עמודי אור יז

סימן ן הלוסק

נסתפקתי אם נשים חייבות בתפלת מוסף (ועיי' במ"א סי' ו' ס"ק ב') והנה ראיתי להגאון החסיד ר' עקיבא איגר ז"ל בשו"ת סי' ט' שכ' וז"ל לכאורה נראה דנשים פטורו' מתפלת מוסף, כיון דנשים לא היו שוקלות אין להם חלק בקרבנות ציבור וכ"מ בשו"ת בשמים ראש עכ"ל והספר ההוא איננו אתי, וקצת משמע כן לכאורה דנשים לא שייכי בקרבנות הציבור, מההיא דזבחים (ע"ה.) דאמרינן קתני יחיד דומיא דציבור מה ציבור גברי אף יחיד בגברי, פי' ולא מיירי בקרבן נשים ע"ש באורך, הרי מבואר דקרבנות ציבור לא שייכי רק לאנשים, ולא לנשים, ולכך דייק כיון דקתני בברייתא קרבן יחיד וקרבן ציבור, ש"מ יחיד נמי בגברי, ומ"מ לדינו לענין מוספין יש תשובה. חדא דא"כ למ"ד בשקלים (פ"א מ"ד) דלוים ג"כ לא היו שוקלים דיליף מכל העובר ועי' תוס' מנחות (כ"א: ד"ה כל) א"כ לוים ג"כ פטורים מתפלת מוסף, והרי בהדיא אמר ר' יהושע ב"ח [שהי' לוי] בסוכה (נ"ג.) משם לתפלת המוספין, ודוחק לומר דבאמת ריב"ח כריב"ז רבי' ס"ל דלוים חייבים בשקלים, דא"כ הי' לחכמי' להכריע מזה את בן בוכרי ודוק, וליכא למימר דהתפלל נדבה שהרי תפלת מוסף אינה באה נדבה, וגם קשה לומר דאע"פ שאין חייבים מ"מ היו מתפללים, כמו נשים שמברכות על מ"ע שהזמ"ג, שהרי כמה פוסקים חולקים ע"ז, [ועיי' חגיגה ו': שבטו של לוי הקריבוהו] אך באמת נלפענ"ד דאע"ג שהנשים לא הי' שוקלות מ"מ מתכפרים היו גם הם בכל קרבנות ציבור כמו פרו של כה"ג שבא משלו ומ"מ אחיו הכהנים מתכפרים בו] ודבר זה לבד שהוא נכון מסברא שהרי כמה כפרות היו תלויין בקרבנות ציבור, אטו נאמר דנשים לא נתכפרו כלל, ובהדיא אמרינן בשבועות (ח'.) בשעיר הפנימי שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו דכתיב לכל חטאתם כו' ע"ש ופריך הש"ס אימא יולדת, ומצריך קרא להכי ע"ש, הרי מוכרח דנשים בני כפרה בשעיר נינהו, אף שכולם באים מתרומת הלשכה, ובמנחות (כ"א) שקיל וטרי הש"ס לענין מליחת קרבנו' הכהני' אם הותר להם ממלח של ציבור שבא מתרומת הלשכה, לבן בוכרי שהכהנים אינם שוקלים, ואמאי לא דנו כן לענין נשים, שקרבנותיהם טעונין מלח, איך יבאו מתרומת הלשכה, ואף שהנשואות חובת קרבנותיהם על בעליהן, מ"מ הא הרבה פנויו' יש, ע"כ שגם להם זכי' בכל דבר הבא מהלשכה ודוק, וכן מוכח עוד דנשים בעלי הקרבן מקרי בק"צ מהא דאמרינן בזבחים (ד'.) דשינוי בעלים אינו בקרבנות ציבור, ופירשו שם התוס' (בד"ה וישנן) דאם שחטו לשם יחיד הרי הוא בעליו, ולשם עכו"ם לא מיפסיל דבעינן חבירו דומיא דידי' שמחויב כפרה כמותו עכ"ל, ואי איתא הא משכחת בשחטו לשם אשה דהא בת כפרה היא, ואין לך אדם מישראל שאינו מחויב עולה כמבוא' בסוגיא שם, ע"כ דבשחטו לשם אשה נמי כבעליו דמיא וכמ"ש, וא"כ מכח זה ראוי לחייבם בתפ"מ, ומ"מ יש להסתפק בזה דהא בברכו' (כ':) מבואר דראוי הי' לפטור נשים מתפלה דהוי מ"ע שהזמ"ג עי' בתוס' ובר"י שם, אלא שחייבות בתפלה משום דרחמי נינהו, ובהדיא כתבו הפוסקי', עיי' ברבי' יונה (ד כ"א.) וברא"ש שם דתפלת מוסף לאו רחמי נינהו וא"כ פטורות דהוי מ"ע שהז"ג

סימן ח וואלקאוויסק

בדין טלטול שברי כלים כשבת

(א) שבת (מ"ו.) אמרינן רב אוויא איקלע לבי רבא הוה מאיסן בי כרעי' בטינא אתיבא אפוריא קמי' דרבא איקפד רבא בעא לצעירי' א"ל מ"ט רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו שרגא דנפט' נמי שרי לטלטולי א"ל הואיל וחזיא לכסוי בה מנא אלא מעתה כל צרורות שבחצר מטלטלין הואיל וחזיא לכסוי בהו מנא אמר ליה הא איכא תורת כלי עלי' הני ליכא תורת כלי עלי' מי לא תניא השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלי' בחצר ואמר עולא מה טעם הואיל ואיכא תורת כלי עלי' הכא נמי הואיל ואיכא תורת כלי עלי' א"ר נחמן בר יצחק בריך רחמנא דלא כסיפי' רבא לרב אויא, רש"י ז"ל פי' שהקפיד על טינוף המטה וזו הי' שקשה על רבותינו הק', שתהי' אצלם קפידא המצוי' אצל פחותים, והלא דרכם לחבב זה את זה ולא להקפיד ח"ו זה על זה [ואני רגיל לפרש מה שהקפיד רב הונא על רב ענן (כתובות ס"ט.) שקראו הונא חברין, היינו שהיה זה דרך גנאי, לפי שרב הונא היה בעל השם מקטנותו לקרותו רב הונא, וכן הי' קורא לעצמו כמבואר בפסחי' (פ"ו:) והי' גנאי לקרותו בענין שלא הורגל, ומ"מ מצינו שקבעו עלי' בש"ס לשון זה הונא חברין (ב"מ ט"ו.) ע"ש] וגם ההלכה ששאלו לפירש"י באה דרך מקרה, ואינה ענין להם כלל, רק לצערו אולי לא ידע השיב, וכי דרכן שלת"ח בכך, ולולא פירש"י ז"ל הי' נלענ"ד דעובדא כי הוה בשבת הוה, וזה נלמד מענינו ששמועתינו עסוקה ובאה בדיני שבת, והלכה זו מתפרשת יפה ע"פ סוגיא דשבת (קכ"ד:) חרס קטנה מותר לטלטל בחצר דשכיחי בה כלים שהחרס הזה ראוי להם לכסוי ותורת כלי עלי', רש"י] אבל לא בכרמלית [דלא שכיחי בה מאני ולא חזי לכסויי רש"י] כו ורבא אמר אפי' בר"ה ואזדא רבא לטעמי' דרבא הוה אזיל בריתקא דמחוזא אתווסאי מסאני טינא אתא שמעי' שקל חספא וקא מכפר לי' רמו בי' רבנן קלא אמר לא מיסתייא דלא גמירי מגמר נמי מגמרי אלו בחצר הואי מי לא הוה חזיא לכסוי בי' מנא הכא נמי חזיא לדידי עש"ה, ומעתה יתבאר דרב אויא הוה ס"ל כרבנן, ולכך אע"פ שהחרסין מצויין בר"ה, לא הי' לו במה לקנח הטיט שעל גבי רגליו, כיון דלא שכיחי כלים בר"ה ותשמיש הנצרך לו לקנח מנעליו לא חשיב לי' צורך ומצוי דכשמואל הוה ס"ל, דאמר התם דוקא בכרמלית אבל בר"ה לא, דהכל תלוי בכסויי מנא דוקא וכיון דבר"ה לא שכיחי מנא כלל, אין החרסין מיטלטלין, וע"ז הקפיד רבא, כמו שהקפיד נגד רבנן החולקים עליו, ורצה לתמוך סברתו דכמו דכל שראוי לכסות בו כלי אף שאין הכלי שעלי' אנו דנין להתיר לטלטלה משום שהיא ראוי' לכסויי מנא מיוחדת לכך, שרי לטלטולה [ומזה נמשכה סברתו] ה"נ חזי לדידי ושאל לו מ"ט רבה ור"י דאמרי תרווייהו שרגא דנפטא נמי שרי לטלטולה, א"ל הואיל וחזיא לכסוי בה מנא וכו', והיינו ממש סברת שמואל ורבנן דהתם, דבעינן דוקא כיסוי מנא, ובמקום דשכיחי כלים, וחרסין נמי [לדידי'] להא דמו [ולא לצרורות שבחצר] כיון שבאו מכלים אע"ג דהשתא לא חזו למלאכתן מ"מ תורת כלי עליהן, ונטלין לצורך תשמיש המצוי, כגון כלים בחצר, ורבא ס"ל דעיקר תלוי בתורת כלי, שכל שיש עליו תורת כלי ניטל הוא לצורך תשמיש האדם, כפי צרכו בכל מקום, דאי עיקר ההיתר מחמת תשמיש המצוי היינו לכסוי מנא, בחצר דשכיחי בי' כלים, הוה מהני אף לצרורות שיטלו לצורך בחצר, הואיל ושכיחי שם כלים, והיינו דפריך לי' אלא מעתה כל צרורות שבחצר ליטלטלו כו', כמו שרגא דנפטא דלא חזיא למילתא מחמת איסור שבת] ומ"מ לא נפקא מתורת כלי, ואהני בה סברא דחזיא לכסויי בה מנא, וכן הוא מבואר בטוש"ע א"ח (סי' ש"ח) עש"ה ובביאורי הגר"א, וא"כ הי' לי לרב אויא להעביר הטיט שעל רגליו בחרסין המצויין ודוק היטיב, [ומ"מ רבנן לא מודו לו לרבא לדמות הא דחזי לדידי לכסוי כלים שהוא דבר מצוי כמבואר בסוגיא שם] ורב אויא ס"ל דתרווייהו בעינן שיהא תורת כלי עליהן, ובחצר דשכיחי מנא, שתשמישן מצוי, ומייתי עלה ברייתא דהשירין והנזמין והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר, ואמר עולא מה טעם הואיל ואיכא תורת כלי עליהן, הרי מבואר דלא מהני תורת כלי אלא לטלטולינהו בחצר [דס"ל דגם בחצר אסור להתקשט בהן, ולא חזו לתשמיש שהן מיוחדין, היינו הקישוט, ממש כמו שרגא דנפט', רק מ"מ הואיל ותורת כלי עליהן מהני בחצר] דשכיחי שם כלים, דתרווייהו בעינן, והייני דסיים הש"ס בריך רחמנא דלא כספי' כו' דמייתי סייעתא, דלא מהני טעמא הואיל ואיכא תורת כלי עליהם [דמפרש עילא גבי שירין אלא בחצר ודוק היטיב בכ"ז, כי בזה מיושב יפה מה שדקדקו התוס' למאי איצטריך מילתא דעולא עש"ה, דעיקר מילתא מייתי דלא מהני תורת כלי אלא בחצר, וכמו

שנתבאר

(ב) וביסוד זה שכתבנו יתיישב מה שדקדקו התוס' (שבת קכ"ב: ד"ה רחת) דרב יהודא אסר התם קורנס של זהבין לפצוע אגוזים, והא איהו גופי' משמי' דשמואל שרי לטלטולי כלי קואי לצורך גופן, ורב יהודה גופיה שרי לטלטולי שרגא דנפטא, ולפי מה שנתבאר אין מכל אלו קושיא, דע"כ כלי קואי דשרי שמואל לטלטולי, היינו לצורך תשמישין המצויין [דהא איהו ס"ל דחרס אינה מיטלטלת אלא בחצר דשכיחי כלים] ופציעת אגוזים לא חשיב לי' רב יהודה תשמיש מצוי, לגבי קורנס של זהבים, ורבה דשרי התם, היינו או דס"ל דפציעות אגוזים מקרי תשמיש מצוי, או דס"ל כרבא דשרי לטלטולי חרס קטנה אפילו בר"ה, דלא בעינן תשמיש