עמודי אור קעו

שייך אלא למ"ד ד"ת מעות קונות, אבל לר"ל דס"ל (ב"מ מ"ז:) משיכה מפורשת מה"ת ויליף לה מקרא דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד, והא בב"מ (נ"ו:) ילפינן מהאי קרא דוכי תמכרו דשכירות נמי יש לה אונאה משום דשכירות ליומא ממכר הוא, וא"כ בהאי קרא שכירו' מטלטלין נמי כתיב [וכמ"ש התוס' דמתיבת ממכר דמייתר ילפינן לה ע"ש] וא"כ ע"כ בהאי קרא נילף נמי דשכירות מטלטלין ניקנין מיד ליד, באופן דלמ"ד משיכה מפורשת מה"ת, הדבר מבואר דמהני קנין משיכה גם בכה"ג, ומ"מ כ"ז הוא בקנין משיכה דגלי לן קרא, אבל בקנין חצר ויד דעיקר ילפותא בהו מנתינה דגט וגניבה (ב"מ י':) והני קנין הגוף נינהו, שפיר נוכל לומר ולקיים סברת הריטב"א דקנין לתשמיש לא מהני מה"ת ודוק

היטיב

(ו) והנה בירורן של דברים לענ"ד דודאי שיתחייב השומר באונסין כ"ע לא פליגי דבמשיכת החפץ מתחייב, דהא גלי לן קרא כי יתן איש אל רעהו דבנתינה לחוד מתחייב השומר, וכי היכי דיליף ר"ל לקנין משיכה, ה"נ נילף ממשמעותא דכי יתן לענין דין השומרים שמתחייבים במשיכה, אמנם לענין שיזכה השומר בדבר הנמסר לו שלא יוכלו הבעלים לחזור בזה אין לנו מקרא בדין השומרים, ואזלינן בקניי' זו בתר כל דיני התורה בקניית מטלטלי לכל חד כדאית ליה ודוק היטיב

ובזה יבואו הדברים אל נכון בס"ד דר"ה לטעמי' דס"ל (ב"מ מ"ז.) דבר תורה מעות קונות, ומשיכה במטלטלי תקנתא דרבנן היא, ולהכי ס"ל בשואל קרדום דלא קני' לי' לחזרה במשיכה כסברת הריטב"א, וממילא גם קנין חצר ויד לא מהני בי' כמשנ"ת, וס"ל דבהא לא תיקנו רבנן משיכה ולא מיקני אלא בתשמיש וגם זה מדרבנן כמשנ"ת], ושפיר מייתי מינה הש"ס גם לענין מלוה, והנה לפי מה שנתבאר לא שייכא סברת רב הונא אלא בשאלה דהדרא בעינה ולא קני לה אלא לתשמיש, אבל במעות מלוה דקני להו לגמרי ודאי דלרב הונא נמי לא מצי הדר [ומאן דס"ל דמלוה ברשות בעלים קיימא לחזרה, ע"כ מטעמא אחרינא הוא, ולא מתורת קנין אתא עלה, דהא במלוה ודאי קני להו לגמרי ודוק] והיינו דדחי הש"ס אימר דאמר רב הונא בשאלה דהדרה בעינה הוא דלא קני משיכה אבל מלוה דלא הדרה כו'

(ז) ומתוך מה שכתבנו יתבאר, דלפמ"ש לעיל בשם הפ"י דכל זמן דקיימא ברשות בעלים לחזרה לא נשתעבדו נכסי השומר, א"כ ממילא לר"ה לא נשתעבדו נכסי השואל עד שעת ביקוע, ומשעת ביקוע נמי מדרבנן הוא דנשתעבדו נכסיו, דהא מדאורייתא עדיין ברשות בעלים קיימא לחזרה, וממילא אין כאן שיעבוד מה"ת כמשנ"ת, ומינה נמי לדידן דקי"ל כרב חסדא דתיקנו משיכה בשומרין, מ"מ הא מדרבנן הוא, דאנן קי"ל כר"י דדבר תורה מעות קונות, וא"כ מה"ת יכולים הבעלים לחזור, וכבר ביארנו דאף קנין חצר ויד לא מהני, ולעולם ברשות בעלים קיימא לחזרה, ונשמע מינה דאפילו נימא כלישנא קמא דרבא דנכסי שומר נשתעבדו משעת משיכה, מ"מ מדרבנן הוא דהא מדאו' לא נשתעבדו הנכסים כ"ז שיכולים הבעלים לחזור וכמשנ"ת

(ח) ומעתה יתבארו פסקי הרמב"ם כהוגן בס"ד דודאי הא דפסק בפ"א מה' שאלה דנשתעבדו נכסי השואל משעת שאלה היינו מדרבנן, ולפ"ז לא תיקשי למה פטרו בטבחה בשבת, דהא מדאורייתא באמת לא נשתעבדו הנכסים וקני לה לבהמה בחיוב מיתת ב"ד [עיין סנהדרין ע"ב: בדמים קנינהו ודוק] ולהכי פטור, [והנה ביסוד זה נפלנו ברבוותא אם מועיל קנין דרבנן להפקיע דבר שהוא דאורייתא עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר באורך בזה, שדעתו ז"ל שאין כח ביד חכמים רק להפקיע זכות האחד, ולא להכניס לרשות אחר ע"ש, ולענ"ד בנ"ד כ"ע מודו דיסוד הדבר לפי המתבאר דמדאורייתא חיובא דשומר ושיעבוד נכסיו משעת האונס, אלא דרבנן תיקנו שיקנוה לו לחזרה משעת משיכה באופן דחיובא דידיה דשעת ההפסד, יתחיל משעת משיכה, והיינו דאקדמוהו רבנן להתחלת זמן חיובו, אבל בטבחה בשבת, דאי אזלינן בתר שעת ההפסד לא יתחייב כלל משום דק"ל בדרבה מיני', א"כ מצד תקנת חכמים יתחדש עליו חיוב, מה שלא הי' חייב כלל מדינא דאורייתא, מנין לכו שתיקנו כאן חכמים כן, אנו נאמר שהם לא תיקנו כאן אלא הקדחת חיובו, ולא חיוב מחדש וזה נכון לענ"ד ודוק]

והא דאמרינן בסוגיין ופליגא דרבא אדר"פ, היינו לפי הדרך שביארנו דכ"ז הוא למ"ד ד"ת מעות קונות, א"כ אין כאן שיעבוד נכסים מה"ת משעת משיכה, אבל רבא ס"ל (בב"מ מ"ח.) כר"ל דמשיכה מפורשת מה"ת, ולדידי' אם נאמר דמשעת משיכה אישתעבוד נכסי ודאי מדאורייתא הוא דהא לא מצי הדר בי' מה"ת אלא דמ"מ פליגי הני תרי לישנא אם יש שיעבוד נכסים משעת שאלה, כיון דכ"ז דאיתא הדרא בעינא בהכי איפלגו הני תרי לישני אי אישתעבוד נכסי משעת משיכה או רק משעת הפסד ודוק] ושפיר קאמר הש"ס דפליגא אדר"פ דלדידי' ודאי אם טבחה בשבת חייב ודוק

ולענין קניית השברים לפי המתבאר דמדרבנן היא התחלת השיעבוד משעת משיכה, אבל מדאורייתא לא קני' קודם ההפסד, אין לנו קושיא בדברי חכמים אם לענין קניית השברים אוקמוה אדאורייתא, דלא לקנינה לדבר השאול מתחלה ומחזיר השברים לבעליו, ומעתה יתיישב מה שהקשינו מסוגיא דב"מ (מ"א.) לענין שליחות יד, דודאי לדידן דקנינו משעת משיכה הוא מדרבנן שפיר יש לומר דשמין לשואל דלענין זה לא תיקנו רבנן ואוקמוה אדאוריית', אבל התם רבא אמרה ולדידי' [ללשנא קמא דס"ל אליבי' דמשעת שאילה אישתעבוד נכסי'] ודאי אף לשואל אין שמין שפיר דייק לא ליכתוב רחמנא שליחות יד בש"ח ובש"ש ותיתי משואל ודוק

היוצא מכלל דברינו דאף לדעת הרמב"ם ודעימי' דמשעת שאלה אישתעבוד נכסי שואל מ"מ מדרבנן הוא, וא"כ לענין שאילתינו הדבר ברור גם לדעת הרמב"ם דהמלוה ששיעבודו מה"ת מיום הלוואתו קודם לגבות להמשאיל ששיעבודו מיום ההוא הוא מדרבנן וכה"ג כתבו הפו' בכ"מ

סימן קה וואלקאוויסק שפעת שלום וישע רב לכבור ידידי הרב החריף ובקי גזע מטע נעמן היקר ונעלה כש"ת מוהר"ר יוסף זכריה נ"י

בש"ק הגיעני מכתבו בדברי תורה אשר נשא ונתן בפלפול וסברא בדבר השאלה אשר ערך בד"מ, והנה ידידי לא אוכל למלאות רצונו להשיב הכרעת דעתי להלכה, כי אני נזהר מאוד שלא להשיב למעשה כ"א בהיותי נשאל מיושבי כסאות, ואף כי בד"מ אשר הרבה חששו רבותינו ז"ל בזה, אך אעיר בקצת יסודי דבריו בע"ה

(א) והנה בענין ערבות על הריוח בשטר עיסקא דעת הקצה"ח (בסי' קכ"ט ס"ק ב') דחל הערבות משום דפלגא פקדון שביד המקבל ברשות הנותן הוא, וכן הריוח שעולה לחלקו, וא"כ הוה הערבות כאלו נתערב לו על מה שילוהו לאחר זמן ע"ש, ובנתיבות המשפט השיג עליו שהרי הריוח בשעה שמרויחו היא ברשות המקבל, ולא ע"פ הערב מוציאו הנותן ליד המקבל עש"ב, ולפענ"ד דברי הקצה"ח נכונים וברורים, דנהי דקי"ל (בב"מ ק"ה.) רווחא לקרנא משתעבד, עד זמן גמר העיסקא היינו שזה מתנאי ודין השיתוף, אבל פשיטא שאם היו מתנים שיחלקו הריוח כל שעה שירויחו, היו חולקים מיד בריוח, ולפ"ז מה בכך שהריוח כבר הוא ביד המקבל, אטו אם יהיו מעותיו של אחד בפקדון ביד חבירו [אפילו מותרים, שרשאי להשתמש בהם ויתרצה להלוותם לו זמן ע"פ ערב, וכי נאמר שלא נשתעבד בזה הערב לפי שכבר היו המעות ביד הלוה, פשיטא שזה לא ניתן להאמר, דודאי משתעבד, כיון שעל פיו נעשה המלוה, והרי אע"פ שרשאי להשתמש בהן, מ"מ פשיטא שהמפקיד [ובנ"ד נותן העיסקא] יכול למחות שלא ישתמש בהם, וימסרם לידו, וכשנתרצה ע"פ ערבות של זה להלוה להנפקד [או מקבל העסק] לזמן הרי זו כשאר הלואה [וגם בלא"ה הא ארוח לה זימנא חשבינן נתינה גם לענין קדושין (קדושין ז':) וגם כאן כשנעשית מלוה בקביעות זמן ע"פ הערב הרי זו כנתינה ממש, אבל אין אנו מוכרחים לזה, וגם שם הוא מחלוקת קצת פו', כי בנ"ד עיקר ההלואה נעשית ע"פ הערב, וזו"ז הי' יכול לומר כל פעם שיעלה הריוח לא תשתמש בחלקי, ותמסריהו לידי] וא"כ בריוח העולה ג"כ ממש כן הוא, שהרי ודאי דברי הקצה"ח אינם אלא בשקבעו זמן לשיתוף, נמצא הריוח שוהה ביד המקבל ע"פ תנאם בשיתוף, עד הזמן שקבעו, והרי זה נעשה עתה ע"פ הערב, וזולת ערבותו הי' מתנה עמו לקבל הריוח בכל עת, והרי הדבר נעשה ממש ע"פ הערב, וכדעת הקצה"ח, באופן שהדבר ברור לדעתי העני' דערב או קבלן לשטר עיסקא שיש בו זמן לסילוק הקרן והריוח משתעבד מן הדין, ואין זה דומה לערב שלא בשעת מתן מעות כלל, ודוק היטב.