עמודי אור קסג

קודם הלידה כבר דנו רבותינו הגאון רע"א, והגאון בעל משכנות יעקב שזה בירור דכלו חדשיו דהא הכרת העובר הוא לשלשה חדשים שליש ימיו [ועיין סנהדרין ס"ט. ודוק] אלא שיש כאן מקום עיון אם נשים נאמנות ע"ז וכ"ש היא עצמה, דלכאורה לא מהימנא, כמבואר בש"ע אה"ע (סימן קנ"ו ס"ה) ועיין בב"ש שכ' שאם הוא מעיד שכלו חדשיו נאמן, ואמנם אין מזה ראי' להאמין שאר פסולי עדות, דאיהו נאמן מטעם הואיל ובידו לגרשה (ע"ש סעיף ו') והכא לכ"ע מהימן אף להסוברים שם דאם הי' מוחזק ע"פ עדים שיש לו אחים, אינו נאמן לומר יש לי בנים היינו משום דסותר החזקה, דהא עד עתה הי' חזקתה ליבום, משא"כ בנ"ד שהרי הולד לפנינו לא שייך סתירת שום חזקה ודוק, אך בד"מ כתב (שם אות ה') דלדעת הרמב"ם דע"א נאמן ה"ה אשה ע"ש, ולא נתבררה כוונתו, אם ר"ל דהיא עצמה נמי מהימנא, או רצונו דאשה דעלמא מהימנא, וטעם החילוק פשוט דהא היא עצמה לא מהימנא לומר מת יבמי להפקיע עצמה מזיקתו להיות ניתרת לעלמא בלא חליצה, וה"נ יש לומר דלא מהימנא בזה, אבל אשה אחרת הא הסכמת רוב הראשונים ז"ל דנאמנת במקום יבם ה"ה הכא, ויש לספק עוד דהא הש"ס ביבמות (צ"ד.) בבעיא דע"א ביבמה מהו, תלי טעמא דליהמן עד אחד משום דמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי אנשי, והכא לא שייך לאגלויי דמהיכן יתגלה אם כלו חדשיו או לא ואף אם יצוייר איזה דרך רחוק שיכול להתברר, מ"מ אין זה בגדר עבידא לגלויי כשאר דברים שדרכן להגלות, ולכאורה יש לדון דאע"ג דהיא אינה נאמנת להפקיע עצמה מזיקת יבום, ה"מ שזיקתה חזקת איסור ברור, משא"כ בנ"ד דעכ"פ אף בלא דברי' הולד הוא ספק בן קיימא, יש לומר דהיא נמי מהימנא לברר הספק כיון שאינו נגד חזקה

ואולם מדברי הרשב"א ז"ל בחי' (ביבמות צ"ד.) מתבאר שאף במקום ספק אינה נאמנת להפקיע עצמה מזיקת היבם בהא דפשיט שם הש"ס דע"א נאמן ביבמה, מהא דתנן אמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך ונשאת ואח"כ אמרו לה חלוף היו הדברים כו' אלא בע"א אלמא ע"א מהימן, והקשה הרשב"א [והיא קושיית התוס' שם ועיין במאור ומלחמות שם] הא היא עצמה נמי מהימנא לומר מת בעלי ואח"כ מת בני, ותירץ דהיא נאמנת רק מטעם מגו, דאי בעי שתקה ממיתת הבן, אבל אם נודע לנו זולתה ממיתת שניהם ולא ידענו מי מת ראשון, אינה נאמנת לומר שהבעל מת תחילה, הרי מבואר דעתו ז"ל שאף במקום ספק אינה נאמנת להתיר עצמה

(יב) ואולם עיקר דין יבמה לשוק אם הוא דבר שבערוה להצריך שני עדים מדינא] הנה הנוב"י (מ"ק חא"ע סי' נ"ד) כתב בפשיטות דלא הוי דבר שבערוה, ואף שדברי המרדכי שהביא הנוב"י שם מוטעים, מ"מ הא הנ"י כתב בהדיא בפרק מצות חליצה דבחליצה בעינן עדים, דהוי דבר שבערוה ודלא כהנוב"י

וראיתי בס' נתיבות המשפט (ס"ס ל"ו) שהאריך בפרט זה, ותורף דבריו שם דחליצה סגי בעדים רואים אותן אף שהם לא ראו את העדים, דלא דמי לגיטין וקדושין שע"י מעשה זה מתחייבים אחרים (ועיין תוס' גיטין (ד'. ד"ה דקי"ל) שכ' דבגיטין הוה חב לאחרים במה שאוסרה לכהן, וק"ק דא"כ אם היתה גרושה כבר [קודם שנשאת עתה] יהא יכול לגרשה עתה בלא עדים, דהא בגירושין אלו לא חב לאחריני, ואולי גזה"כ הוא להשוות כל גירושין, ועיין בנתיבות המשפט סי' א' ס"ק ה' שהביא דברי הקצה"ח דהודא' בשחרור לא מהני דהוי חב לאחרינא שנאסר בשפחה, וכ' עליו הנתיבו' שטעה בדבר פשוט דהא קי"ל זכות הוא לעבד שמתירו בבת חורין, ובמח"כ לא ירד לכוונת הקצה"ח, שכוונתו שדבר זה אף ששניהם רוצים העבד והאדון לא יתקיים בלא עדים, משום דאוסרו בשפחה, פי' ומעתה נאסר הוא על השפחה, והוי חב לשפחה, ע"ד שכ' התוס' דגירושין הוי חובה לכהן שנאסרת עליו ודוק, ולזה כיון הקצה"ח שציין לדברי התוס' בגיטין הללו ואכמ"ל

שוב ראיתי שהנתיבות בהשמטה בסוף ספרו הרגיש בזה ע"ש, אמנם דבריו אינם מובנים מה שהביא מב"ק שכבר אין לך עדים ודיוקו של הש"ס הא אם יש עדים הי' מועיל הודאתו, ולא מיפטר מטעם מודה בקנס, הא באמת כן הוא, דאלו אתו עדים שם אח"כ כיון דלא אמרינן מודה בקנס פטור, אהני שם הודאתו וע"פ עדים שבאו אח"כ נעשה משוחרר ודוק, גם מה שהביא מעשיתי עבדי ב"ח דמהני הודאתו, יש לעיין באמת הא בב"ק (קל"ד.) שקיל וטרי הש"ס בבעל שאמר גרשתי את אשתי אם נאמן מטעם הואיל ובידו לגרשה, והכי נמי יש להועיל כן גבי שחרור להבא הואיל ובידו לשחררו והדברים ארוכים אכמ"ל, ומה שהביא מדברי התוס' גיטין מ'. שהקשו על שיטת רש"י דס"ל מעוכב גט שחרור אסור בשפחה א"כ מאי בעי הש"ס אי כופין את רבו לשחררו פשיטא דכופין דהא בעינן לשבת יצרה, ואיהו אסור בין בשפחה בין בבת חורין, ולענ"ד נראה ליישב דברי רש"י דהא התוס' בכ"מ הקשו על הא דכופין את רבו של חציו עבד וחציו ב"ח לשחררו, משום דלית לי' למינסב, ישא בת מינו חצי' שפחה וחצי' ב"ח, ותירצו דאתא צד עבדות ומשתמש בא"א עש"ה, והנה זה שייך בחציו עבד גמור וחציו ב"ח גמור, משא"כ במעוכב גט שחרור, דעבדות קלושה היא בכולו, שפיר מצי למינסב בת מינו שפחה מעוכבת גט שחרור כמוהו, ועביד לי' שבת, וכל דאית לי' שבת כל דהו שוב אין כופין כמבואר, א"כ שפיר בעא הש"ס אי כופין את רבו לשחררו, כיון דמשום שבת ליכא כפי', ומה שהקשו התוס' מתרומה עי' פ"י בחי' ודוק היטיב בכ"ז]), ולענ"ד אף בחליצה הוה חב לאחרים דהא קי"ל (יבמות יו"ד:) דעכ"פ אחים חייבים על החלוצה בלאו ולוקין על לאו זה [ודברי הרמב"ם בזה עמוקים וכבר חלקו עליו כמ"ש הה"מ] וא"כ הדברים כפשטן דבעינן עדים ממש כשאר דבר שבערוה, ומה שדקדק הנתיבות מדפריך הש"ס מנא ידעינן ולא פריך בפשיטות הא אין המעשה כלום בלא עדים, ומזה המציא דינו, לפענ"ד זה אינו דהא הש"ס ביבמות (שם ק"ה:) אמתניתין קאי ומתניתין דהתם לר"ע מתניא דתנן מעשה באחד שחלץ בינו לבינה בבית האסורים, ובא מעשה לפני ר"ע והכשיר, ועל זה פריך הש"ס שם בינו לבינה מנא ידענא, והא לר"ע ח"ל כחייבי כריתות דמיא והוה ודאי דבר שבערוה ממש, ואין לחלק לדידי' בין התרת יבמה לשוק ע"י חליצה, לשאר דבר שבערוה, וא"כ עדיין יקשה איך דייק הש"ס מנא ידעינן כמה שדקדק הנתיבו', וע"כ הש"ס לא נחית לזה, ויש ליישב לשון הש"ס בפשוטו מנא ידעינן, וכיון דלא ידעינן ע"פ עדים, שלא הי' שם עדים, לאו חליצה היא ודוק

(יג) ובעיקר מה שטען הנוב"י דאמאי הוה דשב"ע כיון דאין הולד ממזר, יש לומר דבאמת הא קרא סתמא כתיב ערות דבר [ומינה ילפינן דבעינן שני עדים] ולא ידעינן במאי קפיד קרא לשווי' ערוה, ומצינו בזה כמה דרכים שונים לענין יבום אמרינן דסוטה טומאה כתיב בה כעריות (יבמות י"א.) הרי דכל דקרי' רחמנא טומאה משוינן לי' לעריות דחייבי כריתות, ומ"מ לענין זונה מספקא לן ביבמות (נ"ו:) אי מקרי אונס דאשת כהן זונה אע"ג דפשיטא לי' לש"ס דטומאה אית בה ובתמורה (כ"ט:) אמרינן לענין כותית דילפינן לה דהויא זונה מעריות דח"כ משום דלא תפסי בה קדושין כוותייהו, אע"ג דטומאה ליכא התם ולא כרת, וקי"ל נמי דביאת עכומ"ז בישראל אין הולד ממזר, מ"מ לענין זונה משוינן לה לח"כ, וא"כ יש לומר בפשיטות דדבר ערוה דקרי' רחמנא נמי בתפיסת קדושין תליא מילתא, וכיון דיבמה נמי לא תפסי בה קדושין שפיר קרינן לה דבר שבערוה כשאר עריות דח"כ, והא באמת לפי דעת הטור והמחבר באה"ע (סי' ו') פסיקא לן להלכה דלא תפסי קדושין ביבמה, ושמואל דאצרכה גט מספק לחומרא בעלמא הוא, ולא מן הדין לכך פסקו שם בש"ע דהבא על שו"י עשאה זונה ודאית, וכהן שבא עלי בני' חללים ושרינן להו אף להטמא למתים וכדומה, בכל הדברים שחלל מותר בהן, א"כ נקטינן גם לקולא דאין קדושין תופסין ביבמה ובגוף דין זה הארכנו בעה"י במ"א] ודוק

וביותר דיש לדון בפשוטו דבניתן לי בן לפוטרה מן היבום, הוה דבר שבערוה לכ"ע, דהא בזה נעשית ערוה על היבם בעדות זו, כיון שנשאר אחריו זרע [ועיין בנוב"י שם שדקדק על הא דאינו נאמן לומר יש לי בנים, ובאמת הרמב"ן בחי' תירץ זה דסמכא עליו, אבל פשוט דזה מקרי דבשב"ע כמשנ"ת, דהא נאסרה על היבם]

(יד) ותחלה נאמר שבדין נאמנות האשה בעצמה או ע"א כשר או קרוב ואשה] יש לדון מתרי טעמי ע"פ סוגיית הש"ס דלא מהימני, חדא משום דהוה דבשב"ע וכמ"ש לעיל דאף לגבי יבם מקרי דבשב"ע, ותו משום דילמא סניא לי' כמבואר בש"ס, דבשביל זה חשודה