עמודי אור קעד

ברצון הנשואות תליא דאי אינהי לא איכפת להו לכולהו בהאי פסידא שוב הבעלים כלקוחות הם וכמ"ש, ומתניתין לא משמע הכי, וביותר דאכתי לא אסיק אדעתי' לחלק בין פסידא דאחרינא עד סוף כל הסוגיא ודוק

היטיב

(ד) עוד יש לעיין לפענ"ד במה שהכריח הש"ך דאם נפלה לה הירושה והחוב שעל מורישה כשהיא תחתיו דבעל, דבעל לוקח הוה אם ד"ה הוא, ובעניי יש לצדד בזה הרבה מההיא דב"מ (צ"ו:) בעי רמי ב"ח בעל בנכסי אשתו מי מעל אמר רבא מאן למעול למעול בעל כו' תמעול איהי דהיתירא נמי לא ניחא לה דליקני נמעלו ב"ד כי עבדו רבנן תקנתא בהיתירא באיסורא לא עבוד רבנן תקנתא, ופירש"י נמעלו ב"ד של ישראל שבאותו הדור שכל תקנות משפט תלויין בהן ועל ידיהן נוהגין כו' והוי כמו שתקנו לו הם קנין זה ונמצאו הם המקנים לנכסי הקדש עכ"ל, והנה מבואר מסוגיא זו שב"ד הם המקנין נכסי אשה לבעלה, ורש"י ז"ל דקדק לפרש סוגיא זו דמיירי שנפלו לה נכסים מאבי' משנשאה

והנלפענ"ד בכוונתו דבנפלו לה קודם שנשאת לא שייך לומר נמעלו ב"ד דהא בדידה הדבר תלוי שלא להכניס המעות לרשות בעלה אם תרצה לעשות באופן המועיל, וכמ"ש לעיל, ולא שייך נמי למימר עלה דהיתירא נמי לא ניחא לה דליקני דאי לא ניחא לה לא תכניס לו הנכסים ודוק, ולפ"ז נחזי אנן דהא ודאי בכל יורש איסורא איכא למכור נכסי אביו להבריחם מבע"ח של אביו במע"פ, והנה מבואר בח"מ (סי' ק"ד סי' ד' ובסי' רמ"ח) דבאומר נכסי לך ואחריך לפלוני ולוה הראשון אין ב"ד מגבים לבע"ח מאותם נכסים כיון דאיכא אסורא להפסיד לאחריך אין ב"ד נזקקין לזה, אע"ג דאי אגבה איהו גופי' לבע"ח שפיר דמי כמ"ש האחרונים, ומעתה לפי מה שנתבאר דנכסי אשה משנשאת ב"ד הם המקנין אותם לבעל, למה יקנו לו ב"ד הנכסים ויפסיד הבע"ח, דמתעביד איסורא ע"י ב"ד, והש"ס מדמה איסור הפסד אחריך להפסד נכסים מועטין (סוטה כ"א:) והוא ממש נ"ד, ולפ"ז יש מקום לומר דדוקא כשנפלו לה נכסים עד שלא נשאת בעל לוקח הוי דבדידה תליא ולא בב"ד כמ"ש במישור מדברי רש"י, אבל משנשאת לא תקינו לי' ב"ד להפסיד לבע"ח, כיון שהם הם המקנין לו הנכסים כמ"ש

(ה) והנה לכאורה דברינו אלה דחויים הם מסוגיא דכתובות צ"ה: (והיא היא בעצמה הראי' שנסתייע ממנה הש"ך ז"ל] דגרסינן התם ואמר אביי נכסי ליך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחו' ואחריך מיד בעל ולוקח מיד אחריך כו', ופריך עלה והאמר אביי נכסי ליך ואחריך לפלוני עמדה ונשאת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום, ומשני התם דא"ל כשהיא פנוי' הכא דאמר לה כשהיא נשואה מאי קאמר לה אחריך ליקני בעל לא ליקני עכ"ה, ולדברינו ל"ל האי סברא כלל, הא בנשואה לא ניחא להו לב"ד דליתעביד איסורא על ידייהו, ולכך לא קנה הבעל, דב"ד לא ניחא להו להפקיע זכות האחריך, אבל באמת אין מכאן סתירה לדברינו, לפי שבדין גביית בע"ח מנכסים שיש בהן אחריך שמבואר דלא מגבינן להו לבע"ח אף למלוה בשטר כמ"ש לעיל, דאין ב"ד נזקקין לעבור על האיסור להפקיע זכות האחריך, ומ"מ נלפענ"ד ברור דאם עבר הראשון ומכר הנכסים לאחר דהשתא ליכא פסידא לאחריך (דהא הנכסים כבר מופקעין ממנו ע"י המכירה] דב"ד מגבין לבע"ח המוקדם למכיר' זו מנכסים הללו, דאיסור אתעבד כבר ע"י המקבל הראשון ודוק, וא"כ הבעל חוב שקדם שיעבודו טורף ממנו, ואין לדחות ולומר דעל נכסים אלו לא חל שיעבודו כלל דהא הב"ד לא היו נזקקין לו להגבות, דמ"מ הא איהו גופי' הוה מצי להגבות וזה שקנה הנכסים אפסדי' לשיעבודו ודוק היטיב, ולפ"ז השמועה עולה כהוגן דהתם קאי שכבר מכרה האשה הנכסים, ושוב ליכא איסורא לב"ד למיקם בתקנתייהו, שפיר פריך הש"ס אמאי לא מוקמינן לנכסים ביד הבעל כתקנת חכמים דאחריך כבר נסתלק, ולזה הוכרח הש"ס לומר דטעמא אחרינא נמי איכא בהא דהכי קאמר לה אחריך ליקני בעל לא ליקני ודוק היטיב, באופן שמסוגיא זו אין לסתור יסוד דברינו, אך בטלה דעתי נגד מאורן של ישראל רבינו הש"ך, וגם כי העיקר מ"ש להכריח דברינו משיטת רש"י שפירש סוגיא דב"מ בנשואה, והרמב"ם (בפ"ז מה' מעילה) לא חלק בזה, וע"כ לדידי' מוכח דתקנת ב"ד היא תמיד, ואולי לא ביטלו תקנה כללית בשביל זה, וגם כי יש לחלק ולומר דלאו בכל דוכתא עקרו רבנן לתקנתן, ואין לדמות הענינים, דהא לפסידא דאחריך הוה חיישינן כמש"ל בשם הרשב"א, וכן בנכסים מועטים, ולענין מזונות חשו לפסידא דאלמנה, ולא עשו הבעל כלוקח, משא"כ במע"פ שוינן הבעל כלוקח ולא חיישינן לפסידא דידי', ומ"מ יש לחלק, וכן הוא מבואר בדברי הרא"ש (בב"ב פ"ט סי' ב') שכתבנו שהשוה מכירת היתומים במע"פ למכירתם בנכסים מועטים ע"ש, והדברים בעצמותן יש להם פנים בהלכה בס"ד

(ו) ובסוגיא זו דב"ב בענין לותה ואכלה יש בה מהקושי בהא דשני הש"ס על הא דנשאו גדולות ישאו קטנות מבעל שאני פרנסה דאית לה קלא, דמאי שיאטה דפרנסה הכא, הא בפשוטו מיירי דלא נשארו רק בנות ובדידהו ליכא תקנת פרנסה כלל כמבואר, וסבור הייתי לדחוק דמיירי שהניח שתי בנות ובן וקדמה ראשונה ונטלה עישור נכסים ואח"כ מת הבן וחלקו האחיות הנכסים בין שניהם דהשתא פרנסה דקטנה כחוב על נכסי גדולה, אבל הא תברא דהא בכה"ג קי"ל כר"י בכתובות (ס"ט.) דשני' ויתרה [ואולי יהי' מזה סיוע גדול לדעת הרא"ש שפסק שם כר"ח דנוטלת ע"נ בכה"ג, וכן הסכים הגר"א בש"ע] ופשטן של דברים נראה דאמתניתין קאי ומשמע שלא נשארו רק בנות, וקצת יש ליישב זה ע"פ סברת הר"ן בכתובות שם דאף לר' יוחנן אם מכר הבן הנכסים דהשתא מחמת ירושה לא טרפה הבת מהלקוחות, טורפת ע"נ לפרנסה, וה"נ דכוותה, דמיירי ע"כ שהגדולה הפסידה הנכסים כמ"ש, ומכח הירושה הוה כגזל בעלמא לכך נתנו לה כח פרנסה לטרוף מהבעל ודוק ועדיין צ"ע

שוב בינותי בספרים ומצאתי ת"ל ית' בספר התשב"ץ (ח"ב סי' רצ"ה) כתב בפשיטות שאם המוריש לוה בחייו מלוה ע"פ ומת ונפלו הנכסים ביד היורשת הנשואה שמלוה ע"פ גובה כדין מלוה ע"פ הנגבית מן היורשים, ולא אמרינן בזה בעל לוקח הוה, וכתב שכן הוא דן הלכה למעשה והוא מבואר שלא כדברי הש"ך שהשוה נפלו לה אחר הנשואין לדינו של בעה"ת שלא יגבה מהבעל, וכבר ביארנו בס"ד לחלק בזה ולדחו' ראייתו של הש"ך ובלי ספק אלו ראו האחרוני' דברי התשב"ץ לא חלקו עליו, וה' יאיר עינינו לכוין האמת לאמתי ידידו דו"ש העלוב יחיאל העליר במוהר"ר אהרן זללה"ה חופק"ק הנ"ל

סימן קד וואלקאוויסק שאלה ראובן לוה משמעון מנה, ובו ביום שאל מלוי חפץ שוה מנה ואחר ימים נאנס החפץ אצל ראובן, ובהגיע זמ"פ של שמעון באו שניהם שמעון ולוי לגבות מראובן ולא הספיקו נכסיו כ"א לסילוק אחר מהם, מה דינם

(א) תשובה, מילתא דא צריכא עיונא, והנה לכאורה אף ששניהם קבל ראובן מהם ביום אחד, מ"מ שיעבודו של שמעון בעד ההלואה קודם לשיעבודו של לוי, דהא לשמעון נשתעבדו נכסיו משעת ההלואה, אבל ללוי לא נשתעבדו עד שעה שנאנס, דגרסינן בב"ק (קי"ב.) אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסין כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם, איכא דמתני לה [הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין] ארישא דאם מתה נהי דאינהו לא אשתעבוד על אונסי' לשלם מנכסיהם, מ"מ לאביהם נשתעבדו נכסיו משעת שאלה על כל אונסין שיבאו בכל ימי שאילתה] ואיכא דמתני לה אסיפא בטבחוה ואכלוה דמשלמים דמי בשר בזול, אם הניח אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם כל דמי', משום דחשבינן לה פשיעה לגבי האב שלא צוה להם שפרה זו שאולה ועיין בפו', מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא, ופליגא דרב פפא דס"ל לרב פפא דחיוב אונסין דשואל אתא משעת האונס, ולא משעת שאלה] מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא [דמתה כדרכה] לא (דלא אמרינן אשתעבד נכסים דלא רמי חיוב אונסין על השואל עד שעת אונסין, והכא כי אתניסא לית' לשואל והני לא קבול עלייהו מידי רש"י] והיינו דרב פפא דאמר רב פפא היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת, היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור [אף מן הקרן עי'