עמודי אור קעט

וחוב גמור לא יחול הקדש עליו, לכאורה זה לא מסתבר, דודאי חוב עדיף מטוה"נ [ומ"מ נלענ"ד דכל האי דיוקא אינו אלא בהקדש גמור לבדה"ב, גמרינן לי' מדמהני הקדש בטוה"נ לבדק הבית, ה"ה נמי מהני בחוב אם הקדישו לבדה"ב, והא דאמרינן בכל דוכתא דמה שאינו ברשותו אינו יכול להקדישו היינו גוף הדבר כגון גזל ולא נתייאשו הבעלים, לא מהני הקדש בגוף החפץ, וכן חילק בקצוה"ח שם ותמה מכח זה על התוס' ע"ש, ויסודינו זה לכאורה מסתבר, דהרי כלום למדנו דלא מהני הקדש למה שאינו ברשותו, אלא מדכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, והא מההיא דטוה"נ דבכור גלי לן רחמנא דמהני הקדש גם במה שיש לו זכות, אף שאינו ממון גמור לענין הדיוט, אלא שלפי דקדוק דברינו, כל זה מוכרח למ"ד טוה"נ אינן ממון בהדיוט, ומדמהני בה הקדש, כדגלי קרא, שפיר מצינן למילף מינה, גם לחוב דאע"ג דאינו נקנה בהדיוט [כ"א בתוקף כו"מ או אג"ק בחוב ע"פ כמש"ל], מ"ט מהני בי' הקדש, אבל למ"ד טוה"נ ממון גם בהדיוט, א"כ א"א ללמוד מזה לענין חוב, גם עלה בדעתי דאולי יש לדון ולומר דכי היכי דלמ"ד טוה"נ מטון לא גמרינן חוב מיני' להחשיבו ממון כטוה"נ, ה"נ למ"ד אינה ממון, נהי דגלי קרא גבי הקדש דמהני לטוה"נ מ"מ לא נלמוד חוב מיני' להחשיבו ממון גם בהקדש, וצע"ג בכ"ז, ומ"מ אף למה שצידדנו לומר דנילף חוב מטוה"נ אבל אין לכו לדון כן אלא בהקדש בדה"ב דגלי בי' קרא אבל לא בהקדש עניים, כמ"ש הפו' בסוגיא דספ"ד דב"ק, אין להאריך, הלא בספרתם]

ומתבאר עוד מתוך דברינו דטוה"נ של הקדש נמי נפדית בכסף כמבואר בסוגיא דערכין שם ובדברי הרמב"ם (פ"ז מה' ערכין) והוא מהטעם שכתבנו דכללא כללה רחמנא דהקדש נפדה בכסף [ולהכי פרכינן בכל דוכתא מה לכסף שכן פודין בו הקדישות, ש"מ שאין שום דבר אחר מועיל או מצטרף להקדש לפדותו ודוק היטיב] וא"כ שפיר עולים דברינו שכתבנו לעיל דחוב של הקדש אם מפדין אותו, בכסף הוא נפדה, אלא שמ"מ הדבר מבואר שאי אפשר ללמוד הדיוט מהקדש לענין קניית חוב ושיעבוד שיהי' נקנה גם להדיוט בכסף לחוד מה"ת, דשאני הקדש דלגבי' חשיב חוב וטה"נ כשאר ממון גמור, ושפיר נקנה בכסף, דחשיב גבי הקדש דבר שיש בו ממש, משא"כ בהדיוט דלא חשיב כממון ממש [דהא מה"ט לא מהני שום שאר קנין בו אף חליפין וכיוצא] לא נקנה בכסף

ובזה עולה פסקו של רמ"א כהוגן אף להפוסקים כר"ל דמשיכה קונה דבר תורה, ומש"פ מקבל בעד דברים ומעות, דהיינו במידי דבני מיקני נינהו בחד מהני דקרא, כסף או משיכה, משא"כ בחוב ושיעבוד דלאו ממון גמור הוא לענין קני' כמשנ"ת לא מקבל עליו מש"פ ודוק

וכבר נתבאר דלדידן אף הנייר לא קני' אע"ג דהנייר הוה כשאר מטלטלי, מ"מ לא מקבל עליו מש"פ בין לר"י בין לר"ל, מטעם שכיון שנעשה הקנין על גוף השטר ועל השיעבוד ביחד, כיון שבטל הקנין לגבי השיעבוד נתבטל ג"כ לענין גוף השטר

(ח) ועתה נבאר דברי בעה"ת שהביא הש"ך שם וחשבם לדברי טעות, ז"ל אין מוסרין אותו למי שפרע שהרי אין לו להחזיר את מעות המקח וכדלעיל, דניחא לי' לצור ואין בו משום אונאה וכדלעיל עכ"ל, ותמה הש"ך דפשיטא דהמוכר מחויב להחזיר את המעות אם אינו רוצה ליתן לו כתיבה המועלת כפי תנאי המכירה, ולא יכול הוא לומר ללוקח שקנהו לצור, ע"ש שהאריך

ולענ"ד דבריו מתפרשים בדרך נכון, כבר נתבאר דבעה"ת ס"ל דלא נתבטל כל הקנין והלוקח יכול להחזיק השטר ולטעון לצור כו', ולכאורה עדיין הי המוכר יכול לבטל המקח לדעת הסוברים דבביטול מקח יתר משתות אף המוכר יכול לבטל המקח, א"כ אם אינו נותן לו כתיבה, ויטעון הלוקח לצור, הרי יש בו אונאה יתר משתות ויכול המוכר לבטל המקח, אך אם היינו דנין כן הי' מקום לומר דחייב המוכר לקבל מש"פ, כיון שאם לא יחזור בו ויתן כתיבה ומסירה כאן אונאה ויתקיימו הדברים ומעות שנעשו במקח זה, וע"י חזרתו שב הענין לביטול המקח מה לי אם מבטלו בפשוטו שאין רוצה להמשיך לו בכל הדברים שתקנו במשיכה, או מבטלו במה שאינו נותן ללוקח כתיבה כתנאי מאמרו, סוף סוף הוא עקר קנין המעות וקאי במש"פ, לזה ביאר בעה"ת שאין הדבר כן, דודאי הטוען לצור אין כוונתו לצור ממש, אבל כוונתו להחזיק השטר בידו וגם בענין זה הוא שוה הרבה למוכרו להלוה, או לדחוק המלוה שיצטרך לגבות חובו והלוה לא ירצה לשלם לו בלא השטר, ויהי' מוכרח ליתן להלוקח מאי דיתפייס וכמו שזכרנו לעיל, אלא שפשוט שאינו שוה כ"כ כאלו הי' לו כומ"ס שאז הי' יכול לגבותו בשלימות, משא"כ עתה שאינו יכול לגבותו אלא שאם ירצה הלוה יקנהו ממנו וכדומה, ופשיטא שאין דמים אלו שוי בענין זה עולים לשוי' בכומ"ס, ואם היינו דנין בזה דין אונאה, עדיין הי' המוכר יכול לבטל המקח, כיון שבענין זה אינו שוה כ"כ ויש בו ביטול מקח ועדיין הי' חייב לקבל מש"פ, אבל כיון דקי"ל שטרות אין בהם אונאה, פשוט שאפי' הי' קונה שטר על ענין כזה שיהא תפוס בידו, ומחמת זה יתרצו המוכר או הלוה ליתן לו דמים בעד השט"ח, אפי' לא הי' שיווי תפיסה כזו עולה לכדי דמים שנתן בעדו ג"כ לא הי' מתבטל קנינו מצד אונאה, דכלל גדול הוא בידינו דשטרות הניקנין מצד הראי' שבהן, בין לגבותם ובין להחזיקם, כל שלא קנה על דעת תשמיש הנייר לבד אין בהם אונאה, א"כ אין המוכר יכול לבטל המקח מכח השיווי ודוק היטיב

וכך הוא המשך וביאור לשונו אין מוסרין אותו [את המוכר] למש"פ שהרי אין לו [ר"ל אין בכחו של המוכר] להחזיר לו את מעות המקח [ולבטלו גם על קניית השטר עצמו] וכדלעיל, דניחא לי' [ללוקח] לצור, והיינו תפיסה כמשכון, ואע"ג דלא שוה כ"כ המקח קיים אם ירצה הלוקח ואין בו משום אונאה, וכיון דתחלה לא נתפס המקח בקנין המועיל אלא על שיווי זה וקנין שיווי זה לא איהו [המוכר[ קא עקר, דהא אם לא ירצה הלוקח לא יחזיר לו השטר אין כאן מקום לחייבו מש"פ, ודוק היטיב בכ"ז

(ט) והנה עלה בידינו דלדידן דקי"ל בשטר דגם לצור לא קנה, ע"כ מטעם דאין קנין לחצאין הוא, ובאמת הא בסי' ר"ג הביא רמ"א שלש מחלוקת בדבר, ואולם בין שטר לשאר שני דברים יש לחלק בפשוטו, דהתם שני דברים הם, אין האחד מתבטל בביטול השני משא"כ בשטר זה שאנו עסוקין בו, הוא חפץ אחד, השטר ושיעבודו, יש לומר דבחפץ אחד כיון שתחילת קנייתו הי' הוא ושיעבודו, כשנתבטל קנין השיעבוד מתבטל גם קנינו, ויש סמוכין לזה מדברי הש"ך חו"מ (סי' מ"ח ס"ק ב') שכתב בשטר שנמחל שיעבודו כיון שנתבטל לענין שיעבוד [לגבות מלקוחות] בטל כולו כו', והוא ממש כסברא זו, כיון שהשטר כולל שניהם בהתבטל דבר אחד מענינו כולו בטל ודוק, הרי שצדדנו דבחפץ אחד כ"ע מודו דאין קנין לחצאין, ובשני דברים הדבר שנוי במחלוקת כמבואר ברמ"א. עוד נלענ"ד דיש בזה דרך אחר הנוגע לנ"ד] דכ"ע מודים בו שאין האחד מתבטל בביטול השני, שהרי יש לנו לכוין ענינו של בעה"ת שהביא הב"י (סי' ס') הנותן מתנה לחבירו ממה שקנה וממה שיקנה לא קנה מה שיקנה, משמע דמה שקנה מיהא קנה, ונהי דמבעה"ת גופי' אין ראי' לפמ"ש דאיהו ס"ל יש קנין לחצאין, מ"מ צריכין אנו ליישב התוספתא שנסתייע ממנה בעה"ת כמ"ש הנוב"י

ולפענד"נ חלוק נכון, דבדבר שאינו בידו יש בו שני פרטים, א) מה שאינו ברשותו כלל להקנותו, ב) שהרי הוא מקניהו כשיקנה כיון דמיירי בפשוטו בלא אמר מעכשיו, וע' תוס' קדושין (דף ס"ג. ד"ה כגון) והוה קנין לאחר זמן, ויש לעיין במה הקנה לו המתנה אם בק"ס הא אפילו הי' הכל בידו, והי' אומר קנה למחר לא קנה דהא הדר סודרא למארי', ועיי' כתובות (פ"ב.) ותוס' (יבמות צ"ג ד"ה קנוי לך) ובמשיכה הא לא משך, וא"כ הוה מצי התוספתא לאשמעינן דאפי' מה שבידו לא מהני בכה"ג, כיון דלא מיירי במעכשיו ודוק, ואפשר דמיירי בקבל ממנו פרוטה לקנין דזה מהני לאחר זמן כמ"ש התוס' שם, ובענין שכסף קונה אכמ"ל] ולפ"ז יש לדון ולומ' דע"כ לא פליגי במרדכי אלא במקנה בשעה אחת דבר שמועיל בו קנין עם דבר שאינו מועיל, אז אמרינן כיון שנתבטל לגבי האחד מתבטל גם קנין השני, אבל בכה"ג שהשני חלות קנינו לאחר זמן הוא, ואז יתבטל אם אין כח בקנין הקדום לחול עליו אין הקנין של עכשיו מתבטל כלל, כיון שעת' אינו קשור בו ולא הי' דעתו עליו עכשיו ודוק

היטב

(י) ובזה מתפרש יפה טעם התוספתא דבהקנה מה שקנה ומי שיקנה ולא אמר מעכשיו, לא קנה מה שיקנה, אבל מה שהקנה לו עתה קנה שפיר, כיון שקנין השני לא נעשה לחול עתה ודוק.