עמודי אור קעז

(ב

) גם מה שפלפל כת"ר דהוי הריוח דבר שאינו קצוב, ולדעת הסמ"ע (סי' קל"א ס"ק כ"ה) לא משתעבד ערב בדבר שאינו קצוב, הנה מלבד מה שכל האחרוני' הסכימו לדעת הש"ך שם דקי"ל דמשתעבד אף בכה"ג לדעת החולקים על הרמב"ם, עוד נלענ"ד דבשטרות שלנו [שסתמן נעשית העיסקא בריוח פסוק בעד חלק הנותן כנהוג] וזה מקרי דבר קצוב אף להרמב"ם, כיון שנתן קצבה למשך הזמן, ושיעור לריוח, ונהי דאם לא ירויח כ"כ יתן פחו' ממה שקצב, בשביל זה לא מקרי דבר שאין קצוב, וראי' ברור' לזה מדברי הרמב"ם גופי' בה' מכירה, והוא בש"ע ח"מ סי' רל"ב גבי מום שאם פירש שמקבל עליו מום שמפחיתו מדמיו עד כך וכך קנה שפיר, (ועיי' סמ"ע שם ס"ק ט"ו) שנשא ונתן בדעת הרמב"ם בפרט זה מכח דבר שאינו קצוב, עכ"פ שפתיו ברור מללו שאם נתרצה למום העולה עד כך וכך קנה אע"פ שאפשר שיהי' פחות מזה, מ"מ כיון שהסך היותר קצוב ידוע לו ושיעבד נפשי' לא מקרי אינו קצוב בשביל הספק שמא יהי' פחות והכא נמי דכוותה, [ואף שמדברי התוס' כתובות (נ': ד"ה ומאי) לחד שינויא נראה דגם בכה"ג חשוב אינו קצוב, הא לא קי"ל הכי, ועיקר יסוד דבריהם שם לפי דעת הסוברי' דהמתחייב לזון בת אשתו חייב ברפואתה ולא קי"ל הכי, ונתבאר כ"ז באורך בש"ך ח"מ סי' ס' עש"ה ודוק] ואולם אם שייך בזה [גם לדעת הרמב"ם בענין שאין הריוח קצוב, ולא משתעבד דידי'] לבטל ערבות הקרן משום דלא חל על הריוח, להי"א בחו"מ (סי' ר"ג ס"י) שאם שיתף בקנין אחד דבר המועיל קנין ההוא ודבר שאינו מועיל, שנתבטל הקנין גם לענין דבר המועיל, וכבר האריך בזה הנוב"י כמו שהביא מעכ"ת, ולפנינו נפלפל

בדבריו

(ג) ולכאורה הדין מוכרע אצלינו כי"א אלו דנתבטל הקנין, לפי שיטת הרא"ש (בב"ב פ"ה סי' ד') דבמוכר שט"ח לחבירו במעות או מסירה לבד בלא כתיב', אם אינו נותן לו אח"כ כתיבה כדין המועיל לא קנה גם הנייר לצור ע"פ צלוחיתו ומחויב להחזיר השטר, והרא"ש שם כתב הטעם דהוה מקח טעות והדמים חוזרים, ולכאור' יש לעיין מ"ט המוכר יכול לחזור בו, אם הלוקח רוצה להחזיק במקחו לתפוס השטר לצור ע"פ צלוחיתו, ובאמת הרא"ש בזה לשיטתי' דס"ל (בב"ב פ"ה סי' י"ד) דבמקח טעות גם המוכר חוזר, אבל לדעת המחבר שפסק (בסי' רכ"ז) דהמאנה אינו יכול לחזו', א"כ מה טעם בזה שפסק (בסי' ס"ו) דהלוקח מחויב להחזיר למוכר הנייר, כיון דמטעם מקח טעות הוא, אך לשון הטור בשם הרמב"ן שם דהיינו טעמא דאין קנין לחצאין, וכבר העיר בזה בתומים (שם ס"ק וא"ו) דלכאורה להאי י"א דבקנין שבטל מקצתו נתבטל הכל, אבל מה שדחה שם דזה לא דמי להכא דהמוכר יכול לומר לא נתרציתי למכיר' כזו, שתקנה ותחזיק גוף הנייר והשיעבוד ישאר לי, וביאר סברתו דגם בנידון דרמ"א בסי' ר"ט בקנה דבר שבא לעולם עם דבר שלא בא לעולם אם יאמר שאין רצוני למכור הדבר שבא לעולם בפ"ע בלא שיתוף הדשלב"ל ודאי דגם שם יתבטל המקח, את"ד ז"ל ע"ש, ולא זכיתי להבינם דהתם שייך לדון הקפידה, אם ירצה ליקח הדבר שבא לעולם או דבר הנתפס בקנין דסי' ר"ג בשווים, והדבר השני [שלב"ל או שאין הקנין נתפס בו] לא יקנה ולא יתן תשלומיו, בזה יכול המוכר לומר שרצונו למכור הכל דוקא כי צריך הוא לכל המעות, ולא יתרצה במכירת דבר שיפחתו דמיו, אבל כאן עיקר דינינו שזה רוצה להחזיק הנייר בעד כל דמי מקחו, ומה טענה היא היא זו של המוכר שאין רצונו שישאר השעבוד בידו, ומה הוא מפסיד בזה, ואם נאמר דכוונתו הי' בתנאי שכל זמן שיוכל לחזור מהשיעבוד [שעדיין לא נקנה ללוקח] יכול לחזור גם ממכירת גוף השטר, זהו יישוב אחר והוא דעת הריטב"א, אבל אין זה כוונת הרמב"ן ודעתו עש"ה, לכן הדרך הנכון בזה לענ"ד דכוונת הרמב"ן בפשוטו דאין קנין לחצאין, כיון שקנין המסירה [או כסף] קונה גוף השטר והשיעבוד, וכיון שלא קנה השיעבוד [דעדיין חסר לו כתיבה ומסירה], נתבטל גם קנין גוף השטר, והוא באמת כיסוד דעה זו ברמ"א דהקנין מתבטל בכה"ג

ומ"מ דעת בעה"ת שם דקנה הנייר לצור והיינו דיתפסנו בידו לטובתו למוכרו להלוה וכה"ג ככל תופסי שטרו' שלא קנו אותם לגוביינא, (כמבואר בח"מ סי' ס"ד) וקנינו נתפס בגוף הנייר כשאר מטלטלים, ולא סבירא לי' שיתבטל הקנין מחמת ביטול

השיעבוד

(ד) וראיתי להש"ך בחו"מ שהשיג על בעה"ת ועל רמ"א (שם ס"א ס"ק ה') שפסק דבמקו' דלא קנה השיעבוד אע"פ שנתן מעות אין החוז' מקבל מי שפרע, ותחל' נדבר ביסוד דינו של רמ"א, לפי מה שיישבו האחרוני' דבריו עיי' בקצה"ח ובנה"מ שם דלדידן קי"ל כר' יוחנן (ב"מ מ"ז:) דד"ת מעות קונות, ולכך החוזר במש"פ קאי, אבל בקניית שט"ח שלא קנו מעות דבר תורה, אין כאן מש"פ, ולענ"ד יש לדון ולחקור בזה הרבה, בב"מ (שם) פליגי ר' יוחנן ור"ל דר"י ס"ל דבר תורה מעות קונות, ור"ל אמר משיכה מפורשת מן התורה דדריש או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד כו' ופרכינן עלי' דר"ל מהא דתנן ר"ש אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונ', ומשני ר"ל אליבא דר"ש לא קאמינא (דר"ש ודאי ס"ל משיכה תקנתא דרבנן] כי קאמינא אליבא דרבנן וכו' ולכאורה הדבר תמוה כיון דר"ש ע"כ לא דריש קרא הכי מנא לי' לריש לקיש לדרוש מנפשי' קרא דלא כוותי', ואי משום דסמיך אדרבנן דפליגי עלי' הא לא אתפרש טעמייהו דבקרא פליגי, והא טפי עדיף למעט מחלוקתם בדרשא דאורייתא, ולמימר כר"י דבתקנתא פליגי, וקצת נלענ"ד ליישב לישנא דר"ל דנקיט משיכ' מפורשת מה"ת, הוה לי' למימר כלישנא דר' יוחנן ור"ל אמר דבר תורה משיכה קונה, ולשון מפורשת משמע שהדבר ממש מפורש בתורה, וזה לא שמענו דאידי ואידי בין נאמר מיד ליד קאי אמעות או אמשיכה, הכל דרך דרש הוא, דהכי כתיב ויקח את כל ארצו מידו ולאו משיכה היא, ונלענ"ד שדברי ר"ל יש להם פנים ע"פ הירושלמי (קדושין פ"א ה"ד) וחכמי' אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה מה טעמון דרבנן משכו וקחו לכם צאן, כמשמעות משיכה ממש [וזה צריך דקדוק עיי' בירושלמי פ"ג דמ"ק דאין למדין מקודם מ"ת, ומה"ט לא בעי למילף שם אבילות מיעקב ע"ש, וא"כ איך יליף כאן ממה שהי' קודם מ"ת, ואולי שאני כאן שמצות פסח נוהגת לדורות בכל פרטי', ומ"מ למאי דדרשינן (בכורות י"ג. ובש"מ) לעמיתך בכסף ולעכומ"ז במשיכה, א"כ יש לעיין אם קודם מ"ת הי' דינם כבני נח לענין קני' והדברי' ארוכים אכ"מ] ולפ"ז דברי ר"ל מתפרשים יפה דהיינו דקאמ' משיכ' מפורשת מה"ת כדכתיב משכו ועדיף טפי למדרש הכי, ומ"מ איצטריך לי' מיד ליד למדרש מינה דמשיכה קונה בכל הדברים המיטלטלי', ולא נחלק בין בהמה דקה לשאר מטלטלי' ולפ"ז יש לומר דר"ל לא חייש אי פליג ר"ש הדרשה זו מכח פשטא דקרא דמשכו כמו שנתבאר דבמכילתא פ' בא פי"א פליגי תנאי בהכי ואיכא דדריש לה למשיכה ותנאי אחרינא דרשו לה בפנים אחרי' ע"ש, וא"כ סובר ר"ל דמר"ש לא קשה, דס"ל כשאר תנאי דהתם ודוק] ודע דבירושלמי (פ"ז דשבועות ה' א') הובאה מחלוקת ר"י ור"ל, ויש שם ט"ס, והירושלמי צריך ביאור וזהו [בדין מינים דמהני בהו בשביעית מחשבה לעצים, שאין בהם קדושת שביעית, ואי חשיב עלייהו לאוכלין יש בהן קדושת שביעית, ותופסין דמיהן כדין פירות שביעית] המוכר מוכר לעצים והלוקח לאוכלין וחישב עליהן לעצים מה אנן קיימין אם כשנתן לו טעות ואח"כ משך דמי עצים נתן לו [שהרי המוכר הי' מוחזק וע"פ דעתו ורצונו המשיך ללוקח] אם כשמשך ואח"כ נתן לו טעות דמי אוכלין נתן לו [דבכה"ג בדעתא דלוקח תליא] כינן קיימין כשנתן לו מעות ואח"כ משך בפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל על דעתי' דר' יוחנן דו אמר המעות קונות [ומ"ש בירושלמי הגירסא אין המעות קונות ט"ס הוא כמבואר, דהא ר"י ס"ל מעות קונות דבר תורה, ור"ל ס"ל משיכה מפורשת מה"ת, ובירושלמי נקיט בהיפוך וע"כ ט"ס הוא כאן, ובב"מ (פ"ד) בירושלמי נקיט להדיא שיטת ר"י ור"ל לענין קנין כבש"ס דילן ע"ש, וגם השמועה הלזו אינה מתפרש אלא ע"פ הגירסא האמתית] דבר תורה דמי אוכלין נתן לו, [ודברי המפרש בזה לא מחוורין ע"ש] פי' כיון שטעות לחוד קונים מן התורה, א"כ בשעת נתינת הכסף הי' תלוי בדעת הלוקח על איזה ענין נתן הטעות נתפס אז הקנין שהרי אי אפשר למוכר לזכות במעות שנותן לו הלוקח, אם לא ע"פ דעת הלוקח, וכיון שדעתו הי' בנתינת הכסף לאוכלין לאו כל כמיני' דמוכר לקבל הטעות לענין קנין עצים, דלאו בדעתי' תליא מילתא, והוא לא הי' מוחזק, כיון שאז בנתינת הכסף הוא זמן תפיסת הקנין הי' הדבר תלוי בדעת הלוקח, על דעתי' דר"ל דו אמר [אין כצ"ל] המעות קונין דבר תורה, וא"כ הוחזק המוכר בטעות קודם שנתפס הקנין והטעות היו קנוים לו בין כך ובין כך כיון דלאו בהו הי' תלוי הקנין, ושוב כשהמשיך בדעתו הדבר תלוי באיזה ענין מקנה המקח ללוקח, ואם כן דמי עצים נתן לו כרצון המוכר ודוק היטיב

ואבאר עוד סוף לשון הירושלמי, המוכר מוכר לעצים והלוקח לוקח לאוכלין הי' זה מעמיד וזה מעמיד ריבה כהדא ט"ס לענ"ד וכצ"ל ייבה כהדא, והוא לשון רגיל בירושלמי לפשוט איזה