עמודי אור קעב

אסלק לו, והי' לו אז בתים וחצירות אך לא לכסף מוצא ואח"כ שחלכ"ח ונפלו הבתים לפני יורשיו, ותובע בעל השטר את נשיו, ונסתפק כבוד אחי שי' אם מחוייבי' היורשים לפרוע. (א) וביסוד הדין יש לחקור תחלה כיון שהי' כאן חיוב ברור כמשמעו' לשון השטר, אלא שלהרווחתו הקיל לו המלוה זמן הפרעון כשירחיב ה' את גבולו, אם היורשין יורשין זכות זה [היינו אם אין יד היורשים מגעת להרחבת גבול לפי ראות עיני הב"ד כמו שפסק בנוב"י מ"ת חח"מ סי' י"ד ע"ש] ונלענ"ד דכל כי האי גוונא לית להו זכות ליורשים, וראי' לזה מההיא דתנן גיטין (ע"ה:) הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים כו' מת האב או כו' רשב"ג אומר כזה גט, וע"כ לא פליגי רבנן ורשב"ג אלא מתורת קיום תנאי, אבל לכ"ע לא תצטרך לשמש יורשי האב דלהרווחה דידי איכווין ולא ליורשיו, ואע"ג דיש לדון ולומר דהיינו דוקא כשמתנה הבעל דבר טובת והרווחת אחרים, התם הוא לדידהו איכווין ולא ליורשיו, אבל כאן שכיון המתחייב הרווחתו שפיר אמרינן דאף ליורשיו איכווין, תדע שהרי רשב"ג גופי' ס"ל (גיטין ע"ד.) ע"מ שתתני לי מאתים זוז. דנותנת ליורשיו, הרי מבואר דבמתנה דבר להרווחתו גם ליורשיו נתכוין, מ"מ הא לא מכרעא, חדא דהא באמת רבנן פליגי עלי' התם וס"ל לי ולא ליורשי, וה"נ נימא בנ"ד לדון בלשון השטר כשירחיב ה' את גבולי התנה ולא נתכוון להרחבת גבול יורשין, וממילא מוקמינן בהו אדינא, שחייבים לפרוע חובת אביהם, ועוד למה שהכריע הב"ש (בא"ע סי' קמ"ג) בשיטת הטור דלרשב"ג נמי בעינן שמשתו יום אחד, משום קיום התנאי, אלא דבמת לא בעינן שימוש ב' שנים דלהרווחתו איכוין והא לא איצטריך, וא"כ בע"מ שתתני לי ר' זוז הא לא איקיים תנאה כלל, להכי בעי רשב"ג נתינה ליורשיו, וס"ל דבהכי נמי מקיים תנאה ודוק, אבל אם הי' מתנה ע"מ שתשמשני ב' שנים, ושימשתו יום א' ומת נמי לרשב"ג הוי גט דלא איצטריך יותר, ולא תצטרך לשמש ליורשיו דכל כה"ג לא להרווחת יורשי' נתכווין. (ב) והכי קי"ל בפוסק לזון בת אשתו ה' שנים (כתובות ק"א: בבא בתרא ק"מ.) דאם מתה הבת לית לה, ולא ירשו יורשי' זכות מזונותי', וראיתי להרא"ש שם בכתובו' שהביא דין זה במתה הבת פטור ממזונותי' מהירושל' ע"ש, והגאון בעל הפלאה בחי' לא"ע (סי' קי"ד) תמה בשם חכם אחד אמאי לא הביא הרא"ש סוגיא ערוכה דש"ס דילן בפרק מ"ש שזכרנו דפסיק לי' להש"ס דמתה הבת לית לה. והנלענ"ד ביישובו דהא בב"ב מיירי הש"ס לענין לגבות מיורשיו, והנה בב"מ (ל"ז:) בשומר שמשלם וקני כפילא, בעי הש"ס שילמו בנים מאי מצי אמר להו כי אקנאי כפילא לאבוכון דעביד לי נייח נפשא לדידכו לא א"ד ל"ש שילם לבנים מאי מצו אמרו לי' כי אקני לך אבונא כפילא דעבדית לי' נייח נפשי' אבל אנן לדידן לא א"ד ל"ש, שילמו בנים לבנים מאי, ופרש"י דליכא שום צד ניח נפשיא כו' יש סברא לומר יותר דבכה"ג לא מקני כפילא, והמתבאר מהסוגי' דאע"ג דאמרינן שם (ל"ז.) נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמיני הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו מ"מ מספקא מילתא לגבי יורשין, ולמדנו עוד דבבנים לבנים יש סברא יותר לומר דלאו להכי איכוונו, ובזה עלו כהוגן דברי הרא"ש דלא מייתי מסוגיא דב"ב, דה"א התם דהוה יורשין מיורשיו הוא דלית להו, אבל מיני' דידי' אם מתה אית להו ליורשי' לכך הביא הרא"ש מהירושלמי דהוא נמי לא משלם ליורשי' ודוק ומ"מ מסוגי' דהמפקיד אין ענין לנ"ד דהא התם לא אתנו כלל שיסתפק לנו בלשונם וכוונתם, רק אעיקר' דדינ' דבשילם מקני כפילא מספקא לן לענין יורשי' אי אית להו הך תקנת' או לא, אבל בנ"ד שבאנו לדון על השטר מכח הכתוב בו פשיטא דלדידי' איכווין להרחיב הזמ"פ ולא ליורשיו, ויש להביא ראי' לזה דכל תנאי כה"ג לדידי' איכוין ולא ליורשיו, מדברי התוס' ב"מ (ס"ה: ד"ה לכשיהי') שכתבו שם דתנאי זה שהתנה לכשיהי' לי מעות תחזירם לי] נהי דהוא יכול לפדות יורשיו אין יכולים לפדות ע"ש, ודוק כי ראי' נכונה היא לענ"ד שוב ראיתי עוד יסוד נאמן לזה מתוספתא דדמאי פ"ז כהן שמכר שדה לישראל ע"מ שהמעשרות שלו לעולם ומת אין לבנו במעשרות (כ"ה גירסת הגר"א ומוכרח] כו' מבואר כמ"ש דכל כה"ג בתנאי לדידי' הוא ולא ליורשי', ועיין (ב"ב ס"ג.) הובאה ברייתא קצת בסיגנון אחר, ועי' חו"מ סי' ר"ט ס' וסי' רמ"א ס"ז בהג"ה ודוק בכ"ז (ג) אך מ"מ יש לדון דכיון דלא הרחיב גבולו בחייו ממילא אין כאן חיוב תשלומין, ולענ"ד נראה דהא נמי ליתא, כיון דהחיוב ברור, ובאנו לדון לפוטרו מחמת תנאי הרחבת גבולו, כיון שמת הא לא איצטריך, א"כ יורשיו חייבין לשלם, וראי' לזה מסוגיא דגיטין (ע"ד:) ההוא גברא דא"ל לאריסי' כולי עלמא דלו תלת דלוותא ואכלו ריבעא את דלי ארבעה ואכול תילתא לסוף אתא מיטרא ר"י אמר הא לא דלה רבה אמר הא לא אצטריך, וקי"ל התם כרבה ועיין תוס' שם (ד"ה רבה) שפירשו שכיון שהאריס יש לו חלק בגוף הקרקע זכה מיד כו' ה"נ כיון דהחוב ברור, והשתא דלא איצטריך להרחבת הגבול חייבין היורשין לשלם מנכסיו. (ד) ויש להביא ראי' עוד לזה מההיא דב"ב (קמ"ד:) נשתלחה לאביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע [דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם, רשב"ם] ושם במת המשלח פרכינן אמאי חייב להחזיר לו שושבינות נימא תנו לי שושביני ואשמח עמו כו' ע"ש, וקשה דרישא נמי במת מי שנשתלחו לו כיון דעיקר תשלומי שושבינות ליתנהו אלא במקום שיאכל וישתה עמו, נימא כיון דמית, וא"א לו לשמוח אין עליו חיוב תשלומין, ואין לדחות הא אי לא קרי לי' תרעומות הוא דאית לי' שלומי משלם (שם קמא:) וה"נ במת מי שנשתלחו לו כיון שהמשלח קיים ושמח בחופתו מיחייב האי לשלומי, דא"כ אף במת המשלח סמוך לחופתו נמי נימרו יורשי המשלח הא אי לא הוי קרי לי' הוי משלם ולית לי' למטען תנו לי שושביני, וה"נ במת אמאי לא משלם, אע"כ דמצי אמר אנא הוה אתינא [ופשיטא שאם לא יניחנו לאכול עמו שלא ישלם לו כלל ודוק] וה"נ נימא במת מי שנשתלחו לו כיון דשושבינות לא משתלמא אלא בשמחת חופה, וכיון שאינו לא ישלמו יורשיו, אע"כ דהא מילתא שמחת החופה תנאי הרווחה הוא לענין תשלומי השושבינות, וכיון דלא איצטריך להרווחה זו דהא מית לי' חייבין היורשין לשלם ודוק היטיב. הן אמת שהרמב"ם בפ"ט מה' נחלות מפרש ההיא דמחזירין שושבינות לאחר מיתת האב היינו בהשיא האב את בנו ועשה לו משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלחה לזה הבן שושבינות, חוזרת אחר מיתת האב מן האמצע דהשתא הא השושבין שהוא הבן קיים ויכול לשמוח עמו, אלא שנכסי האב נשתעבדו לשלם מן האמצע ודוק. וכבר כתב הה"מ שהרמב"ם והר"י ן' מגא"ש הכריחו כן בביאור הסוגיא ואין לפני ספר ההוא, ונלענ"ד להביא הכרח ברור לזה דאי ס"ד דמיירי כפשוטו שהשושבינות נשתלחה לאב ומת, ומשלמין היורשים מנכסיו, תיקשי מהך ברייתא לרב ושמואל דס"ל (בב"ב קע"ה:) מלוה ע"פ אינה גובה מהיורשין, ופשיטא דלא עשו שטר על השושבינות [עי' רמב"ם פ"ז מה' זכי' ודוק] וגם ליכא לשנויי בשעמד בדין (עי' תוס' ב"ק ק"ד: ד"ה מלוה) דהא כל זמן שלא נשא המשלח אין כאן חיוב תשלומין, ומה שייך כאן עמד בדין, לכך הכריח הרמב"ם בפירוש הסוגיא דהשושבינות נשתלחו לבן, אלא שאביו כיון שעשה המשתה משלו שיעבד נכסיו לתשלומי השושבינות, וכיון שהבן קיים חוזרת מן האמצע ודוק. אך מ"מ הדין דין אמת דאף בנשתלחה לאב ממש שושבינו' נגבית מן הבנים כמבואר בטור אה"ע (סי' ס') בשם הרמ"ה ע"ש, ולזה מכוונין גם דברי הרמב"ם בפ"ז מה' זכי' ע"ש ובכה"ג בנשתלח להאב ומת תלי במנהגא משא"כ בה' נחלות בנשתלח לבן במשתה שעש' האב לא תלי במנהגא כלל, ולכך לא הזכירו בזה בסוגיא מנהגא ודוק היטיב, דבזה מסולקת השגת הראב"ד]. ואפשר דהרמ"ה מפרש הבריית' כפשטה דנשתלחה לאביו ממש השושבינות, והא דגבי מיורשים היינו משום דאית לה קלא לשושבינות, וע"ד שכתבו התוס' בגיטין (נ"א. ד"ה או דילמא) ע"ש דבמילי דקצבה כגון פסק לזון בת אשתו גובה אפי' לא כתב אף ממשועבדים, וכתבו לחלק דהא דשאר מלוה ע"פ אינה נגבית מהמשועבדים, היינו משום דלית להו קלא דמאן דיזיף בצנעה יזיף, אבל זו אינה בכלל זה [ומ"מ יסוד זה צריך ביאור הא הש"ס (בב"ב קע"ה:) קאמר בפשיטו' דאף בנזקין דינא הכי ואפי' מיורשים לא גבי למ"ד מלוה ע"פ אינה נגבית מיורשים, וכן אמרינן בבכורות לענין פדיון הבן דלמ"ד מלוה הכתובה בתורה לא ככתובה בשטר דמיא לא גבי ממשעבדי ובכל