי' הרי ביכולתי לטעון פרעתי, ויש לנו כיוצא בזה בפ"ק דגיטין (דף י"ד)