עמודי אור קסו

הירושל' בזה דין מחודש, דהנה הנוב"י והגאון רבינו עקיבא איגר בתשו' הסכימו דבעדות אשה שמת בעלה אם העידו רבים ובתוכם פסול שמת, האשה ניתרת על פיהם, דכיון דכל הקרובים כשרים בעדות אשה להשיאה, א"כ נמצא א' קא"פ לא גרע אכתי עדותן מעדות קרוב עיין בדבריהם ז"ל באורך, ולפ"ז בעד סוטה לטמאה, דקי"ל נמי דעדות קרובים עדות היא [ולדעת רוב הפו' מדאורייתא מהני אף עדות קרובים] וא"כ בצירוף פסול בעדותם אין גרעון בזה, ושפיר קיימא סהדותייהו, וזה דין ברור ופשוט לענ"ד, והנה הטעם שנאמן ע"א בסוטה, הוא משום דרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה, וזה מבואר בכ"מ, וביאר הירושלמי ההפרש שבין עדו' סוטה [לטמאה[ לשאר דוכתא, דבכל דוכתא אמרי' עדות שבטלה מקצתה [עי' צירוף קו"פ] בטלה כולה, היינו שאינה נחשבת לעדות, אבל בסוטה שאין אנו נזקקין לדין עדות שהרי אפי' קרובים נאמנים ואפי' שמע מעוף הפורח כו'] וכ"ז אינו מדין עדות רק משום דהוה רגלים לדבר מהני על הטומאה אף עדות קרובים וכדומה, שפיר מהני בה עדות בצירוף קו"פ דעד שנצטרף עם פסול לא גרע מקרוב, ונאסרה על פיהם, והיינו מתניתין שנים אומרים נטמאה ואחד אומר לא נטמאה לא היתה שותה, דטמא' היא על פיהם כמו שביארנו, אע"פ שנצטרפו עם הפסול שהוכחש על פיהם ודוק

ובזה יאירו כל דברי הירושלמי אמר ר' אבמרי מכיון דאת אמר (בכל דוכתא] בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, פי' שבטלה מדין עדות, א"כ מודה הוא הכא בסוטה שתתקיי' העדות בשאר, שכאן אין אנו נזקקים לעדות גמורה בכל הלכותי' אבל נאמנותם הוא מפני שרגלים לדבר כמשנ"ת בעה"י

(כא) והמורם מתוך דברינו בביאור הירושלמי דעדיף נאמנות ע"א בסוטה להעיד שנטמאה, אבל להעיד שלא נטמאה לא אשכחן דמהימן, וזה מוכח דהא בשנים אומרים לא נטמאה וא' אומר נטמאה, פסיקא לן דבטלה עדות השנים מחמת צירוף הפסול ושותה, ובב' אומרי' נטמאה וא' אומר לא נטמאה, מטמאין אותה בעדות השנים, ואינה שותה, כשנ"ת לעיל בארוכה, ש"מ דבהא אין נאמנות לע"א [וה"ה קרובים] ובעינן עדות גמורה, ובהצטרף עמהם פסול בטלה עדותן ודוק היטיב בכ"ז, שוב ראיתי כן מבואר בתשב"ץ ח"ב סי' פ"ט וז"ל שלענין טומא' [בסוט'] לא האמינה תורה אלא האומר נטמאה, [ר"ל ולא האומר לא נטמאה] ע"ש היטיב בביאור שכן הוא, ומתבאר מתוך זה לכאורה דבדבר שבערוה אף במקו' ספק בעינן שני עדים, דהא סוטה בכ"מ אחר קנוי וסתירה לספק חשבינן לה, ומ"מ אין ע"א נאמן להתירה, [ולאוסרה ע"כ גזירת הכתוב הוא שע"א נאמן ואין למדין מזה] אלא שיש לי בעניי מקום עיון בזה מדברי הרא"ש בכתובות בסוגיא דפ"פ מצאתי דנאמן לאוסר' עליו [ובירושלמי שם מצא הפתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה] הביא שם הרא"ש דברי תר"י דהא שנאסרה עליו היינו בשותקת, אבל אם אומרת נאנסתי (וקבל בה אבי' קדושין מבת ג'] באשת ישראל, נאמנת ומותרת לו, והאריך הרא"ש לתמוה עליו דהא הכא ליכא מגו ואין לאוקמה בחזקת כשרות, דאדרבה איכא רוב דרצון, ולסוף הסכים לר"י מההיא דהיתה מעוברת דאלים לי' לר"ג ברי ומכשיר העובר אע"ג דלית לי' חזקת כשרות ורוב פסולי', וכן בההיא דמשארסתני נאנסתי כו' ע"ש

ולכאורה הדבר תמוה דהתם נאמנת להכשיר העובר שהרי אין זה דבר שבערוה, ובכל איסורין שבתורה ע"א נאמן לברר ספיקן, משא"כ בזו שהיא ספק סוטה דהוה דבשב"ע עי' היטיב בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' קכ"ד באורך בכ"ז ודוק]. וכיון דפ"פ כעדים דמי, א"כ בספק סוטה קיימא, [וחזקת' לא מהני נגד רוב דרצון כמ"ש הרא"ש] ואיך נאמנת היא להתיר עצמה, וכ"ש למה שכ' לעיל דמוכח דבסוט' ספק אין ע"א נאמן כ"ש היא עצמה

וראיתי להפ"י בחי' בכתובות (דף י"ג:) שהאריך ג"כ לקיים שיטת רבינו יונה, וכתב דלא בעינן כלל ברי, ומהני נגד הרוב, והוקשה לו משבוי' דאינה נאמנת לומר טהורה אני כשיש עדים שנשבית, ותירץ דהתם הוה רובא דרובא עש"ב, ולפענ"ד עדיין יקשה הא התם אפי' עבד ואפי' שפחה נאמנים לומר שלא נטמאת, ואמאי מהני נגד רובא דרובא, וביותר דהא אשכחן התם דאפי' היא ובעלה אומרי' טהורה היא אינם נאמנים כדתנן (שם כ"ז:) בעובדא דר' זכרי' בן הקצב, ובארוס וארוסתו (שם י"ד.) אמרינן דבמודה הארוס שבא עלי' אף ר' יהושע מודה, והכרח לומר בכ"ז, דאין לדמות גזירות חז"ל להדדי [אע"ג דבגמרא פריך משבוי' אההיא דהיתה מעוברת, מ"מ אנו אין לנו אלא מה שדימו חז"ל] אך אין כ"ז מעלה ארוכה לדברי הרא"ש שפסק בפשיטו' דנאמנת להתיר עצמה, ולא העיר כלל דהוי דבשב"ע דלכאורה מדינא אינה נאמנת

(כב) והנלע"ד ביישוב דברי הרא"ש דס"ל כשיטת מהרי"ק דהא דבעינן בדשב"ע ב' עדים היינו לאפוקי מחזק', וממילא במקום ספק נאמנת, והא דלא מהימן ע"א בסוטה שלא נטמאה כמש"ל, היינו משום דהתם אינו בגדר ספק שקול אלא קרוב לודאי הוא שהרי קינא לה ונסתרה והוי רגלים לדבר שנטמא', [ומ"מ ילפינן מינה לטמא ספק טומאה כמו שהסבירו התוס' בכ"מ] אבל בעלמא נאמנת אף שהוא דבשב"ע, דמקרא לא ילפינן להחמיר בדשב"ע אלא במקום שהוא נגד החזקה כמו שהאריך מהרי"ק שם ודוק

וע"פ המתבאר מדברי הרא"ש הללו והפו' שעמו דלעולם במקום ספק נאמנת האשה אף בדשב"ע, ומעתה יש לנו לעיין בסוגיא דיבמות (צ"ד) דמבואר שם דאף במקום ספק אינה נאמנת לומר מת בעלי ואח"כ מת בני, ולכאורה אף אי נימא דיבמה הוה דבשב"ע, מ"מ הא הכרחנו בדעת הרא"ש דבספק נאמנת, וע"כ נצטרך לומר שראו חז"ל שלא להאמינה משום דסניא לי' וכן נמי לא תידוק אחרי העד שמעיד לה הכל משום דסניא לי' (כג) ועיקר ביאור דסניא לי' לאו היינו ששונאתו ורוצה לומר דבר שלא תזקק לו, כדי שלא ישאנה עתה, אלא פירושו לומר שהיא רוצה להנשא לאחר ואח"כ כשיבורר שהיתה זקוקה לו, כיון שנשאת לאחר קי"ל דתצא מזה ומזה, זהו כוונתה שתיאסר עליו [וזה מתבאר מדברי רש"י ביבמות קי"ד: ד"ה קטטה, ושם קט"ז ד"ה דמשקרה עש"ה ועי' בתשו' ר' עקיבא איגר סי' ק"ל באורך, ובנוב"י מ"ק א"ע סי' מ"ב ומבואר ששנאות אלו דקטטה ודיבם שוים בענינם] ומעתה נוסיף ביאור דהא במת בעלי ואח"כ בני שאינה נאמנת, אע"ג דידוע לנו ממיתת שניהם אלא שלא ידענו מי מת תחלה, הא בלא"ה אסורה היא להתיבם לו שמא מת הבן אח"כ, וא"כ כיון דליבם ודאי לא שבקינן לי' ומופקעת היא ממנו, מ"ט לא מהימנא, הא אסורה היא לו בלא"ה להתייבם מספק, ובגוף האיסור זולת חשש סניא ליה הא הוכחנו שנאמנת מדינא, וההכרח לומר דהחשש הוא שמא היא יודעת האמת דהבן מת ראשון, וסוף יבורר לנו כן, ואז תצטרך להתיבם, לכך אומרת עתה מת בעלי תחיל' ותנשא לאחר, ואם אח"כ יבורר שקרא שוב תהי' אסורה להתיבם, וכן בע"א המעיד לה חיישינן ג"כ כנ"ל שיודעת ההיפוך ומאמנת לעד להתיר עצמה כדי שאח"כ תהא מופקעת מהיבם

(כד) ואומר אני דכ"ז לא שייך בספק בולד אם כלו לו חדשיו, לפי שדבר זה אינו עוד באפשרי להתברר עד שיבא אלי', ועכ"פ אסורה היא ליבם, דהא אפי' יודע שבעל ופירש ונולד לח' חדשים, מ"מ הא קי"ל כר' ורשב"ג ורבה תוספאה דעבד עובדא (יבמות פ':) דמשתהי, וא"כ אסור' היא ליבם דחיישינן דילמא בר ז' הוא ואשתהויי אשתהי, וכ"ש בנ"ד דגמרי שו"צ דלר' היינו סימני בן קיימא ולכ"ע ספק אשתהי הוא [עי' רמב"ן ונ"י ביבמו' שם] ולעולם אין כאן בירור לספק זה ודוק, וא"כ אסורה היא מצד עצמי' הספק ליבם באיסור עולם, ונסתלק בזה חשש סניא ליה שפירושו שתעשה מעשה לאסור עצמה עליו וזו אינה צריכה לכך, לפי שאסורה לו בלא"ה, והיינו נמי דעת מהר"י מינץ הובא בב"ש (סי' קנ"ט סק"ב) דבזה"ז שאין מייבמין אשה עצמה נאמנת לומר מת יבמי, וכ"ש ע"א, דכיון דאין מייבמין ליכא חשש סניא לי', כיון דבלא זה לא תתייבם] ונשאר רק חשש עצם הספק איסור אם צריכ' חליצה, והרי בזה הוכחנו לעיל מדברי הרא"ש דנאמנת בברי דילה אף בספק דבשב"ע, וא"כ לכאורה אף היא עצמה נאמנת לומר שכלו חדשי הולד, ולכאורה תמוה הא הרא"ש כתב מפורש דהיא אינה נאמנת

ונראה שטעמו ז"ל, דהא קי"ל כר"ג דברי מהני הוי רק בדיעבד, אבל לכתחילה לא עבדינן כוותי, ולפ"ז פסקי הרא"ש לא סתרי אהדדי דבפתח פתוח שהוא אחרי