עמודי אור קסד

לשקר במזיד, וגם לא תידוק אחר דברי העד, והנה במ"ש לעיל דמוכח מהסוגיא דיבמות דאפי' בספק זקוקה [כגון מת בנה ובעלה ולא ידענו מי מת ראשון] אינה נאמנת להפקיע עצמה מזיקת יבום, וזה צריך לימוד אם הוא מטעם סניא לי', או דבדשב"ע אף בספק אינה נאמנת

והנה דעת מהרי"ק דהא דאין דבשב"ע פחות משנים היינו אפוקי מחזקה, וכבר דברנו מזה בכ"מ, והנה בסוטה קי"ל דע"א נאמן מגזה"כ, דיליף (סוטה ב':) ועד אין בה תרי אלא חד והיא לא נתפסה אסורה

ויש לי בעניי ספק עצום, אם נסתרה בפני שנים, וע"א זולתם ראה שלא נטמאה אז בשעת סתירה אם היא ניתרת על פיו, ואינה צריכה בדיקת המים

ואין לדקדק זה מדתנן (שם ל"א:) עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת היתה שותה, ואמאי לא תנא רבותא יותר דאפי' איכא רק העד האומר לא נטמאת וליכא דמכחיש לי' מ"מ שותה, אע"כ דבכה"ג באמת ע"א נאמן שלא תשתה, ויש לדחות דהשתא נמי טובא קמ"ל דאע"ג דנימא דלהעיד שלא נטמאת, לא מהימן ע"א, וה"א דעד א' דטומאה חשיב כשנים לגבי', ולא תשתה אלא טמאה היא ודאי [כמו בבא העד שלא נטמאת אחר עדות העד טומאה, דלא מהני מידי, ובחזקת טמאה קיימא] קמ"ל כיון דבבת אחת קאתו, אוקי חד לגבי חד והוה ספק ושותה

וראיתי להש"ך בחו"מ (סי' פ"ז ס"ק ט"ו) שכ' בתוך דבריו גבי סוטה דגלי לן קרא דעד שאומר נטמאת נאמן כב' ולא גלי לן קרא דעד שאומר לא נטמאת נאמן כב', וכן בשאר דוכתי כו' עכ"ל, ואין בדבריו הכרע אם ר"ל שאינו נאמן כלל לטהר, או שאינו חשוב כשנים נגד ע"א שקדמו, אבל אי איהו מסהיד בלחודי' וליכא דמכחיש לי' מהימן, וביותר דשם לפי שיטת הראשונים מתפרש דעד האומר לא נטמאת [או שנים] היינו שאומר שהעד לא ראה את הטומאה, וכן הוא ע"כ בעגלה ערופה, דכה"ג מכחיש לי' ועל יסוד זה סובבים שם דברי הש"ך ודוק, אבל לנידון הספק שנסתפקנו אין לנו הכרע, וסבור הייתי לומר כיון דקי"ל דעד המסייע פוטר משבועה, ובכל דוכתא משוינן שבועות סוטה לשארי שבועות ממון (עיין קדושין כ"ח:) וא"כ כיון שיש לזו עד מסייע שלא נטמאה א"כ פטורה היא משבועה, ואע"ג דבזה לא תנקה, דהא גם השבועה אין מועיל לה לטהרה עד שתיבדק ע"י המים המאררים, וא"כ לא עדיף עד המסייעה משבועתה, מ"מ יש לדון בזה כיון דלאו בת שבועה היא [מטעם נאמנותה ע"פ העד] שלא תשתה כלל כמו אלמת (סוטה כ"ז:) שאינה שותה משום דחסר תנאי השבועה, שוב ראיתי שאין זה דומה כלל, דהתם חסירה היא מה שהיא טעונה מצד הדין, וכאן מדינא פטורה, וביותר שהרי התוס' שם כתבו דכל היכא דחזיא לשבועה אין השבועה מעכבת השתי' עש"ה וזה פשוט ודוק

(טו) והנה הרמב"ם (פ"א מה' סוטה ה"ג) כתב קנא לה על שנים כאחד, ונסתרה עם שנים כאחד ושהתה כדי טומאה כו' הרי זו אסורה עד שתשתה ע"כ, ועיין במל"מ שם באורך, ויש לעיין הא בפשוטו משמע שלא שהתה בסתירה כ"א כדי טומאה אחת [כפי שיעורה] וא"כ אם יאמרו שניהם שלא טמאו אותה, הרי יש לה עכ"פ ע"א שלא נטמאה שהרי אחד מהם ודאי לא טימא אותה, והרי הוא עד כשר גם על חבירו [ואין לדחות דלא מקבלינן סהדותי' לפי שהוא חשוד על העריות, שהרי נתייחד עמה באיסור דהא אחר קנוי אסורה להתייחד אפי' עם שנים, דאכתי אם הם לא ידעו מהקנוי והיו שנים או יותר היו מותרים להתיחד עמה, א"כ כשרים הם לעדות מצד היחוד] ולומר דהרמב"ם לא נחית לזה, ומיירי דלא שאלום כלל, מ"מ לענ"ד לא מסתבר לומר שאם יועיל העדות, דמ"מ לא שיילינן להו, דודאי היכא דאיכא לברורי מבררין בכל דיני התורה, ואף זו כיוצא בה, ואדרבה עד כמה היו טורחין הב"ד ליגעה ולספר וידויין של ראשונים שאינה כדאי לשומען היא וכל משפחת בית אבי', והכל שלא לגרום מחיקת השם חנם, וא"כ פשיטא שאם הי' לנו מקום לברר הדבר, היינו נזקקין לזה, ואמאי סתמה הרמב"ם ולא פירש דשואלין להן אם נטמאה שהרי בעדות שניהם שלא נטמאה לא תשתה, והי' מקום לדקדק מזה דבאמת ע"א אינו נאמן שלא תשתה

ואולם באמת אין הכרח, שהרי בירושלמי פ"א דסוטה שמשם מקור דברי הרמב"ם, אמרינן שם שאפי' קנא לה ממאה כאחד ג"כ דינא הכי, [ומשמע דמיירי נמי שלא נסתרה עמהם רק כדי טומאה אחת] והא התם איכא שני עדים כשרים בודאי ואמאי לא שיילינן לכולהו דהא בשלשה ומשלשה ולמעלה, יש כאן ב' כשרים, אע"כ דלא מהני כה"ג כיון דאין מתברר לנו מי הוא העד, ואין תוצאות עדותו לנו אלא בצירוף חביריו, שאז ידענו דתרי מינייהו ודאי כשרים נינהו [כשהם שלשה, או יותר כשהם יותר] אין שם עדות ע"ז, [וכבר דברו האחרונים ז"ל בסברא כזו אכמ"ל] ולא מהני מידי, [ויש להטעים בזה בפשיטות דהוה חצי דבר, דהא עדות כל אחד לבדו אינה כלום, כ"א בצירוף שנים או יותר, וכזה לא הכשירה התורה, שדין עדות הוא שתהא עדותו מתקבלת מעצמו בלי הצטרפות זולתו, והסברא נכונה ודוק היטיב] וזה מוכרח לדון ולפרש כן דעת הרמב"ם דהא עכ"פ לטומאה הי' להועיל אם יודו שאחד מהם טמא אותה, ודעת הרשב"א בתשו' שאפי' החשוד בעצמו נאמן לטמא ע"ש ובמל"מ ובנוב"י מ"ק א"ע סי' ע"ב ובמ"א כתבנו בזה בס"ד אכ"מ] וסוף סוף אמאי לא הזקיק הרמב"ם לשאול מהם, אע"כ כמשנ"ת דלאו שם עדים עלייהו כלל, כיון דאינהו גופייהו בחשד זה וכמש"ל ודוק

(טו) וראיתי בירושלמי (ספ"ו דסוטה) היו שלשה אחד אומר אני ראיתי' שלא נטמאת בתוך כדי סתירה, מה את עביד לה כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, או תתקיים העדות בשאר כו' [ולפנינו נעתיק כל לשון הירושלמי] ופירשה הפ"מ שהשנים אינם יודעים אם נטמאה אם לאו ומספקא לי' כיון ששלשתן העידו על הסתירה, ולפי דברי עד זה אין סתירת' כלום, דהא הוא יודע שלא נטמאה, וא"כ בטלה עדותו על הסתירה ואולי נאמר דבטל' גם עדות השנים שעמו, ככל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ועש"ב, המתבאר מדבריו אלו דהספק הוא רק אם בטלה כל העדו', אבל כשתתקיים העדות בשאר, אין עדות העד מציל אותה מלשתות, וכדמסיק הירושלמי, והרי הספק שנסתפקנו לעיל מבואר, דע"א אין נאמן בסוטה לטהרה

ואולם פירושו של הפ"מ ז"ל בלתי מתחוור כלל, דמאי שייך בזה עדות שבטלה, בפשוטו אין לנו רק לדון אם נאמן ע"א שלא נטמאה, אבל ביטול עדות אין כאן, והי' מקום לומר דהוה כההיא דסנהדרין (מ"א:) באחד מהעדים שאמר בחקירות אינו יודע ושנים אומרים ידענו דאמרינן דלר"ע כיון שאין בעדותו של זה ממש, פוסל הוא גם עדים שעמו, ועי' היטיב תוס' שם ד"ה כמאן], והכי נמי דכוותה, אבל כי מעיינת בה שפיר אין זה דומה כלל, דהתם חסר לו תנאי העדות שגזרה תורה, והתורה פסלה עדות כזה, לכך הוא פוסל [לר"ע] גם עדים שעמו, אבל כאן הוא העיד עדותו כהוגן, אלא שאנו דנין שע"ז אינו נאמן ביחיד לטהרה, אבל אין עליו שם עד פסול, שיבטל גם עדים שעמו, ואמאי מספקא לי' בירושלמי לבטל כל העדות, [וגם סוף הירושלמי לא יתבאר יפה ע"פ פירושו של הפ"מ כשי"ת בס"ד], ונעתיק כל לשון הירושלמי שם א"ר יוחנן בשם ר"י כל ההן פירקא משקינא לה ונסתרה, נסתרה בפני שנים אמר עד א' אני ראיתי שנטמאת בתוך כדי סתירה יש כאן סתירה ויש כאן טומאה לאחר כדי סתירה יש כאן סתירה ואין כאן טומאה, היו שלשה אחד אומר אני ראיתי' שנטמאת בתוך כדי סתיר' יש כאן סתירה ואין כאן טומא' [כן הוא הגירסא בירושלמי] לאחר ר"י סתירה אין כאן סתירה [עי' פ"מ שהגי' גם בזה ללא צורך כמו שיתבאר לפנינו בעה"י] ואין כאן טומאה, היו שלשה אחד אומר אני ראיתי' שלא נטמאת בתוך כדי סתירה מה את עביד לה כעדו' שבטל' מקצת' בטלה כולה או תתקיים העדות בשאר. אמר ר' אב מורי מכיון דאת אמר בעדות שבטל' מקצת' בטלה כולה, מודה הוא הכא שתתקיים העדות בשאר, מפני שרגלים לדבר, עכ"ה, והנה לפי פירושו של הפ"מ לא ידענו מפשיטו' הירושלמי תשובת שאלתו, הא הספק הוא אם בטלה עדות הסתירה, ומה פשיט שמודה כאן שרגלים לדבר, הא רגלי' לדבר אינו אלא אחר סתירה כמבואר בכ"מ, וכאן על עצמות הסתירה אנו דנין לבטלה, ואין שייך ע"ז רגלים לדבר, גם בלשון הירושל' שכ' מכיון דאת אמר בעדות כו' דמשמע שהוא נתינת טעם, ובלתי מובן, ולפי' של הפ"מ הוא מתפרש דאפי' למ"ד, וכ"ז הוא דוחק [ועי' בק"ע שהוסיף וגרע בירושלמי וסוף סוף דבריו אינם מובנים ע"ש

(יז) ונקדים מ"ש התוס' (בב"ב מ"א: ובסנהדרין ל"א.) בפלוגתא דב"ש וב"ה בב' כיתי עדים אחת