עמודי אור קסז

הנשואין שפיר מהני ברי דידה, משא"כ ביבמה שאומרת שכלו חדשי הולד, ורוצה להנשא בזה לא מהני ברי דידה לכתחילה ודוק

(כה) אמנם כ"ז באמירה דידה, אבל בנ"ד שהתברר ע"פ נשים זולתה שהוכר העובר ו' חדשים קודם לידתו, בזה יש מקום לסמוך ע"ז דע"א נאמן באיסורין וכמשנ"ת לעיל, ואפי' בסרך ספק דבשב"ע, וטעם סניא ליה לא שייך הכא כמ"ש, ולזה מטין גם דברי הד"מ שלהרמב"ם דע"א נאמן ביבמה ה"ה בזה, ואע"ג דהכא לא הוה עבידא לגלויי כמו שהערנו לעיל, הנה דבר זה צריך לנו במה שאין ע"א נאמן מן הדין כגון בדבשב"ע ממש או במקום חשש סניא לי', צריכין אנו לדון להאמינו מ"מ משום דהוה עבידא לגלויי ולא משקרי, אבל בנ"ד אדרבא הא דמילתא דא לא עבידא לגלויי טיבותא היא דמשום זה נסתלק חשש סניא לי', ובגוף האיסור בספק נאמן ע"א, וכ"ש למה שהוכחנו לעיל דעיקר החשש הוא מדרבנן, ומדאו' אזלינן בתר רוב ולדות דב"ק נינהו, וכבר יש לנו יסודות נאמנים לסמוך עליהם היתר העלובה, וכתר"ה האריך והביא בידו החזק' גדולי הראשוני' שמתירין בלא"ה בגמרו שו"צ, ובנ"ד אפשר דכ"ע מודו, והגאון ר' עקיבא איגר הסכים גם כן להתיר [אלא שבעובדא דידי' הי' גם ע"א כשר, ולענ"ד אין לחלק בזה] מכח הכרת העובר, וכן העיר היתר זה הגאון במשכנות יעקב, ומעתה גם דעתי הקלושה מסכמת בהיתר העלובה עם מעכת"ה, בתנאי שיסכים להיתר זה הגאון מופה"ד האב"ד דק' בריסק, או הגאון הישיש המפו' האב"ד דק' סוואלק ואז אהי' סניף לאריות שבחבורה, לתורתם אקוה עינים להאירה, אענדם לראשי נזר ועטרה, והצור יציליני משגיאה ויוריני אורח ישרה. הכ"ד ידידו דו"ש וש"ת העלוב יחיאל העליר כמוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל

סימן צז שאלה סוטה שנסתרה ומת בעלה קודם שתשתה, שדינה (בדתנן בריש סוטה) שחולצת ולא מתייבמת אם עבר היבם ובא עלי' אם קנאה ונפטרת ממנו בגט בלא חליצה, וכן הצרות שלה אם נפטרו בביאתה או לא

(א) תשובה, דעתי העני' בזה דלא קנאה, דהא קי"ל בסוטה ספק נמי טומאה כתיב בה (סוטה כ"ט.) ובסוגיא שם מפקינן דאסורה ליבם מק"ו אם במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש, ופרכינן אי הכי חליצה נמי לא תבעי, ומשני אלו אית' לבעל מי לא בעיא גט השתא נמי בעיא חליצה, והנה כי האי ק"ו גופי' דרשינן ביבמות (י"א:) במחזיר גרושתו אם במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש, ושם הסכימו הפוסקים [המ"מ וכן הוא בחי' רשב"א, והכי מסיק הב"ש בא"ע סי' קע"ד ס"ק ד', וכ"כ בפשיטות הבית מאיר עש"ה] דביאתה לא קניא כלל דמדאורייתא לא חזיא לביאה, ואע"ג דהפוסקים הזכירו בדבריהם רק שלא לפטור הצרה בביאתה, נלענ"ד פשוט שאף היא לא נקנית כלל בביאתה, ולא מיפטרא בלא חליצה, שאין מקום לחלק ופשוט הוא] ומעתה הדין נותן דסוטה ספק נמי דינה ממש כמחזיר גרושתו, כיון דמק"ו כי האי מדחיא מיבום וטומאה נמי כתיב בה, ועיין היטיב בדברי הרא"ש ביבמות פ"א (סי' ד' ה' ו') מתבאר יפה דסוטה ספק ומחזיר גרושתו שוים בדינם, דלדידי' טומאה דתרווייהו לא מחוורא מקרא, והק"ו אם במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש, שייך בתרווייהו למדחינהו מייבום ודוק

(ב) ויסוד נאמן ופשוט לזה מצאתי בעה"י מדברי הרמב"ם (פ"ד מה' ממרים ה' ב') שכתב אין הזקן ממרא חייב אלא א"כ הורה בדבר שיצא ממנו ענין שזדונו כרת ושגגתו חטאת כו' וכתב וכן אם נחלקו בהשקאת סוטה אם זו צריכה לשתות או אינה צריכה הרי זה חייב שהרי לדברי האומר צריכה אם מת הבעל קודם שתשתה הרי זו אסורה ליבמה, ולדברי האומר אינה צריכה מתייבמת עכ"ל, והכ"מ והלח"מ תמהו שם דהא ספק סוטה ליבם אין בה כרת ואיך יתחייב בזה הז"מ

ולענ"ד דברי הרמב"ם ברורים וראוים אליו, דס"ל היסוד כמו שכתבנו דסוטה ספק דמיא למחזיר גרושתו [והמ"מ הבליע כן במתק לשונו שכ' (בפ"ו מה' יבום ה' י"ט) בדין ספק סוטה שכתב הרמב"ם שצרתה חולצת או מתייבמת, וכ' הה"מ ופשוט הוא והרי זו כצרת ח"ל כמו שנתבאר בפ"ק (יבמות י"א:) בגמרא בפירוש עכ"ל, והיא הסוגיא האמורה שם במחזיר גרושתו, ומדמי להו המ"מ כמו שכתבנו לעיל] ולא קניא ליבם בביא', וא"כ הלא יוצא מזה איסו' כרת אם תתייב' דלדעת הסובר שלא היתה צריכ' שתי' א"א גמורה היא עתה, ולא תפסי קדושין באחותה, וגם בה, אע"ג דיבמה לשוק גם בלא"ה מספקא לן אי תפסי קדושין, מ"מ נ"מ אם יחלוץ לה אחר שנשאה דאי אשתו היא לא מהני בה חליצה כלל, והוה המקדשה אח"כ כמקדש א"א] ואם היתה בת שתי' לא אהנו בה ביאה כלל ונפקא בחליצה ומשתריא לעלמא, וכמה נ"מ איכא בהא אם קנה אותה קנין אישות או לא, והדברים מבוארים למבין אין צורך לפורטם וזה ברור לענ"ד בעה"י

(ג) וראיתי בספר (עמק יהושע סי' ד') בענין דברי הרמב"ם הללו דברים מתמיהים, כתב (יו"ד ע"ד ד"ה ע"כ) שהרמב"ם סובר כיון דאמעיט ספק סוטה מחליצה ויבום אהדרי' לאסורא דאשת אח כו' וזה היפוך משנתינו ריש סוטה דסוטה ספק חולצת, וככל הסוגיא שם שבארנו לעיל וכן פסקו כל הפו', ושם במאמר מוסגר חזר בו וכתב דאע"ג דמספק חולצת מ"מ אם היתה ודאי טמאה הי' דינה כאשת אח, ולא הועיל כלום ליסוד דבריו, דסוף סוף הלא דבריו הם בסוטה ספק ולא רבי' קרא לא לכרת ודאי ולא לחטאת, ואנן בז"מ דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת בעינן, ומה שהקשה שם עוד הא בהוראת הז"מ שאינה צריכה שתי' ותתייבם לא משכחת חיוב חטאת דהוה היבם בביאת יבמתו זו טעה בדבר מצוה כמבואר בפסחים (ע"ב:) יבמתו נדה בעל פטור, טעה בדבר מצוה, דהא התם בביאה ראשונה שהיא למצות יבום מיירי כפרש"י שם, אבל בביאות שלאחר כן הרי היא כאשתו וליכא מצוה, והא לפי הוראת הז"מ תשב תחתי' לעולם, וחייב על כל ביאה [ולפי דבריו שחשבה לאשת אח] ומה שהונח לו בסוף דבריו דבסוטה כשתתייבם איכא מלקות משום אשת אח ובמלקות כתב הרמב"ם דהוה ז"מ, וזה אינו דגלוי ומבואר הוא דבסוט' ספק ליכא מלקות משום אשת אח (אף לפי דבריו) כיון דספק היא ואין לוקין על תוצאות הספיקות

וכל דבריו שם במח"כ הם שלא בדקדוק מה שכ' שם דבטלית שאינה מצוייצת כהלכתה אף דלדעת חכמים אין הציצית כהלכתה, והז"מ הורה שהציצית כשרים, ליכא חיוב חטאת אם יצא בטלית כזו בשבת דהוה טעה בדבר מצוה אע"ג דלא עשה מצוה, ולכך דעת הרמב"ם דלא משכחת בז"מ חיוב חטאת אם נחלק בענין ציצית דאינו מתחייב ע"ז, הנה אף לפי דבריו הלא עדיין משכחת לה ביצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בלילה בשבת דודאי ליכא מצוה בליל', דהא להרמב"ם כסות יום פטור אף בלילה, ומ"מ כתב פי"ט מה' שבת דבמצוייצת כהלכתה מותר לצאת בה אף בלילי שבת, וביאר שם הטעם שאין הציצית הגמור משוי אלא מנוי הבגד כו' וא"כ כשאינה מצוייצת כהלכתה ויצא בה בליל שבת ודאי חייב חטאת (אף לדעתו], וא"כ משכחת לה תוצאת חיוב חטאת ע"פ הוראה בציצית, ובסוף דבריו נטה לדעת הרמב"ם דמטעם מלקות [גבי אשת אח לדעתו] נעשה ז"מ, וכתב דגבי תפילין וציצית ליכא לחיובא לז"מ משום מלקו' במזיד, דבשבת במזיד ליכא מלקות] בהוצאת התפילין או הציצית שאינם כהלכה] דהוה לאו שניתק לאזהרת מיתת ב"ד, ועדיין יקשה הא משכחת לה מלקות משום זדון תפילין וציצית אם יצא בהן שלא כהלכה ביוה"כ שזדונו מכות, ואין לומר כי בשביל יום א' בשנה אין לגלגל מזה חיוב לז"מ, הרי לענין עבור האדר אמרו בסנהדרין שם וברמב"ם דאי להאי גיסא שרי חמץ בפסח ואי להאי גיסא שרי חמץ בפסח [פי' יום ראשון או יום שביעי] והיינו יום אחד שמשתנה בשביל העבור

ובגוף הענין שחידש דלדעת הרמב"ם הוה בציצית [כשאין הטלית מצוייצת כהלכתה] טעה בדבר מצוה ופוטרתו מחטאת אע"ג דלא עשה מצוה, ונסתייע מדברי הרמב"ם שפסק בתינוקת דאפילו מל שלאחר השבת בשבת שלא עשה מצוה] פטור מחטאת, אתמה כי לא שת לבו דברי הרמב"ם באותה הלכה שם שכתב שזהו דוקא בהי' לו עוד תינוק שזמנו למול היום שהרי יש לו רשות למול אחד מהן בשבת ושבת דחוי' היא אצלו ומ"ע אע"פ שהם שני גופים הואיל וזמנו בהול אינו מדקדק, אבל אם לא הי' אחד מהם