עמודי אור קעח

ענין ממקום אחר] אם המוכר תובע ללוקח יעשו כדברי הלוקח, ואם הלוקח תובע למוכר יעשו כדברי המוכר וכא כן, ופי' המפרשים שם דתליא מי מוחזק בשעת טענות, ואין לזה טעם, גם מה סיים וכא כן, אבל פירוש הירושלמי ברור דמספקא לי' אם זה אמר דוקא לעצים אמכור, וזה אטר דוקא לאוכלין אקנה ולא נגמר המקח, ואח"כ קנה סתם, ולא פירשו בשעת הקני' על דעת איזה מהם נגמר המקח, ופשיט לה מהתוספתא (פ"ב דקדושין) הביאה הרי"ף והרא"ש (שם פ"א סי' ט') המוכר חפץ זה אמר במנה וזה אמר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו, ואח"כ תבעו זה את זה אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר [כיון שהלוקח תבעו לגמור המקח, סתמו כפירושו שנתרצה לדעת המוכר] ואם המוכר תבע את הלוקח יעשו דברי הלוקח, ופשיט מינה הירושלמי וכא ר"ל אף כאן כן מי שתבע את חבירו ביטל דעתו ודעת חבירו ודוק וזה פשוט וברור לענ"ד]

(ה) וביישוב הדברים נקדים מחלוקת הראשונים בטעמי' דר' יוחנן דס"ל מעות קונות מהיכא יליף לה, רש"י בעירובין (פ"א:) כתב דיליף מדכתיב בפודה מן ההקדש ונתן הכסף וקם לו ק"ו להדיוט, והנ"י השיג על פרש"י וכן יתר הראשונים דהדיוט מהקדש לא ילפינן, והפ"י כ' דלא שייך כאן חומר לתלות בזה חשיבות הקדש, ולפי המתבאר בשיטת רש"י עיין תוס' שם בעירובין ד"ה דבר תורה] הא גופי' הוה טעמי' דר"ל דלא יליף הדיוט מהקדש, מכח חשיבותא דהקדש, והדברים טעמא בעו בשיטות ר"י ור"ל ויסוד דעתם ודעת ר"ש, ולענ"ד הדברים יש להם פנים בעה"י, דבאמת איכא סברא לומר דבהקדש לא תהני משיכה, דבסוגיא דנדרים (כ"ט.) אפלגו אמוראי אי קדושה פקעה בכדי, דהיינו במקדיש לזמן כגון שאמר זה עולה כל שלשים יום [ולאחר שלשים יצא לחולין] או בית זה הקדש כל שלשים יום לבדה"ב, דאע"ג דאחר הזמן לא הקדיש כלל, מ"מ א"א להפקיע הקדושה בכדי, עד שיכניס פדיונו להקדש תחתיו, עש"ה בכל הסוגיא באורך, ולההוא מ"ד האומר שור זה עולה כל ל' יום, גם אחר שלשים לא פקעה קדושתה, שאי אפשר להפקיע קדושה כ"א להכניס אחרת תחתי', ואז חלה ע"ז הקדושה, והראשונה יוצאת לחולין, ומעתה נאמר דאיך אפשר לקנות מהקדש במשיכה בלא מעות, נהי נמי דהתירה התורה לפדות במקומות שנאמר דין פדיון בהקדשות, מ"מ הא להאי מ"ד אי אפשר להפקיע קדושה בכדי, ואיך יקנהו ההדיוט ויוציאנו מרשות הגבוה כל שלא נתן תמורתו להקדש, הא קדושה לא פקעה בכדי [ומה שנתחייב תשלומיו להקדש פשיטא שאין זה חשוב הכנסת דבר תחת ההקדש, שהרי לא חלה ההקדש על שום דבר מיוחד] וא"כ להאי מ"ד טעמא רבה איכא שלא ללמוד הדיוט מהקדש שיקנה בכסף ולא נדרוש דבר הנקנה מיד דהיינו משיכה] דבהקדש אי אפשר במשיכה כמו שנתבאר, אבל בהדיוט עדיף לן טפי למדרש מיד ליד למשיכה, וכ"ש למה שנתבאר דאשכחן משיכה מפורשת בתורה

אך כ"ז הוא למאן דס"ל קדוש' לא פקע' בכדי, אבל למ"ד קדוש' פקע' בכדי, וכיון דהתיר' התור' לפדות הי' אפשר לקנותו במשיכ' [והדמי' ישלם אח"כ] ופקעה בזה קדושתו [כיון שהתיר' התורה, הוה כמו במקדיש לזמן כשכלה הזמן ודוק] וכיון דגלי קרא דכסף דוקא קונה בו, שפיר ילפינן נמי הדיוט מיני' שיהא קנינו בכסף דוקא, כיון שאין לנו טעם לחלק ודוק, והשתא עדיף לן ללמוד מהקדש שכתבה התורה משפטו לאחר מ"ת מללמוד ממשכו הנאמר קודם מ"ת, [וכ"ש ע"פ היסודות שצדדנו שאפשר באמת הי' דינן אז כב"נ לענין קנין ודוק]

ומעתה הדברים יתבארו לנכון בעה"י, דר"י דס"ל ד"ת מעות קונות לטעמי' אזיל, דס"ל בירושלמי (קדושין פ"ג ה"א) הרי זו עולה שלשים יום כל שלשים יום הרי זו עולה לאחר שלשים יום יצאת לחולין מאילי', דס"ל קדושה פקעה בכדי, ושפיר יליף הדיוט מהקדש לקנין כסף, וא"כ טעמא דר"ל נמי ניחא דאיהו ס"ל כשיטת אמוראי דנדרים שם דקדושה לא פקעה בכדי, ולא מצינו למילף הדיוט מהקדש, ועדיף לי' טפי למילף ממשכו שמפורש משיכה בכתוב כמשנ"ת

ועפ"ז יתבאר יפה גם טעמי' דר"ש, ולא תקשי מיני' לר"ל, דבירושלמי שם מסיים הרי את מקודשת לי שלשים יום מקודשת [לעולם[ מה בין הקדש ומה בין אשה, מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט הן אשכחנן הקדש יוצא בלא פדיון כר"ש דר"ש אומר נכנסין ולא נותנין במקדיש שדה אחוזה ולא נגאלה, עש"ה] מבואר מזה דשיטת ר"ש ממש בזה כר"י דקדושה פקעה בכדי, ולפ"ז לדידי' שפיר ילפינן הדיוט מהקדש לקנין כסף, והיינו דמשני ר"ל אליבא דר"ש [כטעמי' וכשיטתי'] לא קאמינא דלדידי' ודאי כסף קונה, אבל מ"מ הא רבנן פליגי עלי' בערכין שם, וס"ל דנותנין דמיו, ולא אשכחן לדידהו הקדש יוצא בלא פדיון, וממילא ליכא למילף אליבייהו קנין כסף מהקדש, ומתוקם שפיר דרשה דקרא לענין משיכה ודוק היטיב

בכ"ז

(ו) ומעתה נחקור מה דין הקדש להקנות חובו להדיוט, כגון אם הקדיש אחד שט"ח שהוא לזמן פרעון ועדיין לא הגיע הזמ"פ, וההקדש צריך למעות ורוצה הגזבר למכור השט"ח [בשוי' עתה שלא הגיע עדיין זמנו לגבותו] אם הוא נקנה להלוקח בכסף לחוד [דלענין מקדיש חוב מחלוקת הפו' הוא אי בעי כומ"ס, יתבאר לפנינו בס"ד] שהרי מצינו כסף קונה מהקדש דבר כללי הוא, ולא הצריכתו תורה דבר אחר בשום קנין ולכך גם חובו של הקדש נקנה להדיוט בכסף לחוד והדבר מסתבר לענ"ד

אלא שלפי היסוד שכתבנו לעיל, דהא דלא גמרינן הדיוט מהקדש לקנין כסף, היינו משום דבהקדש אי אפשר בענין אחר, יתחדש לנו בזה, דהא פשיטא דבהפקעת חוב מרשות הקדש, לא שייך לדון ולומר קדושה לא פקעה בכדי כיון דלא חלה הקדושה על שום דבר מיוחד, מה הפקעה שייך כאן וא"כ בחוב הקדש לפי מה שצדדנו דנקנה בכסף [מגזה"כ שכל דבר הקדש נקנה בכסף] שפיר יש ללמוד ממנו להדיוט דהא כאן הי' אפשר להקנותו בקנין אחר [כומ"ס[ בלא מתן מעות, ומ"מ גלי לן קרא דמיקני בכסף. א"כ ה"ה יש ללמוד להדיוט דחובו נקנה בכסף לחוד מה"ת ודוק

וא"כ מה דפשיטא להו לרבותינו האחרונים ז"ל דבשיעבוד וחוב מדאו' לא מהני כסף אף לדעת הסוברים דמכירת שטרות דאורייתא כמש"ל לדידי מבעי לי טובא דלפי המתבאר בחוב וכה"ג כ"ע מודו דכסף מהני בי' מדאו', ואולי באמת רבנן אצרכוהו כומ"ס או קנין אג"ק, כמו שהפקיעו בכל מקום כסף לחוד במטלטלין והצריכו משיכה הכי נמי הצריכו בשטרות כו"מ

(ז) שוב ראיתי שזה אינו, דמטעם אחר א"א ללמוד הדיוט מהקדש לענין קניית חוב, בהקדם דברי הקצה"ח (סי' ס"ו ס"ק ב') דפשיטא לי' דמקדיש חוב שיש לו על אחר לא חייל הקדש, ולענ"ד הדעת נוטה דחל ההקדש, ותחילה נקדים דברי הש"ך (ס"ס שנ"א) דרמי דברי הרמב"ם וסוגיית הש"ס אהדדי, דבכל דוכתא קי"ל טוה"נ אינה ממון, ובנדרים (פ"ה.) מסקינן דטוה"נ ממון ופסק כן הרמב"ם שם, ותירץ הש"ך דבנדרים שאני דאפי' ויתור אסור במודר הנאה, ולענ"ד זה לא ניתן להאמר דהא הש"ס בנדרים שם להדיא מפרש טעמא דטוה"נ ממון ולכך חל עציו קונם, ומנא לן לחדש ויתור כי האי לאסרו אף למ"ד טוה"נ אינה ממון מה שלא זכרו הש"ס כלל

אבל לענ"ד הדברים מיושבין בדרך אחר, דהא בסוגיא דב"מ (י"ב:) מבואר דלמ"ד טוה"נ אינה ממון לא מיקניא בחליפין, ודעת הפוס' עוד דגדולה מזה דאפילו יורש אינה יורשה, הובא בהגהת רמ"א (חו"מ סי' רע"ו ס"ו) ועי' סמ"ע שם (ס"ק ט') דה"ה דאינו יכול ליתנה לאחר, ומ"מ מבואר הוא בסוגיא דערכין (כ"ט.) דיכול להקדיש טוה"נ ויליף לה התם מקרא דחל הקדש אטובת הנאה, הרי מבואר דאלים כח הקדש ולגבי' טוה"נ חשובה ממון, ולפ"ז למאי דקי"ל נדרים (ל"ה.) דיש מעילה בקונמות, וא"כ קונמות נמי חומר הקדש יש להן וכך פסק הרמב"ם שם, שפיר אסרינן בי' טוה"נ דיהבינן עליו חומר הקדש ודוק היטיב, והש"ס בנדרים שם לא נחית להכריע דין זה דקונם כהקדש להכי דייק דטוה"נ ממון, והאי דיוקא הוא למ"ד אין מעילה בקונמות, וא"כ לדידי' קונם אינו כהקדש ומדחייל קונם אטוה"נ דייק הש"ס דע"כ טוה"נ ממון אבל לדידן שפיר פסק הרמב"ם] אע"ג דבשאר דוכתי קי"ל טוה"נ אינה ממון מ"מ בקונמות דין הקדש יש לו לפי מה שפסק דיש מעילה בקונמות וחייל אטוה"נ כהקדש

ולפ"ז הדבר מסתבר לכאורה, דחוב לא גרע מטוה"נ, שהרי ממון ברור יש לו ולדידן הא ודאי חוב עדיף מטוה"נ, דהא טוה"נ בהדיוט לאו בת מכירה היא כלל כמש"ל, ומ"מ בחובות יש להם קנין בהדיוט בשטר בכו"מ [ובע"פ אגב קרקע] ואיך נאמר דטוה"נ למ"ד אינה ממון קדושה חל עלי'