עמודי אור קפג

וגם מדינא זה נחשב כמתנה מועטת דיש בה משום מחוסר אמנה ודוק] וסומכין ע"ז לשחוט עליו אף בפ"ע, ורב חסדא נמי מפרש כר' יוחנן (שם ע"ש] דמתניתין בבית האסורים של כותים שוחטין עליו עם אחרים ע"פ הבטחתן, וממילא בישראל שוחטין עליו בפ"ע, והתוס' שם הביאו הירושלמי דמפרש מתניתין בבית האסורין של ישראל שהבטיחוהו להוציאו שוחטין עליו עם אחרים, אבל בבית האסורין של כותים שהבטיחוהו להוציאו, לא משוינן הדבר גם לספק [כיתר השנוין שם דמשום ספיקא שוחטין עליהם עם אחרים] ואפי' עם אחרים אין שוחטים עליו, דכתיב אשר פיהם דבר שוא, ומעמידין חבישתו על חזקתה, שיהא חבוש גם בלילה, והרמב"ם פ"ד מה' קרבן פסח נראה שפוסק כהירושלמי עי' מל"מ שם שתמה למה פסק כהירושלמי נגד ש"ס דילן ועי' צל"ח בחי' שם שכתב ג"כ שדעת הרמב"ם כהירושלמי ע"ש שכתב טעם הדבר ודבריו ז"ל אינם מבוררין דיסודו איך שוחטין עליו בפ"ע הא בלא"ה אין שוחטין הפסח על היחיד לא ידענא הא משכחת לה שישחטו על כמה אנשים שהבטיחום להוציאם מבית האסורין, ועיקר דינינו אם סומכין על ההבטחה כודאי, להחשיבם בני מיעבד פסחא כשאר אנשים ודוק] והדבר צריך ביאור למה סמך הרמב"ם על המימרא דירושלמי האחרת בשם ר' יוחנן יותר ממאי דקאמר ש"ס דילן בשם ר' יוחנן, וביותר דהא רב חסדא נמי הכי סבירא

לי'

(י) והנראה שהרמב"ם ראתה עינו שדבר זה אם לסמוך על יסוד שארית ישראל לא יעשו עולה [לעשות כודאי לענין הדין] במחלוקת הוא שנוי דבב"מ (ק"ו:) תנן המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים לא יזרענה חטים שהחטים מכחישות את הקרקע יותר] רשב"ג אוסר כו' ופריש רב חסדא טעמא דרשב"ג דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב [ואביי מוקים לה בטעמא אחרינא ע"ש] והנה מודעת מימרא דר' יוחנן בכ"מ בש"ס דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו, ומעתה כיון דביסוד זה אם מה שאין האדם מחוייב ע"פ דין סמכינן דמ"מ שארית ישראל לא יעשו עולה, הא פליגי בזה ת"ק ורשב"ג לאוקימתא דרב חסדא, א"כ בפשיטות לר' יוחנן הלכה כרשב"ג, ולכך סמיך עלה גם לענין פסח, להחשיב הדבר כודאי, משום האי טעמא דשארית ישראל לא יעשו עולה, וכי היכי דלא לסתור כללי' דר' יוחנן בכ"מ דהלכה כסתם משנה, להכי מוקים סתמא דמתני' דתנינן ששוחטין עם אחרי' על מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים ולא בפ"ע, בבית האסורים של כותים, אבל בבית האסורים דישראל אם הבטיחוהו להוציאו סמכי' דשארי' ישראל לא יעשו עולה ושוחטין עליו אף בפ"ע, ורב חסדא נמי התם בתר טעמי' אזיל דמוקי הכא פלוגתא דרבנן ורשב"ג בזה, ומוקים סתמא דמתניתין כרשב"ג, אבל הרמב"ם לטעמי' דלית לי' הלכה כרשב"ג במשנתינו בכ"מ, כמ"ש הפו' בדעת הרי"ף והרמב"ם בכ"מ דלית להו האי כללא, וכיון דלא קי"ל כרשב"ג אליבא דאוקימתא דרב חסדא] ממילא עדיף לן לאוקמא מתני' כהירושלמי [וכ"ש לאוקימתא דאביי בפירוש משנה זו דב"מ דלכ"ע לא סמכינן על שארית ישראל לא יעשו עולה] ולא סמכינן ע"ז לעשות הדבר כודאי לענין הדין, כיון דמדינא מצו הדרי בהו, חיישינן דילמא הדרי, ולכך אין שוחטין עליו בפ"ע, וממיל' מיתוקמא מתניתין בבית האסורין דישראל ובבית האסורין של כותים אפי' ספק אינו וכשיטת הירושלמי דכתיב אשר פיהם כו' ודוק

(יא) ומעתה מיושבים יפה דברי הרמב"ם לענין מעילה, דהש"ס קאמר שפיר אליב' דר' יוחנן דמעל בקנה בכסף הקדש אע"פ שלא משך, דלדידי' סמוך ובטוח הוא במקחו כיון דאסור לחזור [ומקבל מש"פ משום דמים שקבל] נכון לבו ובטוח דשארית ישראל לא יעשו עולה, דלר' יוחנן סומכין ע"ז וכודאי הוא לכל מילי לכך מעל, ומ"מ כ"ז לר' יוחנן אבל לר"ל אע"ג דג"כ אסור המוכר לחזור ומקבל החוזר מש"פ, הא מבואר בש"ס שם דלר"ל המש"פ הוא משום דברים [אי איכא בהדייהו מעות, ומ"מ עיקר המש"פ משום דברים הוא כמבואר בש"ס שם עיין היטיב בסוגיא] וא"כ למה ימעול על המעות, כיון שהם טפלים לדברים, ולא בגינה בא בטחונו במקחו, נמצא שהנאתו אינו בגין הדמים לבד, לכך לא מעל לר"ל, אבל לר' יוחנן המש"פ משום המעות שקנו דבר תורה, ועל ידן הוא בטוח במקחו לכך מעל ודוק

ולפ"ז שפיר עולים דברי הרמב"ם כיון דאיהו ס"ל כמו שנתבאר בפשיטות, דלא סמכינן בבירור על שארית ישראל לא יעשו עולה, לכך בקנין מעות איננו סמוך ובטוח במקחו, ולא שייך מעילה כל זמן שדעתו מסופקת, והש"ס לר' יוחנן גופי' לשיטתי' אתא

ודוק

[ודע כי בזה יש ליישב שיטות הפוסקי' כר' יוחנן דמעות קונות והא הכא קאמר רבא דקרא ומתניתא מסייע לר"ל, וביותר הקשו הפוסקים והמפרשים הא רבא פסק ביבמות (ל"ה:) הלכה כר"י לגבי ר"ל בר מתלת מילי, והכא קאמר קרא ומתניתא מסייעו לר"ל, ונדחקו בזה ולפמ"ש ניחא, דרבא קאמר דרק לר"י גופי' ומתניתא מסייע לר"ל דאיהו סמיך על שארית ישראל, והדין נותן אליבי' למעול בקנין כסף לחוד וקשיא מתניתא, אבל לדידן דלא סמכינן עלה ליכא סייעתא לר"ל [והראי' מקרא כבר יישבו בטוב טעם עיי' במפרשים] ובאמת הא רבא גופי' בקדושין (מ"ה:) לא סמיך עלה דשארית ישראל כו' לענין הדין ע"ש ודוק היטיב]

סימן קז וואלקאוויסק עובדא אתא לידי כאחר ששכר את חבירו לבנות לו בית בקבלנות, ושוב אחר ימים קודם גמר הבנין ראה הקבלן שנתאנה במקח השכירות, ורצה לחזור, וראיתי שענין עמוק הוא ראוי לישא וליתן בו בס"ד

(א) הנה בש"ע ח"מ (סי' רכ"ז ס' ל"ו) דקבלן יש לו אונאה וחוזר לעולם [עיין בסמ"ע הטעם] ושם מיירי בקבלנות דתלוש, אולם בנ"ד דבקרקע וכן בבתים מבואר הוא בש"ע (שם סל"ב) דאין בהם אונאה יש לחקור מה דינו של קבלן זה

והנה בב"מ (נ"ו:) גרסינן בעי רבא חטין וזרען בקרקע מהו יש להן אונאה או אין להן אונאה כמאן דשדיין בכדא דמי ויש להם אונאה או דילמא בטלינהו על גב ארעא כו' עכ"ה, ופירשה מרן הכ"מ (פי"ג מה' מכירה ה' י"ז) דמיירי ששכרו בקבלנות, ואע"ג שכתב הרמב"ם שם דקבלן יש לו אונאה ה"מ בקבלן דמטלטלין אבל קבלן דקרקע לא, ועיקר הבעיא מי אמרינן דהוי כקבלן דארעא כיון שהמלאכה נעשית בגוף הקרקע או דילמא הוי כקבלן דמטלטלין כיון שהדבר הנזרע הוא מטלטל, עכת"ד, ולכאורה היינו ממש כנדון דידן שצריך להקים עצי הבנין ולחברם בקרקע, כמו החטין הנזרעים, ומאחר שבעיא זו עלתה בתיקו ממילא נ"ד נמי הוה ספיקא דדינא

ואולם לענ"ד יש לדון בפירוש השמועה שלא כדברי מרן ז"ל, דהא התם בסוגיא בעי נמי רבא לענין עומר, ומסיק הש"ס התם בדאשרוש ודאי הוה כקרקע, ועיקר האיבעיא הוא קודם השרשה אי כמנח בכדא דמי אי בטלי אגב ארעא, נמצינו למדין שזהו עיקר הספק שמא כל זמן שלא השרישו חשיבי כמנח בכדא, ודבר ידוע הוא שהשרשה צריכה זמן (עיין שביעית פ"ב מ"ה) וא"א כלל שיקלוט לאלתר, ושפיר בעי רבא, אבל אי הוי פשיטא לי' דבטלינהו אגב ארעא, וחשיבי כקרקע בשעת זריעה, ודאי דהוה לי' דין קרקע לענין אונאה, ולא איכפת לן הא דהחיטין בעצמן מטלטלי נינהו, ולפ"ז בנ"ד שההלכה מנוי' וגמורה דבית חשוב מחובר לקרקע ומיד כשמחברו בקרקע הרי הוא כקרקע, א"כ יש לדון לכאורה דבכה"ג ודאי קבלן דקרקע הוא, ואין לו אונאה ודוק

(ב) הן אמת דבגוף הבעיא [לפי פירוש זה] שהביאוה כל הפוסקים שהדבר עומד בספק לענין כל הני דבעי הש"ס יש לעיין, דכיון דאנן פשיטא לן דתלוש ולבסוף חיברו הוה כמחובר לענין ממון וכמו שהאריך הש"ך (בסי' צ"ה ס"ק ח') לכאורה גם בנ"ד אין כאן ספק, ואף בחיטין שזרען בקרקע הדבר מסתבר כיון שזרעם בקרקע על דעת להיות שם לעולם, מה נשתנה זה מכל שאר תלוש ולבסוף חיברו, דמחשבינן בכל דוכתא כמחובר לענין ממון, וביותר יש לדון דרבא בזה לטעמי', דבחולין (ט"ז:) בעי רבא הכי בתלוש ולבסוף חיברו לענין שחיטה מהו, ופירש שם הרא"ש דבביטלו בעי לה רבא, [והרי"ף והרמב"ם דחו שם בעיא דרבא ופסקו כסתמא דש"ס דלענין שחיטה משוינן לה כתלוש ע"ש] והדברי' נראין דחד טעמא אית לי' לרבא בכולהו דמספקא לי' בתלוש ולבסוף חיברו לכל מילי אי הוה כתלוש או כמחובר, אפי' אם בטלו, והתם קאמר הש"ס להדיא דלרבא אף בית חשוב