עמודי אור קפא

סימן קו

סווואלק

(א) הנה בסימן הקדום הארכנו בדין אם מעות קונות בשטר מה"ת, ומלבד הנ"מ שנתבארה בדברי הפוסקים לענין מש"פ דאי מעות קונות מה"ת מקבל החוזר מש"פ, ואי אין כאן קנין כסף מה"ת, לדידן דקי"ל כר' יוחנן, דבכל דוכתא בקנה במעות איכא מש"פ משום דמעות קונות מה"ת, ולכך בשטר אם אין מעות קונות מה"ת ליכא מש"פ, עוד נ"מ רבתי לדינא במה שהביא הסמ"ע (סי' ס"ו ס"ק ד') דכיון דמעות אינן קונות בשטרות, המוכר שטר וקבל הכסף ולא נתן עדיין כומ"ס אסור למוכר להשתמש במעות, ואינו עליהם אלא שומר שכר, וכתב זה משם מהרי"ו, והש"ך תמה דמהרי"ו מיירי שם שנתן לו שטרות בעד קניית השטר, וכיון שלא זכה בהם אינו אלא ש"ש, אבל במעות לא שמענו, ובקצה"ח הביא דברי התוס' בב"מ (מ"ג.) דס"ל בפשיטות דלר"ל דדבר תורה מעות אינן קונות מוכר אסור להשתמש במעות, ולר' יוחנן מותר להשתמש במעות כיון דמעות קונות מה"ת, ומינה נמי לדידן לענין שטרות שאין הכסף קונה דבר תורה אסור למוכר להשתמש במעות

ואני בעניי יש לי מקום עיון גדול בדברי התוס' הללו, ויסוד דבריהם, דהתם בב"מ תניא המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהם לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר, ואם מותרין ישתמש בהם לפיכך אם הוציא מעל הגזבר, ופרש"י דהו"ל כנותן רשות והו"ל שלוחו, ודייק הש"ס דאי במפקיד מעות מותרין חייב השולחני אפי' באונסין, א"כ משעת שהפקידן בידו הוה לי' הוצאה גמורה מרשות הקדש, וקמו להו המעות ברשות השולחני, וא"כ מאי ארי' הוציא השולחני מעל הגזבר אפילו לא הוציא נמי למעול גיזבר על מה שהוציאן ליד שולחני, ומשני הש"ס הוא הדין אפילו לא הוציא כו', ודקדקו התוס' דא"כ בב"מ (מ"ח.) דאמרינן דלר"ל לא מעל בקנה דבר ששייך בו משיכה במעות הקדש, ולרבי יוחנן מעל ואמאי לא מעל לר"ל מטעם הוצאת המעות ליד המוכר, אי נימא דרשאי המוכר להשתמש בהן, ומזה הוציאו דלר"ל באמת מוכר אסור להשתמש, ולכך לא מעל כיון שלא קנה גוף החפץ, והמעות ג"כ לא הוציא לגמרי מרשות הקדש כיון דמוכר אסור להשתמש בהן אלו תורף דבריהם ז"ל

(ב) ולכאורה לא זכיתי להבין דבריהם ז"ל, דכל יסודם דמות מוציא דמי הקדש לצורך קנין חפץ הצריך לו לפקדון אצל שולחני שהיתר תשמיש מחשיבו להוצאה מרשות הגבוה, ובזה מעל, א"כ מה נעשה לברייתא דמעילה (י"ט.) בהא דיליף התם מעילה בגז"ש חטא חטא מתרומה, גרסינן התם אי מה חטא האמור בתרומה עד שיוציא מן הקדש לחול מן הקדש לקדש כגון לקח קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות ושקל שקלו, והביא חטאתו ואשמו מן ההקדש כיון שהוציא מעל דברי ר"ש ר' יהודה אומר עד שיזרוק הדם מנין ת"ל תמעול מעל ריבה, ופרש"י דר"ש סבר דמאן דמחייב חטאת או אשם לעולם הוא חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה, וכיון שהביאו נפטר מאחריותו אף האי נמי דמוציא מקדש לקדש כיון שהביאו לעזרה יצא ידי חובתו ידי אחריות ומעל, ור' יהודה סבר לעולם חייב באחריותו עד שיזרק הדם, אף הכי נמי כיון שנזרק הדם ויצא ידי אחריות חובתו מעל כו', ודברים אלו צריכים ביאור מ"ש דלר"ש כיון שהביא לעזרה חטאתו ואשמו נפטר מאחריות, וזה לא ניתן להאמר, דפשיטא שאם ימות או יפסל בהקרבתו מחוייב להביא אחר, וזה פשוט ומבואר, אבל כוונת הענין הוא דבר אחר, דיסוד הדין דבמעילה בעינן הנאה וכל שלא נהנה לא מעל, וממעטינן כי יאכל פרט למזיק, וקי"ל נמי דמצות לא ליהנות ניתנו (עיי' ר"ה כ"א אלא דמ"מ הנאת הכפרה חשיבה הנאה גמורה, ובזה לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו, ובזה מתבארים דברי הר"ן בפירושו לנדרים דבהא דתנן (שם ל"ה:) המודר הנאה מחבירו מלמדו מדרש הלכות ואגדות, פירש הר"ן דמצות לאו ליהנות ניתנו, ובההיא דתנן (שם ל"ג.) המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו פי' (בגמרא שם) דהא לא מהני דבלא"ה יש לו חלק בקרבנות ציבור, כדתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי כו', מאי אמרת הא מהני ליה דפרע חובו אברוחי ארי' הוא ושרי עכ"ל, ולכאורה למה הוצרך לכך בשוקל שקלו מטעם דבלא"ה יש לו חלק בקרבנות ציבור, ואמאי לא פירשה נמי דלא איכפת לן במה שיהי' לו חלק בקרבנות ציבור, דהא מצות לאו ליהנות ניתנו, אלא דהוא הדבר שבארנו, דבכפרה לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו, והא כל מיני דמים לכפר נינהו כמבואר בפסחי' (ע"ז.) ובש"מ, לכך הוצרך הטעם דבלא"ה יש לו חלק בקרבנות ציבור, [ומ"מ הדברים צריכים ביאור דהא בשקלים פ"ב שנינו השוקל שקלו ממעות הקדש אם נתרמה התרומה וקרבה הבהמה מעל, מפורש הדבר דגבי שקלים גופייהו חשיבא הנאת הכפרה של הקרבת הבהמה הנאה [ולהכי סיימה התוספתא וכ"ה ברמב"ם (פ"ו מה' מעילה ה' י"א) שאם הביא מנחות ונסכים ולחם תודה מן ההקדש, אף ע"פ שעבר עבירה לא מעל שאין כאן זריקת דם לכפר עליו, וע"כ דמשום מה שיצא חובת המצוה לא קפדינן, מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו, ולכאורה יקשה מזה בפשיטות להני אמוראי דס"ל בר"ה שם דמצות ליהנות ניתנו, ועי' ט"א שם בחי' ואולי נאמר דלדידהו כיון שיש כאן עבירה כמ"ש הרמב"ם אף ע"פ שעבר עבירה לא יצא חובת המצוה, וס"ל דמצוה הבאה בעבירה אף בדיעבד לא יצא, (ועי' מל"ט פ"ד מה' איסורי מזבח) והדברים צריכים תלמוד אכ"מ, וראיתי להריטב"א (שסביב הלכות הרמב"ן לנדרים) שכתב דמיירי שכבר שלח שקלו ואבד, אז מותר לשקול (עי' כתובות ק"ח. ובתוס' ד"ה ועל) ומדברי הרמב"ם לא משמע כן שסתם הדברים, ואולי נאמר בזה דודאי אלו לא שקל זה בשבילו סופו הי' עתיד לשקול, וא"כ הי' התורם תורם בגינו שהרי תורמין על העתיד לגבות, ונמצא דאפי' זולת ששקל זה הי' לו חלק בקרבנות, ומה שפטרו זה ממה שהי' עתיד לשקול, הוא בגדר פורע חובו שאין זה הכאה לגבי מנדר, ומ"מ השוקל בעצמו ממעות הקדש הרי מידו היתה לו חלק בקרבנות, והנאת הכפרה באה לו ע"י הקדש ודוק היטיב] והנה בשקלים (פ"ד מ"ח) שנינו המקבל עליו לספק צורכי קרבנות מזבח אינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה, ובירושלמי תני בשם ר"ש מיד היו מקבלין את מעותיהן והכהנים זריזין הן, פי' דת"ק חייש דילמא יארע תקלה ופסול בדבר הקרב למזבח, ור"ש ס"ל דלא חיישינן לתקלה ומילתא דלא שכיחא היא לכך מיד הוא מקבל מעותיו, והכהנים זריזין הן שלא יבא הדבר לידי פסול, ומעתה הדברים מבוארים בש"ס דמעילה, דמה שהוא בטוח וסמוך בכפרתו חשיבא הנאה, אלא דלרבי יהודה וחכמים דשקלים דחיישי לתקלה, א"כ אינו בטוח בכפרתו עד שיזרק הדם, ולכך לא מעל עד שיזרק הדם, ולר"ש דס"ל דלא חיישינן לתקלה, ולכך המספק מיד הוא מקבל מעותיו, הכי נמי לענין מביא ממעות הקדש מיד שהביא לעזרה כבר נפטר בלבו מאחריות, כי בטוח הוא מנזק ופסול הקרבן בעזרה, שהכהנים זריזין הם וכמו שנתבאר, עכ"פ הרי מפורש כאן דעד שתגיע הנאה להמוציא מעות הקדש לא מעל, ולדברי התוס' יקשה אמאי לא מעל בהוצאות המעות ליד המוכר, והכא המוכר ודאי מותר להשתמש במעות, דהא כבר נגמר המקח בשלימות, שקבל הכסף ונתן הבהמה להלוקח, ומ"מ לא מעל הלוקח עד שתגיעיהו הנאה, ולא משום הוצאת המעות לחולין

(ג) שוב ראיתי שהתוס' יש להם שיטה מחודשת ביסוד מעילה, דבמעילה (י"ח.) ילפינן משפטי מעילה מתלתא קראי מתרומה ומסוטה ומעכומ"ז דכתיב וימעלו בני ישראל בה' אלקי אבותם ויזנו אחרי הבעלים, וכתבו התוס' שם באורך דאיצטריך הלימוד מעכומ"ז למוציא מרשות הקדש לרשות הדיוט בענין מכר או מתנה או שאלה בלי הנאה, ומסוטה ילפינן הנאה בלי הוצאה מרשות הגבוה כמו גזבר, שכל הנאות אסרה תורה מרשות גבוה, או שינוי והוצאה מרשותו אף ע"פ שאין בו הנאת הגוף ע"ש באורך, והשתא הדברים מבוארי' לדעתם ז"ל בדרך זה, דודאי במוציא מעות מרשות הקדש לרשו' הדיוט לא בעינן הנאה כלל, דכל שהוציאו מרשות הקדש, כגון מפקיד מעות מותרין אצל שולחני שמותר להשתמש בהן, אע"פ שאין כאן הנאה למוציא מעל, והוא מילפותא דעכומ"ז, אולם במוציא מעות הקדש לצורכו אבל לא לצורך חולין כ"א לצורך גבוה כגון שוקל שקלו, או מביא חטאתו ואשמו ממעות הקדש, לא חשבינן זה שינוי והוצאה מרשות הגבוה, דהא עדיין המעות [בשוקל שקלו] או הבא מחמתן [החטאת והאשם וכדומה] ברשות הגבוה, אלא דמעל מצד הכפרה שהיא הנאה, בזה בעינן דוקא הנאה ואז מעל, לכך לא מעל עד שיזרוק הדם או עד שיביא לעזרה לר"ש על דרך שנתבאר בעה"י כן נלענ"ד ביישוב דבריהם

(א) אולם בעניי לא זכיתי להבין, דכמו דחשיב הנאת הכפרה אע"פ שאינה הנאת הגוף ממש, כאכילה בתרומה, וכענין הסוטה, מ"מ מחשבינן זה