עמודי אור קפב

הנאה לגבי מעילה, ומהני אף זולת הוצאה מרשות הגבוה, הכא נמי הא מבואר הוא דבכל איסורי הנאה אם מוכרן או נותנן במתנה או משאילן חשוב הנא' לנותן ולמשאיל, ופשיטא שזה אסור מה"ת וכלום למדנו תורת איסור הנאה באיסורין בסוגיא דפסחים פ"ב אלא מנבילה לרבי אבהו דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה, הרי מפורש דהנאת הנותן חשיבא מתנה, וזה פשוט, וה"ה לשאלה, וא"כ למה שדימו התוס' קונה חפץ במעות למפקיד מעות מותרין מצד תשמיש המקבל, אף אנו נאמר דאכתי תשמיש המקבל במעות ההקדש אף שלקח תמורתן דבר להקדש, יחשב זה הנאה למוציא המעות, מה שנתנן לחבירו, ויתחייב אף זולת השנוי [שהרי כאן לא שינה מרשות הגבוה, כיון שהכניס דבר אחר תחת המעות] ומה לי נהנה בכפרה, או נהנה בהוצאת המעות לחבירו, מאי אמרת דלא דמי דהתם נהנה השולחני בחנם, אבל כאן דמי בהמתו נטל המוכר, א"כ גם התוס' מנין להם לדמות היתר תשמיש במעות המקח דמוכר חפץ אפי' לצורך הדיוט להיתר תשמיש שולחני, הא התם באה לו הנאת חנם, וכאן אין הנאה, ואולי נאמר ביישוב דעתם ז"ל דשאני גבי קונה בהמה להקדש דלא שייך לדון בו הנאה מרשות הקדש כיון שהכניס דבר אחר חליפי המעות להקדש, אבל בקונה חפץ לצורכו במעות הקדש, שלא נכנס דבר אחר להקדש חליפי המעות, חשבינן ההוצאה גופה למעילה, וכ"ש כפי שנתבאר דעת התוס' דבאמת בהוצאה מרשות הקדש אף זולת הנאה מעל

(ה) ומ"מ ראיתי שרבינו הרמב"ם ז"ל חולק על שיטת התוס' דבהא דתנן (מעילה כ'.) נטל פרוטה של הקדש נתנה לחבירו מעל נתנה לבלן אע"פ שלא רחץ מעל שהוא אומר לו הרי המרחץ פתוחה לפניך הכנס ורחוץ, והנה אריכות לשון המשנה צריך ביאור, והתוס' כתבו כלומר הבלן יאמר אין הדבר מעכב בי שהרי הכל מוכן ואם כן קנו המעות, וזה מובן רב הדוחק דמה ענין הכנה לקני', אם קנו מעות בזה קנו, ומה לנו לאמירתו של בלן, והמשנה דינא היא צריכה להשמיענו אבל לא דברי המשכיר, ואולם לשון הרמב"ם בפיה"מ הנוטל שום דבר מן ההקדש ונתן לחבירו שניהם מעלו לפי שכל אחד משניהם נהנה ופגם זה נהנה בנתינת המתנה בטובת הנאה שבאה לו כו' ובלן הוא בעל המרחץ וההנאה שהגיעתו והוא שיכנס למרחץ כל זמן שירצה ולא ימנענו עכ"ל הרי שפתיו ז"ל ברור מללו דבעינן הנאה גם במוציא מרשות הקדש, שהרי בנותן מתנה לחבירו כתב מעילת הנותן משום טובת הנאה שנתן לחבירו, ובבלן ביאר הדבר כמו שהוצרכה משנתינו לטעם הענין, דודאי כל קונה דבר במעות הקדש זו היא הנאתו שהכניס החפץ לרשותו חליפי המעות, [וכן בנזכר בעה"ב ולא נזכר שליח השליח מעל, לפי שנשלם רצונו וקנה החפץ כמו שהי' רוצה, ודוק] אבל בנתנה לבלן דקדקה המשנה במה ימעול שהרי לא נכנס לרשותו שום דבר מה, וא"כ מה הנאתו, לכן ביארה המשנה שזו היא הנאתו אע"פ שלא רחץ מעל מיד שהוא אומר לו המרחץ פתוחה לפניך הכנס ורחוץ, כמו שפירשה הרמב"ם שזו היא הנאתו שיכנס כל זמן שירצה ולא ימנענו ולכך מעל מיד שכבר הגיעה לו הנאה, וכן מפורש הדבר בחבורו (פ"ו מה' מעילה ה' ט') נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן אע"פ שלא רחץ מעל שהרי נהנ' בהיותו רוחץ בכל עת שירצה, הרי ברור דאהנאה קפיד אף במוציא מרשות הקדש, ודעתו ז"ל מבוארת שלא כדעת התוס'

(ו) ולפי שיטתו הדברים יש להם פנים אחרים, דודאי במתנה שאין המוציא מצפה לדבר אחר תמורת מה שהוא נותן להמקבל, מעל מיד, ולכך בנתן מתנה פרוטה של הקדש מעל משום טוה"נ, ומינה נמי במפקיד מעות מותרין אצל שולחני שרשאי להשתמש בהם, ואין המפקיד מצפה לדבר אחר תמורת הנאה זו מעל מיד משום טוה"נ, והכי נמי אמרינן (ב"מ צ"ט:) המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה ומה שפירש"י כאן דמעל משום דהשולחני הוה שלוחו היינו לס"ד דלא מיחייב באונסין על המעות וכל זמן שלא הוציא לא חשיבא הנאה, וכשהוציא אין אנו צריכין לטוה"נ אלא מעל דהוה שלוחו, ונ"מ בזה אם הפקיד אצלו דבר מועט שאין הטוה"נ שוה פרוטה, אלא דמלשון המשנה והרמב"ם משמע דאפי' על נתינת מתנה פרוטה של הקדש איכא מעילה להנותן, אע"ג דהטוה"נ של פרוטה ודאי אינה שוה פרוטה ודוק] אבל בלוקח חפץ אז חשבינן ההנאה מצד הכנסת החפץ לרשותו, ולא מצד הוצאת המעות שהותר למוכר להשתמש בהם, שהרי לא ע"ז הי' דעתו, וגם אין כאן טוה"נ ולא שום החזקת טובה מהמוכר, דשכר חפצו הוא נוטל, ולכך בבלן בעינן הנאה אחרת, וג"כ לא מיחשב הנאה מה שהותר לבלן להשתמש בשכרו, וכמו שנתבאר

בעה"י

(ז) ולפ"ז השמוע' בב"מ דשקיל וטרי הש"ס אם מעל בקנה חפץ במעות לבד מתפרשת יפה בפשוטה, דודאי בין לר' יוחנן בין לר"ל הותר למוכר להשתמש במעות כי אדעתא דהכי נתנם לו, ולא גרע ממעות פקדון מותרים אצל שולחני, כיון שדרכו להשתמש אמרינן אדעתא דהכי מסר לו, כ"ש זה שמוכר חפצו וצריך למעות וזה נותן לו על דעת מכירה, הדעת נותן שמותר לו להשתמש במעות, וכ"כ הפו' והסוגי' בב"מ כך ענינה ע"פ מה שנתבאר דלר' יוחנן דמעות קונות איכא מעילה דנהנה במה שקנה החפץ, ובא לרשותו, ולר"ל אע"ג דהוציא המעות מרשות הקדש, מ"מ כיון שלא קנה החפץ הרי לא הגיעה לו שום הנאה, ואין כאן מעילה, וזה פשוט וברור לפי שיטת הרמב"ם

וכיון שכל יסוד דברי התוס' לדון דלר"ל אסור להשתמש במעות הוא ע"פ סוגיא זו, ובאמת הרואה יראה כמה מהדוחק יש בזה שחידשו התוס' פלוגתא אחרת בין ר"י לר"ל שלא נזכר' בש"ס כלל, לומר דלר"י מותר המוכר להשתמש במעות ולר"ל אסור, וכבר התבאר דעת הרמב"ם ברורה שאין מכאן הכרע, א"כ לדידן נמי לענין קניית שטר בכסף לדעת הרמב"ם ג"כ מוכר מותר להשתמש במעות, וכ"ש למה שצידדנו בתשו' הקודמת דאולי בשטר לכ"ע מעות קונות דבר תורה

(ה) ונדבר בסוגיא דמעילה שהבאתי למעלה, וכמו שנתבאר יסוד מחלוקת ר' יהודה ור"ש, דהכל הולך על מה שבטוח האדם בהפקת רצונו, זה מיחשב הנאה, ולכך לר"ש דלא חייש לפסול והפסד הקרבן משעה שהביאו לעזרה, א"כ מאז הוא בטוח בכפרתו ומעל, ולר' יהודה דחייש להפסד ותקלה בהקרבן א"כ עדיין אין כפרתו ברורה ובטוחה אצלו, לכך לא מעל עד שיזרוק הדם וא"כ למה שנתבאר דבקונה חפץ במעות הקדש הנאתו היא הכנסת. החפץ לרשותו ולאו דוקא בואו לרשותו ממש, אלא משקנינו ברור ובלתי מסופק אצלו, מאז הוי הנאתו ומעל, וזה פשוט לפי העיקר שנתבאר בס"ד, וע"פ הדברים הללו נאמר נא ליישב בטוב טעם שיטת הרמב"ם, דע"פ סוגיא דב"מ (מ"ח.) מבואר דלר' יוחנן דס"ל דבר תורה מעות קונות מעל בקנה חפץ בכסף מדמי הקדש אפילו לא משך, ומאחר שהרמב"ם פוסק כר"י דדבר תורה מעות קונות א"כ תמוה מה שפסק בפ"ז מה' מעילה דבקונה בכסף חפץ [מדמי הקדש] לא מעל עד שימשוך, והוא היפוך סוגיא דב"מ ועי' בכ"מ שתמה כן

וראיתי בנה"מ (סי' של"ג) שכתב ליישב דעת הרמב"ם דכיון דהפקיעו רבנן קנין מעו', והצריכו משיכה, לכך לענין מעילה נמי לא מעל, הרואה יראה שהשמועה אינה עולה כלל דבהדיא מבואר שם דלר"י מעל בקנה בכסף לחוד, והנה באמת מצינו כיוצא בזה (גיטין נ"ג:) כרת שע"י דבריהם באת לו אוקמי' רבנן ברשותי' אע"ג דמדאורייתא לא קני' לי'] כי היכי דליחייב עליו, הרי מפורש דמהני קנין דרבנן לאתויי עליו חיוב כרת, אלא ששמועתינו צריכה יישוב נכון

(ט) ואומר אני דבאמת הדבר צריך ביאור, כיון דמוכר מצי הדר בי' [רק שמקבל מש"פ] בקנה בכסף לחוד, א"כ אין הלוקח בטוח בקנייתו דילמא הדר בי', ומה בכך דמדאורייתא קני כסף, סוף סוף כיון דתיקון רבנן דמצי הדר בי', הרי לבבו של הקונה מסופק שמא יחזור בו מוכר, וכבר התבאר בסוגיא דמעילה, דכשהקונה מסופק בהנאתו לא הנאה היא, ולא מעל, הכא נמי הלא מסופק הוא בקניית החפץ דילמא הדר בי' מוכר ולא יהיב לי'

וליישב כ"ז נקדים סוגי' דפסחי' (צ"א.) האונן והמפקח את הגל וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים שוחטין עליהן הפסח, וכשיצא אוכל מפסחו, ונפיק ידי חובתו, ועל כולן אין שוחטין עליהן בפ"ע, אלא עם אחרים, אבל בפ"ע לא, דספק הוא בכולן, ובהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין, הספק שמא לא תתקיי' ההבטחה, ואמר ר' יוחנן עלה לא שנו [דאין שוחטין עליו בפ"ע] אלא בית האסורים דכותים, חיישינן שמא יחזרו מהבטחתם, אבל בית האסורין דישראל שוחטין עליו בפ"ע, דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, והרי זה דבר ברור שתתקיים ההבטח'