עמודי אור קסט

**(ואמאי אין סוקלין] ותמוה הוא דהא מבואר הוא בסוגיא דקדושין דאף למלקות אין האב נאמן, ומדמי להו אהדדי, ושם במשנ' מבואר דאינו נאמן להעיד שנשבית ע"ש ובפ"י בחי', והדבר מוכרח לחלק בין היכא דליכא חזקה כלל, וכמ"ש הפ"י שם, ואולי דעת הגאון לחלק בין עדות קרובים לאחר [והתם באב מיירי כמבואר].)** חזקה עש"ה] ואע"ג דכ' הרמב"ם שם דאם מכחיש אין העד נאמן להחזיק הדבר באיסור, פשיטא דזו אחר קנוי וסתירה שהתור' החשיבה לחשודה על הזנות עד שתיבדק בשתיית המים אין לה נאמנות להכחיש את העד והוא נאמן, והכחשה דידה לאו כלום הוא כמ"ש הפ"י בקדושין (ס"ו.) ע"ש, ואין לומר דיועיל לה חזקת הבועל הא ליתא דכבר כתב הרמב"ן הביא דבריו הב"ש (סי' ל"ה ס"ק ל') שחזקת אדם אינה מועלת לחבירו, אלא דמ"מ היתה שותה, ואם לא נבדקה הותרה לבעלה כמו שיבא לפנינו בס"ד, והנה בבאו עלי' שני עדי טומאה מאחר נסתפק המל"מ אם משקין אותה, והכריח שלדעת רש"י משקה אותה אע"ג דע"פ עדים ודאי נאסרה לבעלה, ומה צורך לשתי' לבודקה, כיון שכבר היא אסורה ע"פ העדים מטומאה אחרת מ"מ משקין אותה כדי לבודקה לענין בועל זה שקינא לה ממנו שאם לא יזיקוה המים אות היא שבסתירה עם בועל זה לא נטמאה, וא"כ מותרת לו אחרי גירושין או מיתת הבעל, והנה אף אם נניח כסברת המל"מ מקודם שם דבשני עדים אפי' הם מעידי' מטומאה אחרת אינו משקה, אומ' אני דהטעם כיון שאף אם לא יבדקוה המים מסתירה זו מ"מ לא קרינן בה ונקתה, לכך אינו משקה שהתורה לא הצריכה שתי' אלא באופן שאם לא תבדק הרי היא ככשירה שבנשים, אבל זו דבין כך ובין כך טמאה היא עכ"פ, אין כאן השקאה, וכמ"ש המל"מ שם דכה"ג שנאסרה עליו אחר הנשואין נמי ממעטינן מדכתיב אשתו וזו אינה ראוי' לאישות כי ע"ז לא דברה תורה, משא"כ בעדות עד א' מטומאה אחרת, שאם לא תבדק בהשקאה תחזור להתירה, לכ"ע משקין אותה, אף שלע"ע אנו מאמינין להעד, מ"מ הרי אנו צריכין להשקותה לבודקה בשביל הבועל שקנו לה ממנו

(ג) ועתה אפרש שיחתי במלתא בטעמא, כתב הרמב"ם (פ"ג מה' סוטה ה' כ"ג) באו עדי טומאה אחר ששתתה ה"ז תצא בלא כתובה ואסורה לבעלה ואפילו לא אירע לה דבר מדברים אלו (ר"ל שלא הזיקוה המים) מפני שאין המים בודקין אלא מי שאין לה עדים שמודיעין זנותה, ועוד שמא בעלה אינו מנוקה מעון לפיכך לא בדקו המים את אשתו, אבל אם בא עד אחד והעיד שהיתה טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה שהרי שתתה ע"כ, והנה לכאורה דבריו צ"ע כי אחרי שכתב יסוד התלמוד שסוטה שיש לה עדים אינה נבדקת, למה ביקש סיבה אחרת למניעת הבדיק', הרי היא גלוי' לפנינו, כיון שבאו עלי' עדי טומאה, הלא הם מנעו הבדיקה ולכך לא נבדקה, שהרי הי' לה עדים על טומאתה, והנלפענ"ד שהרמב"ם מפרש דהא דאין המים בודקין אותה היינו כשהעדים הם מטומאה זו שקינא לה בעלה, אבל עדי טומאה אחרת אינם מונעים בדיקת המים, והנה אנן קי"ל שמכל טומאה שבעולם המים בודקין אותה אפי' מאיש אחר, לזה ביאר הרמב"ם שאפי' באו עדי טומאה אחרת אסורה, ואין אנו מכחישים אותם מכח מה שלא נבדקה דאפשר אין הבעל מנוקה מעון, ואע"פ שהוא עומד וצווח לא חטאתי לא מהימנינן לי' נגד עדים, וזה ברור, והנה מה שכתב הרמב"ם דעד א' אחר שתי' לא מהימן לא הלכתא בלא טעמא הוא [כמ"ש המל"מ שם] אבל טעמו פשוט לפענ"ד דודאי מה שלא נבדקה במים המאררים צריכין אנו לידע סיבת הדבר, ומבואר הוא בסוטה (ז'.) דעדי טומאה מילתא דלא שכיחא היא, וא"כ כשלא הזיקוה המים אין לנו לתלות שמא יש לה עדים שנטמאה בשעת סתירה [עם זה שקינא לה ממנו] כיון דעדי טומאה כאלו מילתא דלא שכיחא היא, והרי אפי' בד"נ לא תלינן במלתא דלא שכיחא, [ועיין היטיב בתשו' מהר"י מטראני חלק אה"ע סי' ט"ו ודוק] ואין לנו אלא להסתפק שמא הבעל אינו מנוקה מעון, ובזה הוא נאמן נגד אחד לומר שאין בידו עון וע"כ דטהורה היא, וכ"ז כשבא העד אחר שתי' שהמים נשתו כדינן [וידיעת עד א' אינה מונעת הבדיקה כמ"ש המל"מ שם] ונכחש העד על ידן, משא"כ קודם שתי' הלא התור' האמינתו, וא"צ להשקות', ואפי' אם אירע שעברו והשקוה ולא נבדקה מהמים אסורה, לפי שמים הללו כל שנשתו שלא כדין אין בודקין האשה, ודוק

הכלל העולה שמים הללו נאמנים הן להכחיש עד א' כל שנשתו כדין, והנה בעד א' המעיד על טומאת אחרת אע"ג דמהימנינן לי' כמש"ל מ"מ צריכין אנו להשקות' לבודק' בשביל הבועל שקינא לה ממנו, וממילא אם לא הזיקוה המי' חזרה להיתירה וקרינן בה ונקת' שהרי הוכחש העד ע"י המים, כיון שמכל טומאה המים בודקין אותה, וזו שלא נבדקה, ע"כ דטהור', ולשמא יש לה עדים על טומאת הסתיר' לא חיישינן לתלות שבשביל זה לא בדקוה המים כמש"ל, דהוה מילתא דלא שכיחא, וממילא הדין דין אמת שבעד א' המעיד על טומא' אחרת משקין אותה כדין ובזה הכל מודי', אך בנידון הרשב"א שהעיד זה שקינו לה ממנו שבא עלי', הרי דבר ידוע דאע"ג דקי"ל אין אדם משים עצמו רשע מ"מ נאסר' עליו משום דשוי' אנפשי' חד"א כדקי"ל בשלהי נדרי' באומרת טמאה אני לך דאסורה למשנה ראשונה, והתם גם ברצון דינא הכי, נתבאר אצלינו בארוכה ופשוט, ולפ"ז שפיר דן בזה הרשב"א דפלגינן דבורא והוי כאלו מעיד שזנתה אבל לא ממנו, ומ"מ עליו הוא נאמן לאוסרה כיון שאין לה חזקה כמש"ל, וכאן לא שייך להשקותה בשביל הבועל שהרי עליו היא אסורה ודוק היטיב בכ"ז. הכ"ר ידידו דו"ש העלוב יחיאל העליר במוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל.