עמודי אור קעג

אלו לא שייך לומר בצנעה נתהוו ואכמ"ל] עכ"פ מבואר מדבריה' דלאו כל הענינים שוין, ושפיר נוכל לומר כמו כן דשושבינות קלא אית לה וניגבית בב"ד מיורשים לכ"ע ודוק

(ה) וביותר נלענ"ד שכיון שהודה שמגיע ממנו אלא שהתנה על הזמן פירעון דבר שאינו עומד להתקיים עוד, מ"מ סוף סוף הרי הוד' בסך הנ"ל, ונשתעבדו נכסיו, ממילא חייבים יורשיו לשלם, כיון שאין להוחיל עוד על הרחבת גבולו שהרי מת, ודבר זה הי' פשוט אצלי מסברא, שוב האיר ה' עיני ומצאתי ראי' ברורה ליסוד זה בדברי הבית מאיר בא"ע (סי' צ' ס"א) שכתב בשטח"ז שנוסחו מודה אני כו' שקבלתי כו' דאע"ג דהתנה שהזמ"פ לא יחול אלא שעה קודם מותו ישלם לבתו או לי"ח ומתה הבת בלי ז"ק מ"מ הבעל יורש, אע"ג דא"א להתקיים תנאי הפרעון מ"מ כיון שהוא חייב לא נפטר בזה מחיובו ע"ש ודוק, כי הוא ממש יסוד ברור לענ"ד לחייב היורשים, את כל זה חזיתי לדון לדעתי הקלושה, וא"כ יבחן הדברים כדעתו הרחבה והישרה ושלום כנפשו ונפש. אחיו העלוב יחיאל העליר כמוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל

תמוה לי כעת לדעתי העני' פשטא דסוגיא (ב"ק צ"ו.) האי מאן דגזל דיקלא מחברי' וקטלי' אע"ג דשדיא מארעא לארעא דידי' לא קני מ"ט מעיקרא דיקלא מיקרי, וכתבו התוס' שם דבבהמה אי קטלה מיקרי שינוי, ולא הבנתי, דהא פשיטא דשינוי לא מהני לגזלן אלא בנשתנה הגזילה לאחר שבאת לידו, אבל אלו הרג בהמת חבירו, ונטלה אח"כ לגוזלה, פשיטא דהוה מחייבינן לי אהריגה כדין מזיק, והיינו דנין בו כמי שגזל נבילת חבירו, ולא הוה קני לה כלל דהא לא שני בה מידי אחר הגזילה, והרי הדקל בעודו מחובר אי אפשר לצייר בו גזילה דהא מחובר לקרקע הוה כקרקע דאינה נגזלת, וגם בפשוטו לא יצוייר בו קני' דגזלן דהיינו הגבהה או משיכה, וא"כ קציצת הדקל קדמה ע"כ לגזילה, ומאי שיאטי' לקנותו אפילו הוה חשיב שינוי ודוק, ועלו בידי כמה אנפי דחיקי ורחיקי ביישוב התמי' הלזו, ובפרט ע"פ דברי המ"א (סי' תרל"ז ס"ק ז') עיין עליו ודוק אבל אין זה נכון כלל

סימן קג וואלקאוויסק שפעת ישע ושלום אמת והצלחה מאושרת לכבוד ידיד נפשי וחביבי ה"ה הרב החריף ובקי המפורסם נודע בשערים יקר רוח מפולפל ומחודד י"א בו' ב"ש מו"ה נח חיים נ"י האב"ד דק"ק שטוצין ולכל דילי' שלום

(א) בעובדא דאתא לידי', ושורש השאלה באחד שמת והניח בנות יורשות ואחת מהן נשואה והי' עליו מלוה ע"פ מה דינו, דלפי המבואר בח"מ ס"ס קי"ב דבעל לוקח הוה וכמו שהאריך הש"ך דעכ"פ ספיקא דדינא הוי ואין להוציא מן הבעל לשום מע"פ, והכריע רבינו הש"ך בפשיטות דה"ה אם נפלה לה הירושה [עם החוב של המוריש] לאחר שנשאת ג"כ בעל לוקח הוה וכן סתמו כל האחרונים, ומה שרצה מעכ"ת לחלק דבידע מהחוב לא הוה לוקח, איני רואה יסוד לזה, דמה שהביא מדברי הרמב"ם בשאלה פרה והכניסה לבעלה והודיעה לו שהיא שאולה הבעל נכנס תחתי', התם שאני שלא הכניסה לו אותה שיהא הוא משתמש בה והיא תתחייב באונסין, ואחר השימוש או הריצוי להיות תחתי' הוי כשואל, דסברא הוא שלא תצטרך האשה לשלם מחמתו והוא מבואר למעיין, ומה שהעיר מדברי הרשב"א שהוצרך לומר בנכסי ליך ואחריך לפלוני ונשאת דאין לאחריך במקום בעל כלום דדעת הנותן לא הקפידה ע"ז, ולמה לא כתב בפשיטות דהא בעל לוקח הוה, תמהתי שהרי הרשב"א בא לתרץ [והיא קושיית התוס' בס"פ י"נ] דהא במקום פסידא דאחרינא שויוהו כיורש, ואמאי לא חיישינן לפסידא דאחריך וע"ז הוצרך לתרץ דכוונת הנותן כך היתה, ודעת התוס' בזה דל"ח לפסידא דמקבל מתנה, ואין צורך להאריך בזה, ועיין בתשו' חות יאיר סי' ס"ד ודוק

(ב) והנלפענ"ד בגוף דין זה אף כי ד"ת ל"י דיש כמה פנים שישתלם הבע"ח, ראשונה אם נפלו לה הנכסים והחוב בעודה פנוי' והכניסתם לבעל, נלענ"ד דעכ"פ צריכה למכור נכסי מלוג שלה בט"ה כמבואר בסימן (תכ"ד) ולשלם להבע"ח, דהיא חייבת מדין מזיק שיעבודו של חבירו, המבואר בח"מ (סי' ק"ז ס"ד) דאע"ג דממילא נכנסו נכסי' לרשות הבעל מ"מ הי' לה לשלם לבעל חוב או שאר פנים שלא יזכה הבעל בנכסים אלו המשועבדים לבע"ח, וכל שלא עשתה כן, והכניסה לו כל נכסי', הרי הזיקה בע"ח שלה ומתחייבת ע"ז, ובגוף דין מזיק שיעבוד חבירו הארכנו במ"א בעה"י, והש"ך שם הכריע כסברא זו, ובמ"א הארכתי בס"ד לבאר שהרא"ש בב"ב (פ"ט סי' ב') שכתב דיתומים שמכרו בנכסים מועטין (דלא טרפי ממשעבדי] מה שמכרו מכרו ואין חייבין לזון את הבנות מן הדמים, ואין לתמוה מה לי דמים מה לי נכסים, משום דמזון האשה והבנות דוקא ממקרקעי ולא ממטלטלי, וכשמכרו הקרקעות נעשו הדמי' מטלטלים מידי דהוה איתומים שמכרו נכסי אביהן דאין מחוייבים לפרוע מלוה אביהם מן הדמים עכ"ל, משמע דס"ל בפשיטו' דאם מכרו אינם חייבים לשלם, ולכאורה מ"ט פסיקא לי' הא מזיק שיעבודו של חבירו חייב, [ובמ"א דקדקנו דדין תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ג"כ מתורת מזיק שיעבוד נגעו בה, כיון דאלו לא תפס לא יזכה זה שתפס בשבילו, בכל סך זה שתפס, אלא יחלוקו עם שאר ב"ח, או בענין אחר, וזה התופס בשביל אחר הלא הוא מזיק שיעבוד שאר הבע"ח, ומ"מ דנו לבטל מעשיו ולא לחייבו בתשלומין, דסוף סוף לבע"ח הוא תופס ואכמ"ל] אבל לפי העיון באמת אינו חולק ע"ז דאף דחייב היורש מטעם מזיק מ"מ האי חיובא דידי' הוא ומצידו באה תביעה זו שהוא הזיק, ואם יש עליו כמה בע"ח שלו יד כולם שוה במעות הללו, ואין לבע"ח של אבי' קדימה על מעות אלו מצד חוב אבי', שנאמר הא מעות אלו מכח נכסי אבי' באו, לא אמרינן כן, אלא דינן כמטלטלי דיתמי, ובזה כל דבריו עולים כהוגן ונסתלקה תמיהת הפלפולא חריפתא שם ע"ש ודוק כי אכמ"ל

(ג) עוד נלפענ"ד דהא מבואר הוא דבמקום דאיכא פסידא דאחרינא לא הוי בעל כלוקח, ולפסידא דהאי לוה לא חששו דאיהו דאפסיד אנפשי' שהלוה מעותיו בלא שטר לאתתא דקיימא לאנסובי כמ"ש הרי"ף [וכן לגבי אשה יורשת, כדאסברה הש"ך שם] ושאר פוסקים, ולפ"ז נחזי אנן דמי שיש לו חוב על פה על יורשים וחלקו האחין והאחד מכר נכסי אביו לאחר דודאי הבע"ח גובה מהשני כל החוב, כיון דלא מצי לאשתלומי מהאי, והוא פשוט, וכן הוא מבואר למדקדק בסוגיא דב"ק (ט'.) ולפ"ז יתחדש דאם אחד הניח בנות יורשות, ומקצתן נשואות ומקצתן פנויות, והי' עליו מע"פ, וא"כ אם אנו נידון הבעל כלוקח א"כ ישתלם הבע"ח כל חובו מחלקן של יתר הבנות הפנויות, ואית להו פסידא, ובמקום פסידא דאחרינא בעל יורש הוה, ואינהו הא לא פשעו מידי, ויש עוד מקום לומר לפענ"ד שאפילו כולן נשואות, מ"מ הא אם ימות בעלה של אחת מהן בחיי' יבואו נכסי אבי' לידה ותצטרך היא לשלם הכל, ואית לה פסידא, אלא דבזה יש לומר לכאורה כיון שעדיין לא נתברר עתה אי אית לה פסידא לחדא מינייהו הבעלים כולן כלקוחות הן, אך יש לדון שאם תתרצה אחת לשלם חלקה לבע"ח ותטעון דאית לה פסידא דזיילי נכסיה שלא תוכל למכור נכסי מלוג הללו בטה"נ, שהרי הלוקח יחוש לעצמו שמא יצטרך הוא לשלם כל החוב, ואף דבאמת גם ממנו לא יגבה דהא לוקח הוא מ"מ הא איסורא איכא כמ"ש הפוסקים, וביותר דגם משום דידה יש לדון דלא ניחא למעבד איסורא למכור נכסי' בטוה"נ, שהרי מכירה זו הפקעה אחרת היא מבעל חוב של מורישה, אולי מציא למימר לא ניחא למעבד איסורא, ומפסידנא שלא אוכל למכור בטוה"נ, וגם נ"מ אם יהי' עלי' מלוה בשטר ומאוחרת ובכה"ג ודוק, ואולי שפיר יש לומר דתזכה בטענה זו דמפסדה נכסי וממילא לא נדון את כולן כלקוחות משום פסידא דידה, וכל היכא דאיכא פסידא בלא פשיעה הא כיורש הוא, ולכאורה הדברים נכונים בס"ד, ואין להקשות ע"ז דא"כ מאי פריך בב"ב (קל"ט.) מהא דנשאו גדולות ישאו קטנות מאי לאו נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל, אמא דפרנסה טרפה מבעל ולא אמרינן לוקח הוא ופרנסה לא טרפה ממשעבדי, דילמא משנתינו מתפרשת כפשוטה דנשאו גדולות טובא, דהשתא שפיר מפקי קטנות מבעל ועל הדרך שכתבנו, הא לאו קושיא היא חדא דגדולות משמע לי' גדולות דעלמא, ומי לא משכחת לה דליכא אלא חדא [וכדדייק לישנא מבעל] ומתניתין סתמא קתני, ועוד דהא הדרך שכתבנו