עמודי אור קסב

ואע"ג שהתוס' בבכורות שם ובש"מ כתבו שאין לדחות הדרשו' בענין זה, מ"מ יסוד נאמן הוא ליישב דברי חכמים על מכונן ודוק. ימול בן שמונה נעשה כמחתך בשר שלא לצורך, רבנן דקסרין אמרין ר"י ברדסיי שאל מי אמר שמותר לחתוך בשר שלא לצורך ע"כ, והרואה יראה לנכון דרבנן דקסרין לטעמייהו אזלי דס"ל דכל דבר שאתה מבדילו מחיותו [כמות שהוא] חייב משום קוצר וכמש"ל, לכך לא הותר זה ללא צורך היינו בן ח' וכמשנ"ת בארוכה בס"ד והרי זה מבואר

(ט) הנה נתבאר לנו דעת הרי"ף ז"ל והעומדים בשיטתו, דבספק גמור קושטא הוא דאין מילתו דוחה שבת, ומעתה אין פלא במה שהביא הרא"ש דברי הרי"ף דלא מהלינן ספיקות בשבת, דיסוד גדול יש לו למ"ד משאצל"ג חייב, ודעת הרא"ש לא ברירא בזה, ומ"מ פשיטא דבסתם ולדות לא נחלק אדם מעולם לומר שלא ימול שום ולד בשבת עד שנדע שכלו חדשיו וכמבואר, וע"כ משום דאזלינן בתר רוב ולדות, ולחומרא דרבנן בעלמא חייש לה רשב"ג, וגדולה מילה שדוחה חשש ספק זה, ודוק

אלא שצריך יישוב מה שעמדו הפוסקים מהא דפריך הש"ס בפשיטות בשבת (קל"ו.) דדייק אדרשב"ג הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן ומשני כו', מאי קושיא אי נימא דגזירה וחשש דרבנן בעלמא הוא פשיטא שלא נדחה משום זה מצות מילה, וכבר האריך בזה כתר"ה בסברות נכוחות

והנלענ"ד דהנה רשב"ג יליף מילתי' מהא דכתיב ופדויו מבן חודש תפדה וכתיב בבהמה מיום השמיני והלאה ירצה ש"מ דכל ששהה כשיעור הזה יצא מחשש נפל, ביאור הדברים דאע"ג דקרא דינא קאמר, ובאמת אפי' נודע שכלו לבכור חדשיו אינו נפדה בפחות מל' וכן בבהמה אפילו ידוע שכלו לה חדשים אינה קריבה למזבח קודם ח' ימים, מ"מ הכי דייק דמדמחייב קרא סתמא בן ל' לפדיון לכל אדם ולא הוציא מכללם ספק נפל, כגון במקום שהוא ספק גמור שנולד לח' ולא גמרו שערו וציפרניו, וכן הכשיר בבהמה כל בן ח' ימים להיות קרב ע"ג המזבח [ולהקדישו בלילה אע"ג דנפל איכא איסור להקדישו דלענ"ד לא עדיף מבעל מום שהמקדישו למזבח עובר בל"ת, עיין תמורה (ו':) ודוק] ולא הוציא מכללם הנולד לחדשים פחותים מהראוי, ש"מ דאז יצא מכלל ספק נפל אף במקום שראוי להסתפק, ואפי' בודאי בן ח' אמרינן בר ז' הוא ואשתהויי אשתהי, ואלו מצינו בתורה דבר המחייב באדם בסתם קודם ל' היינו למדין ממנו שאז יצא מכלל נפל, כמו שאנו למדין עתה מדין פדיון, אע"ג דכמה דברים מצינו שיתחייב בהם האדם ע"פ התורה אחר כן כגון בן י"ג למצות ובן כ' לשקלים [והא באמת איכא מ"ד ביבמות (פ"י) דסימני בן שמנה אין עושין בהם מעשה עד שיהא בן כ' ע"ש] מ"מ מחיוב המוקדם ילפינן שגם אז לית בי' חשש נפל, ואע"ג דכמה דברים מרבינן בפ' יוצא דופן דאפי' בן יום א', כגון בזיבה ונגעים, ופשיטא דכל הני לא שייכי בנפל, וא"כ נילף מהתם דאפי' בן יום א' חשיב ודאי ב"ק, זה אינו דאטו בן יום א' כתיב בקרא, קרא רביי' לקטן וממילא מתרבי אף בן יום א', וכ"ז כשאין לספק בו שהוא נפל, תדע דבספק גמור קושטא הוא דלענין כל הני הוי ספק, משא"כ בל' יום דגלי רחמנא שיעורי' ופשוט, אבל מאי דלא גלי לן רחמנא, נשאר לנו ע"צ הסברא לפי הדין דכל ספק גמור הראוי להסתפק ע"פ דין, דיינינן לי' לספק, ובסתם ולדות נמי מחמירינן מדרבנן] ואהא פריך הש"ס הא לא שהה ספיקא הוה [ר"ל בענין הראוי להסתפק] ואמאי לא יליף רשב"ג ממילה דצותה תורה למול בשבת בשמיני, מזה נלמוד דבן שמונת ימים באדם נפיק מכלל נפל בכל גוונא, ואמאי עדיף לי' לרשב"ג למילף מפדיון ולא ממילה הקודמת, ומשני רב אדא דממילה ליכא למילף דאפשר שאף בספק צותה התורה למולו בשבת דמהלינן ממ"נ אי חי הוא כו', וזה כולל בין ספק גמו' ובין ודאי בן ח' [דג"כ ספק הוא דילמא אשתהי] וא"כ ליכא למילף ממילה, אבל מפדיון יליף שפיר דודאי מספיק לא הוה מחייב רחמנא ליתן דמים לכהן, ושפיר קאמר רשב"ג דעד ל' ספיקא הוה, פי' כל חד כדיני', וממילא בסתם ולדות מחמיר רשב"ג מדרבנן, כיון דאין לנו בירור גמור עד ל' יום ודוק היטיב בכ"ז

ואולם לכאורה לפי יסוד דברינו בסוגיא זו ובשיטת הרי"ף דאיכא במילה גם מלאכת עוקר דבר מגידולו, יקשה באמת אמאי בעינן לדידן שלשים יום יהי' די בח' ימים מהאי דיוקא גופי' ממילה מדשריא רחמנא מילה בשבת ולא חילקה בשום פנים נידוק מינה דשמונה ימים באדם מוציאים מספק נפל כי היכי דדייק רשב"ג מפדיון הבכור, הכי נמי נידוק אנן ממילה דשרי רחמנא איסור עוקר דבר מגידולו, וביותר יקשה זה לכאורה במה שכתבנו ביישוב דברי ר' יהודה דאוסר בספק בן ז' ספק בן ח' לטעמי' אדרבה לדידי' לשתרי מח' ואילך [ונחשבנו בר קיימא] מהאי טעמא מדשרי רחמנא מילה בשבת כמו שנתבאר

אך כ"ז מסייע על ידינו שיטת הרי"ף ז"ל בכל פסקיו, דבאמת הרי"ף פסק בפ"ז דיבמות (פ'.) כר' אבוה דסימני בן שמנה [אף שיש לדון בו אשתהי כמבואר בסוגיא שם, ועיין בטור אה"ע סי' קנ"ו וברמ"א ובב"ש וב"מ שם, עש"ה ודוק] אין עושין בו מעשה עד שיהא בן עשרים, וכבר הכריחו האחרונים ז"ל בדעתו דס"ל ביסוד דינא דאורייתא כרבנן דרשב"ג דשלשים יום לא מפקי לי' מריעותא דבן שמנה לשוויי אשתהי, ולא ס"ל יסוד לימוד זה דפדיון להחזיקו בולד חי גמור, ולפי המתבאר גם שיטת ר' יהודה ע"כ כן היא דספק בן ח' בדאיכא ריעותא בשערו וצפרניו שלא גמרו ל' יום [וכן מילת שמיני בשבת] לא מפקי לי' מספק נפל, וס"ל כר' אבוה אליבא דרבנן עד שיהא בן כ', ועיקר פסקו של הרי"ף כרשב"ג היינו בסתם ולדות שהחמיר בהם רשב"ג מדרבנן לחוש להם לספק נפל, ומ"מ לא מחמירינן בזה יותר מרשב"ג גופי', ובשלשים יום נפיק לי' מחשש ספק זה, אבל ממילה דכר' אבוה אליבא דרבנן סבירא לן בדאורייתא ודוק היטיב. **(הג"ה ואולם למה שכתבנו בהג"ה לעיל דבאמת גם בספק מילה יש לדון דאי לאו חיוב מילה כמצותה הוי מקלקל, אלא שהכרחנו דלדידן מה שנפטר מספק מצוה המוטלת עליו מיחשב תיקון, והסברא נכונה דלא גרע חיוב זה שמחוייב לעשות ולצאת ידי ספק של תורה מחייב דרבנן דמקרי תיקון, דהא קי"ל הקורע על מתו אף ע"ג דקריעה דרבנן לרוב הפוסקים חייב, אבל אם באנו לדייק זה מן התורה, אפשר לומר דמן התורה אינו מחוייב לעשות מעשה בדבר שהוא ספק ועיין מה שכתבנו בענין זה לעיל בתשוב' סי' י"א לענין ספיקא דרבנן בחזקת חיוב, דמ"מ לא נחייביהו לעשות מעשה, אף להפוסקים דספיקא דרבנן בחזקת איסור אסור, עש"ב] וא"כ ליכא לדייק מדשריא רחמנא מילה בשבת ולא אפקה מכללא ספק בן ח', ש"מ דבשמנה ימים נפיק מהאי ספיקא ושוב לא נחוש לאיסור עוקר דבר מגידולו, דאפשר דמן התורה מוהלין ממ"נ אי חי הוא שפיר מהיל ואי בן ח' הוא ליכא בי' מצות מילה, א"כ מקלקל הוא, ומן התורה אין קיום מצות ספק מיחשב תיקון כמו שכתבנו ודוק, ובזה דברי הרי"ף נכונים בפשיטות

(י) באופן שיישבנו בעה"י יסוד הסוגיא שאין בה סתירה לכל דברי הראשוני', והדעת מכרעת דאית לן למיזל מדאורייתא בתר רובא, וכיון דמדרבנן הוא סמכינן בא"כ בדיעבד אדרבנן דלא מצרכי חליצה

ובאמת למאי דיישבנו לעיל דעת הרי"ף דספק גמור קושטא הוא דלא מהלינן בשבת, והנה א"א לומר כלל דבסתם ולדות נמי לא מהלינן בשבת חדא כמ"ש הר"ן דהא מעשים בכל יום דמהלינן סתם ולדות בשבת, וחלילה שיחלוק הרי"ף ע"ז [וכמשנ"ת לעיל דבירושלמי איכא מ"ד הכי רבנן דקסרין כמו שהארכנו, ומ"מ ודאי מודו דסתם ולדות מהלינן בשבת, וכמבואר מלשונו אילין תינוקות ספיקות כו', משמע דבספיקות ידועים קאי ולא בסתם ולדות] וביותר דהא מוכח בגמרא דסתמא מהלינן בשבת, מעובדא דאתי לקמי' דרבא (נדה מ"ב:) אמר ליה מהו מימהל בשבתא אמר לי' שפיר דמי בתר דנפק אמר רבא ס"ד דההוא גברא לא ידע דשרי למימהל בשבתא אזיל בתרי' כו' מדלא שאיל רבא אי קים ליה דכלו חדשיו [וכמ"ש בה"ג דהיינו לעיקרא דדינא לא דייקינן לה מקרא לא מפדיון בכור, ולא שבעל ופירש] והי' זה ענין המזדמן לעתים רחוקות ודוק, הנה התבאר יפה דשיטות הפוסקים דחששא דרבנן הוא, ואנחנו חזקנו עוד יסוד בזה דהא הסברנו דלהרי"ף איכא בבן ח' במילתו מלאכה דאורייתא, ומדשרינן למול סתם ולדות ע"כ דנדחה חשש זה דבתר רובא אזלינן ודוק

(יא) ומעתה נשוב לחקור עוד צד להקל בנ"ד לכ"ע ע"פ יסוד דברינו, והנה בנ"ד שנתברר ע"פ דברי האשה וע"פ נשים זולתה שהוכר עוברה ששה חדשים