עמודי אור קסח

ראוי למול בשבת ושכח ומל בשבת מי שאינו ראוי למולו בשבת חייב חטאת עכ"ל עיין בכ"מ ולח"מ שם, וא"כ בציצית דלא שייך כ"ז, ואין כאן זמנו בהול כלל ודאי חייב לכ"ע ופשוט

(ד) והנה קשה לענ"ד בשמועה זו דז"מ ובדברי הרמב"ם שכתב שאם נחלק ז"מ בדין מדיני לולב שזה אומר כשר וזה אומר פסול אין בזה דין ז"מ, והא משכחת לה גם בזה נ"מ לענין קדושין, דהא מבואר בסוגיא דב"ק (צ"ו.) בנחלקה התיומת [עש"ה ובפרש"י] דכל מידי דפסיל בלולב חשיב שינוי לקנות בו הגזלן, וא"כ אם גזל א' לולב וחלק את התיומת וקידש בו אשה אם הוא כשר לא קנאו והוי קידש בגזל ואם הוא פסול קנאו וקדושיו קדושין, ועיין בנוב"י מ"ת חא"ע סי' ס"ז וק"כ, שהקשה שם דהא בפשוטו יש נ"מ שאם הלולב הוא כשר הוא שוה פרוטה, ואם קידש אשה מקודשת, ואם הוא פסול יתכן שאין בו ש"פ ואינה מקודשת ע"ש שהאריך, ולענ"ד לא קשה מידי, שהדבר פשוט לדעתי הקלושה דז"מ לא מיחייב על מחלוקותיו עם סנהדרין אלא בדבר שהם מחייבים כרת בודאי [או זה יוצא מכח מחלוקותם] והוא פוטר בודאי משא"כ אם לדידהו ודאי חייב או פטור ולדבריו ספק הוא או בהיפוך לא מיחייב בכה"ג, דס"ס חיוב כרת ברור ליכא בינייהו והוא דבר מבואר, ומעתה הרמב"ם בזה לשיטתי' שפסק (בפ"י מה' אישות) כשמואל (בקדושין י"ב.) דאם קידש בדבר שאין בו שוה פרוטה הוי קדושי ספק [והוא ספק דאורייתא לדעת הרמב"ם, עי' ברא"ש שם] ומעתה בלולב אפילו לדברי הפוסל הוי ספק קדושין שמא שוה פרוט' במקום אחר, [ובזה לא שייך מתקלקל באורך הדרך ופשוט] ובכה"ג לא מיחייב ז"מ כמשנ"ת ודוק, וצ"ע לע"ע

שוב קשה לי שם בסוגיא דסנהדרין (פ"ז:) דדחיק הש"ס לאתויי מחלוקתם בנגעי בגדים דמייתי הש"ס פלוגתא דברייתא דפריחה בבגדי', ואמאי לא מייתי פלוגתא דמתניתין פי"א דנגעים משנה ג' ה' ח' ט' י', ובפרש"י שם תמוה לענ"ד שכתב דנ"מ במחלוקותם שאם פרחה בכולו והכניס הבגד למקדש חייב, והא אין בזה רק לאו ולא כרת עיין שלהי עירובין ודוק וכ"ז צע"ג לדעתי הקלושה

(ה) ויש לי בעניי בזה עוד ספק לדינא, הנה ביבמות (נ"ו:) מבואר דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום טומאה, דגם עלה קאי לא יוכל בעלה כו' אחרי אשר הוטמאה, וה"נ שם העיר לענין פטור אשת כהן וצרתה כשנאנסה, והב"ש הכריע (בסי' קע"ג ס"ק י') דפוטרת צרתה כאשת ישראל שזינתה ברצון, [ומ"ש שם בשם התוס' דלהקל לא אמרינן כן, עי' תוס' יבמות (י"א. ד"ה צרת) שכתבו כן לענין ספק סוטה, אבל אין זה שייך לאשת כהן שנאנסה שדינה פשוט להש"ס מקרא] והנה בסוטה (ו.) מפורש דאשת כהן שנאנסה אם יש לו אח חלל מותרת לו להתייבם, ההכרח לומר דדין זה אינו שייך לומר שכיון שיש בה טומאה לבעלה כעריות תיפטר מזיקת יבום, וכדיליף הש"ס אם במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש, אלא באופן ששייך היבם באיסור, כמו אחיו, כגון אשת ישראל שזינתה ברצון, שהיבם ג"כ שייך באיסור סוטה עלי', וכן אשת כהן שנאנסה ויש לו אח כה כשר, גם הוא כאחיו באיסור טומאה דשייך באשת כהן, אבל כשנופלת לפני חלל, כיון דאלו בדידי' הוה שנאנסה אשתו שריא לי', השתא נמי שנופלת לו מאחיו שריא לי' [וכ"כ מקצת אחרונים, ובחנם תמה הק"נ] אלא דלפ"ז קשיא לי טובא בריש יבמות (ג':) דפריך הש"ס לרב אמאי לא חשיב רבי במשנה סוטה שפוטרת צרתה, ומשני לפי שאינה בצרת צרה, דהא על כל האחין היא אסורה, עי' רש"י שם באורך, ולפי מה שכתבנו הא משכחת לה באשת כהן שנאנסה ומת בלא בנים ונפלה היא וצרתה ליבום, ויש לו אח חלל ואח כשר, דהשתא להכשר תרווייהו כערוה נינהו דטומאה כתיב בה, והצרה נתייבמה להחלל (שהרי זקוקות היו לו] ואח"כ נפלה לפני הכשר היא וצרתה, מהחלל שמת בלא בנים, דהוה צרת צרה שאסורה לו משום דהראשונה הויא לגבי' אשת אח מאחיו הראשון ודוק] ואמאי לא תני בכה"ג [ואע"ג דהויא חללה שנבעלה כלל] הא רמיא לחליצה, גם משכחת לה דהצרה לא נבעלה כלל] ואולי יש לומר כיון דילפותא דקרא דאשת כהן שנאנסה כדקיימא קיימא, כתיבא גבי ספק סוטה והיא לא נתפסה כו' אבל יש לך אחרת שאפי' נתפסה אסורה, ואתו זו אשת כהן כו', א"כ הדרא לאיסורה רק כספק סוטה דזקוקה לחליצה, ואינו במשמע וצ"ע לדעתי העני'

סימן צח הלוסק לכבוד ידידי הרב החריף ובקי גמיר וסביר חרי בפלפולא נביט כפרצידא דתותי קלא כ"ש מוהר"ר נחום גינצבורג נ"י בק"ק סעמייאטיץ

(א) בעש"ק העבר הגיעני מכתבו בצירוף פלפוליו, והנה שורש הדבר דבעינן בעדות אשה לאפוקי ולעיולי שני עדים הוא משום דילפינן דבר דבר שאין דבר שבערוה פחות משנים וביבמות (פ"ח.) אמרינן הכא איתחזק איסורא דא"א ואין דבר שבערוה פחות משנים, הרי דלא בעינן שנים בדבר שבערוה אלא באתחזק איסורא, וכן הוא מתבאר מרפ"ק דגיטין ע"ש, ועיין בב"ש (סי' ל"ז ס"ק נ') ומצאתי כן להדיא במהרי"ק (סי' ע"ב) שהאריך דעיקר דבעינן שני עדים הוא היכא דבשעה שמעיד העד עלי' הוא בא להוציאה מחזקת איסור או חזקת היתר ע"ש היטיב, ולפענ"ד הדבר מוכרח מאוד שהרי עיקר הלמוד הוא לאסור אשה על בעלה הצריכה התורה שני עדים (עיי' סוטה ל"א:) ואנו רואים שבסוטה שנסתרה האמינה תורה עד אחד, ולא חוקה היא, דהתנא דבי ר"י (סוטה ג'.) מפני מה האמינה תורה עד א' בסוטה מפני שרגלים לדבר, והדבר ברור לפענ"ד שהוא כמ"ש התוס' בריש נדה ובש"ד דכיון שקינא ונסתרה הוי רגלים לדבר ואבדה חזקתה, וחזקת היתר לבעלה ג"כ אין לה לפיכך עד א' נאמן בה [והא דבעינן קרא להכי, היינו משום דבעדי סתירה שאין מוציאין אותה מחזקתה לגמרי כמ"ש התוס' שם גזה"כ דבעינן שני עדים, ושוב הוי ילפינן עדות טומאה מק"ו כמבואר בסוטה שם, ודוק היטיב] והביאני משך הענין לבאר בזה דעת הרשב"א בתשובה (סי' תקנ"ב) שנשאל אם הנחשד עם הסוטה הודה שקלקל עמה אם הוא נאמן עלי' כשאר עד, והשיב דאמרינן בי' פלגינן דיבורא, ואין אנו דנין אותו כאלו העיד שהוא בעצמו בא עלי' אלא כאלו העיד שזנתה, וכבר תמה עליו המל"מ פ"א מה' סוטה והגאון ח"צ ושארי מחברים, דאין שייך בזה פלגינן דיבורא שהרי אם העיד בפירוש עד א' שזנתה עם אחר זולת מי שקינא לה היתה שותה כמ"ש הרמב"ם להדיא ועיין בנוב"י מ"ק חא"ע סי' ע"ב מה שנדחק בזה, ולפי מה שהשרשנו יבואו דברי הרשב"א על נכון

(ב) ואומר אני שאשה שקינא לה בעלה ונסתרה אבדה חזקתה ונאמן עלי' עד א' שזינתה אפי' מעיד שזינתה עם אחר, ויש לי לדון דלאו לענין בועל זה לחוד הוי רגלים לדבר, כי אם שהוחזק' להיות מזנה עם מי שיזדמן לה, וסמוכין לזה דהא גלגול שבועה ילפינן מסוטה, מדמגלגל עלי' מאיש אחר, וקי"ל בח"מ (סי' צ"ד) שאין מגלגלין אלא במה שיש רגלים לדבר לטענת הגלגול, ע"כ דנגד אחר הוי ג"כ רגלים לדבר (ועי' הטיב בכתובות ל"ו:) דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעתינהו באיסורא [לזנו' עמה, שוב אין לה לא קנס ולא פתוי] דאמרנין שכיחי פרוצים אחרים שזנו עמה, אע"פ שאלו שתבעה אותם לא נתרצו, אמרינן מ"מ דנתרצו לה פרוצים אחרים, וכיון שהיא נחשדה על זנות, מה לה אלו או אחרים, והכא נמי דכוותה, כיון שהיא חשודה ע"ז שקינא לה ה"ה עם אחר כו' ודוק] ואף אם נדון דאינו נאמן על הבועל האחר דהא איהו לא אתרע חזקתו [ובאמת גם עם מי שקינא לה משכחי לה דלא איתרע חזקתו, כגון שקינא לה משנים או מקרובים שמותרים להתיחד עמה, ולא ידעו כלל הקינוי ודוק] מ"מ עלי' הוא נאמן ככל מידי דלית לה חזקה דנאמן עד א' להחזיקו בעדותו כמבואר בדברי הרמב"ם (פט"ז מה' סנהדרין ה"ו) שכ' וז"ל אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה, גרוש' או זונה אשה זו, ואכל או בעל בעדים הרי זה לוקה אע"פ שעיקר האיסר בעד אחד עכ"ל. וא"כ הכא נמי באש' זו דאיתרע חזקתה אחר וסתירה, הרי מן הדין נאמן עד אחד להחזיקה בטמאה, [וכדאסבר הפ"י בתי' שגם דברי הרמב"ם הם רק במקום

דליכא

**(הג"ה ועיין בתשובת הגאון ר' עקיבא איגר ס"ס ק"ז שכתב לחלק בזה בין מיתה למלקות, [וכתב ליישב בזה סוגיא דקדושין שאמרו שם דאע"ג דאב נאמן לומר קדשתי את בתי, מ"ט אין סוקלין על ידו, והקשה הפ"י הא דעת הרשב"ם שהאיסור יוחזק בעד אחד ואח"כ נדון העובר כעובר על ודאי איסור)**