עמודי אור קעא

קרבן ואע"ג דידעי הני סהדי שהוא חייב לו, ואמאי מיחייב והא לא תועיל לו כפירתו ועל כרחו ישלם, רש"י] כפירת דברים בעלמא הוא, והשתא מאי פריך דילמא מיירי דהעידו על הפקדון שבידו בצירוף קרוב ופסול, דלא אהני עדותן לממון, והשתא על שבועתו לשקר יעידו שפיר הכשרים לבדם ויתחייב על שבועתו על פיהם מלקות או קרבן, אע"כ דאחר שנתבטלה עדותן שוב אין מועילים כלל בענין זה אף אחר השבועה ודוק היטיב, ויש בזה אריכות דברים אכ"מ

סימן ק וואלקאוויסק לכבוד אחי הרב המאוה"ג החריף ובקי כו' המפורסם החכם הנעלה מוהר"ר מאיר נ"י האב"ד דק"ק קאסטיקאוויטש

אבא בדבר שנתחדש לי בעה"י, הש"ך בח"מ (סי' ס"ו ס"ק קכ"ו) יישב דעת הרמב"ם ותוכן דבריו דבאמת לחיוב בפשיעה גבי שומרים ידעינן מסברא אף בדברים שלא חייבה התורה ע"ש, ואני בעניי תמה ע"ז מסוגיא דב"מ (צ"ה.) פשיעה בבעלים ר"א ורבינא ח"א חייב וח"א פטור מ"ד חייב קסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, הלכך אם בעליו עמו אש"ח לא כתיב, ופשיעה נמי בש"ש ובשואל לא כתיב, הלכך בש"ש ובשואל לחיובא אתיא בק"ו מש"ח, אבל בבעלים לפטור אף בש"ש ובשואל לא, מ"ט כי כתיב אם בעליו כו' אשואל ואש"ש אהנך חיובי דכתיב בהו בהדיא הוא דכתיב, ובפשוטו הוא נגד דברי הש"ך, דהא אמרינן דחיוב פשיעה בשואל וש"ש ילפינן מש"ח ולא אמרינן לחיובא בהו מסברא, וכ"ת דקושטא דהכי הוא דמסברא נמי אתיא, והש"ס מילתא פסיקתא נקיט, דאף בק"ו אתיא בהו, עדיין יקשה דא"כ כי אמרינן תו דפטור בבעלים אחיובי דכתיב בהו בהדיא כתיב, היינו ע"כ דגם אפשיעה דנפקא לן מסברא לא קאי פטורא דבעלים [וליכא למימר דבאמת אית לן למימר דאסברא נמי קאי פטורא דבעלים, אך להאי מ"ד דלא קאי לפני פניו, א"כ פשיעה בבעלים חייב בש"ח, ומק"ו נילף לחייב גם בש"ש ושואל, זה אינו דאי אמרת דאסברא קאי פטורא דבעלים, איפכא אית לן למימר דפטורא דבעלים דש"ש ושואל קאי גם אפשיעה, וממילא לילף בק"ו לפטור פשיעה בבעלים גם בש"ח ודוק היטיב] דלפ"ז תיקשי איך אמרינן תו התם דמ"ד חייב קסבר מקרא נדרש לפניו ולפני פניו, וכי כתיב אם בעליו עמו אש"ח נמי כתיב, ומה בכך, מ"מ נימא דגבי שואל וש"ש לא קאי פטורא רק אהנך דכתיב בהו בהדיא, אבל פשיעה דנ"ל בהו מסברא נימא דחייב בהו גם בבעלים (דהא בסברא זו לא אשכחן דפליגי ר"א ורבינא, אי קאי פטורא דבעלים רק אמאי דכתיב בהו בהדיא או דקאי גם אמאי דנפקא לן מסברא, דהא מפרשינן דבמקרא נדרש לפניו ולפני פניו פליגי] ואע"ג דלדידי' גבי ש"ח פטרה התור' פשיעה בבעלים, מ"מ הא לקולא [לפטור פשיעה בבעלי'] לא שייך למילף שואל וש"ש מש"ח שאין דנין חמור מקל להקל עליו, וכיון דש"ש ושואל חמורים מש"ח א"א ללמוד פטורא משומר חנם וא"כ ס"ס לפי דעת הש"ך נימא דאפשיע' דנפקי בהו מסברא לא קאי פטור בעלים, ועכ"ל דבאמת פשיעה לא ידעינן בהו כלל מסברא, ועיקר ילפותא לחיובא בהו פשיעה מק"ו מש"ח, וכיון דס"ל דפשיעה בבעלים פטורה בש"ח [משום דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו] ה"ה דפטורה גם בש"ש ושואל דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ודוק

הן אמת דמרן הש"ך אסברה לן דפטור בעלים גבי פשיעה הוא משום דכיון דבעליו עמו לא הוי שומר כלל, והי' אפשר לדחוק בזה קצת, אבל באמת גם זה תמוה על מרו ז"ל דדריש מנפשי' טעמי' דקרא, והא לא קי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא, ועיקר סברתו זו נפלאת היא ממני, דודאי כל השומרי' בבעלים חיוב שמירה אית בהו, ואי אתו קמן לדינא מחייבינן להו לשמור, אלא דגלי קרא דחיובא דשומרים ליכא בהו אם נפסד הפקדון, וגם מה סברא הוא לומר שאינו שומר כלל, כיון דקי"ל דאפי' הבעלים במלאכה אחרת ואינו אצל פקדונו כלל הוה שמירה בבעלים אם הי' עם השומר במלאכתו בשעת קבלת השמירה איך נאמר דאינו שומר כלל עד שגם פשיעה שחיוב' מסברא לדעת הש"ך יפטור בו, וביותר דהא מבואר בסוגיא דב"מ (מ"א:) דשליחות יד חייב גם בשמיר' בבעלי', והרי בכמה דינים חלוק דין השומר בשליחות יד משאר כל אדם, דהא השומר חייב בשליחות יד ע"י שלוחו משא"כ בשאר כל אדם, ועוד מילי טובא איכא בינייהו, וע"כ דדין שומר יש לו וכדכתיבנא, ודוק היטיב. אחיו דו"ש וש"ת כל הימים העלוב יחיאל העליר במוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל

סימן קא סווואלק שאלה בדין מוכר שט"ח לחבירו לענין מחילה אם התנה שלא ימחול

בח"מ (סי' ס"ו ס' כ"ג) המוכר שט"ח לחבירו [אפי' כדינו בכו"מ] אם חזר ומחלו מחול, ואפי' התנה ע"מ שלא יכול למחול אינו כלום, אלא אם חזר ומחלו מחול כ' הש"ך ה"ה אם התנה ע"מ שלא ימחול אם מחלו מחול, ומילתא דפשיטא לי' למרן הש"ך לענ"ד תליא באשלי רברבי, דהא דעת הרב' פו' דמוחל שט"ח אינו מחול כל זמן שלא החזיר לו השט"ח [ועי' בסי' רמ"א ס"ב בהג"ה ובש"ך שם ס"ק ד'] דדין זה פלוגתא הוא בירו', ולהלכה הוה ספיקא דדינא, וכתב הש"ך (בסי' ס"ו ס"ק ע"ד) בשם בעל העיטור דלא תקשי על דעה זו [דלא מצי מחיל שט"ח] מהא דקי"ל מוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול, דשאני התם שגוף השטר כבר מכר ואינו ברשותו, ונשאר למוכר רק שיעבוד לבדו בלא שטר, זה יכול למחול, אבל כשהשטר שלו [ופשוט אפי' מונח בפקדון ביד אחר כל שלא נמכר] אינו יכול למחול לפי דעה זו, ולפ"ז אם התנה שמוכר לו ע"מ שלא ימחול אם מחל אח"כ, הא נתבטל המכר [ופשוט שאין חלוק בין מתנה דבר שתלוי במוכר או בלוקח, כל דברי תנאי אחד הם, וכה"ג נמי אשכחן בגיטין אם לא באתי כו'] והרי השטר שלו, ומונח רק בתורת פקדון ביד הלוקח, וא"כ לא מהני מחילתו [ועי' בנתיבות המשפט בסי' רמ"א שם, ודבריו צריכים הכרע] ואין לומר אי לא מהני מחילתו א"כ שוב השטר בתוקפו ביד הלוקח דהא התנה שלא ימחלנו, והלא לא הועילה מחילתו, נלענ"ד שדין זה תליא במחלוקת התוס' והרמב"ן בגיטין (פ"ג.) במגרש את אשתו ע"מ שלא תנשאי לפלוני, דעת התוס' והר"ן הביאם שם דבעודו בחיים אי אפשר להגירושין להתבטל ע"י מה שתעבור על התנאי, דהא אם נשאת לפלוני ונדון זה לעבירת התנאי הרי היא אשת איש וא"כ לא אהני נשואי' לפלוני, וכיון דלא נשאת ממילא הגירושין קיימי', ומשכחת לה עבירת התנאי אחר מיתת המגרש, דאי נשאת לפלוני שהתנה עליו, עקרה הגירושין, והרי היא אלמנה משעת מותו, אבל מחיים אי אפשר לה לבטל הגירושין ע"ש, ואולם דעת הרמב"ן הובא בר"ן שם דאע"ג דאין לנשואי' קיום מ"מ כל שעשתה מעשה הנשואין זה מקרי עבירת התנאי אע"ג דלא אהני נשואי' כלום ע"ש באורך, ועי' ברא"ש שם ובאחרונים, ולפ"ז בנ"ד לפי דעת המ"ד בירושלמי דלא מהני מחילה בדנקיט שטרא בידי', א"כ אם התנה בשעת מכירה ע"מ שלא ימחול, אם מחלו אח"כ לדעת התוס' לאן אהני מחילתו, דהא אם נדון דמחילה היא עקר המכר, השטר שלו, וכשהוא שלו לא מהני מחילה כמבואר, וממילא מכירת השטר קיימת [כדקיימי התם הגירושין] ולדעת הרמב"ן שזכרנו המכירה בטילה כיון דעשה מעשה המחילה, וחוזר השטר להמוכר, וכיון שהוא של המוכר שוב לא אהני מחילתו, עכ"פ בין כך ובין כך [לפי דעת המ"ד הזה דא"א למחול בדנקיט שטרא בידי'] לא אהני מחילה לגבי לוה, ואם השטר של המוכר או של הלוקח תליא במחלוקת התוס' והרמב"ן ועי' בטור סי' רמ"א, ובמל"מ פ"ג מה' זכי' ה"ו ודוק]

סימן קב וואלקאוויסק החיים והשלום לכבוד אחי י"נ ולבבי ה"ה הרב הגדול החו"ב המפו' סוע"ה כו' כש"ת מוהר"ר יהושע נ"י

ע"ד שאלתו באחד שהי' חייב לחבירו סך מסויים וירד מעמדו וכתב לו שטר בזה"ל מודה אני הח"מ איך שמגיע ממני למוכ"ז סך מאה רו"כ כאשר ירחיב ה' את גבולי