עמודי אור קס

האמת עבורא דירחא הוה רוב גמור ע"ש, ולפ"ז הדברי' עולי' כהוגן דכיון דחז"ל חששו למיעוט נפלים מה שלא חששו כן בשאר מקומות, ע"כ משום דהוא מיעוט מצוי, א"כ אין הורגין ע"ז בד"נ ודוק ובעינן כלו לו

חדשיו

(ה) ואולם באמת אין הכרע כלל בלשון הרמב"ם אם כיון לזה, לפטור ההורג סתם ולד תוך שלשים, ויותר נכון לפרש לשונו שכלו לו חדשיו והיינו בסתם, דסתם נמי בחזקת ולד גמור שכלו חדשיו מחזיקינן לי', וכדמוכח מסוף דבריו שסיים אבל אם נולד לפחות מט' חדשים משמע דידוע דהוא פחות מט' חדשים, וראי' שזה כוונת לשונו ז"ל שהרי (בפ"א מה' בכורות ה"ח) כתב לענין בכור הבכור נאכל תוך שנתו בין תמים כו' ואם נולד בעל מום מונה לו מיום שנולד והוא שכלו לו חדשיו אבל אם לא ידע בודאי שכלו לו חדשיו מונה לו מיום שמיני, שם ביאר צד זה דסתם מקרי לא נודע בודאי, אבל כאן כתב נולד לפחות מט' חדשים משמע דידוע כן, שהוא פחות מט' חדשים אבל בסתמא, כלו חדשיו קרינן לי' ודוק

והנה מלשון הרמב"ם (פ"ד מה' מ"א ה"ד) מתבאר לכאור' ג"כ לחומרא שהוא מדאוריתא אסור תוך ח', שכ' ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל ח' שכל שלא שהה ח' ימים בבהמה הרי זה כנפל ואין לוקין עליו, ומדכתב שאין לוקין עליו, משמע דספיקא דאורייתא מיהא הוי, אך מ"מ אין בזה הכרע, שבא לכלול שאין לוקין אף במקום דאיכא כמה ריעותא להחשיבו לבן ח' חדשים, מ"מ ספק הויא דלמא בר ז' הוא ואשתהי (דהא לדעת כמה פוסקים גם בבהמה אמרינן אשתהי] ואין לוקין עליו ודוק

ובהלכות שאה"ט (פ"ב ה"ו) דבריו ז"ל צריכין תלמוד דמבואר שם דסתם ולד שנשחט תוך ז' ימים מטמא טומאת נבילה, ולכאורה זה צריך ראי' גדולה, שאם החמירו מדבריהם לאסור אכילתו, מנין לנו להחמיר לענין טומא' [עיי' ביצה (ז'.) ודוק, ועיין עוד חולין (פ"ו:) אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר ודוק, ועיין היטיב חולין (ט'.) ובתוס' שם (ד"ה ואסורה) ודוק היטיב וצ"ע] ואולי ס"ל ז"ל דחכמים השוו מדותיהם, וכיון שגזרו שלא לאוכלו תוך ז' משום חשש נפל, גם לענין טומאה הוה נבילה מדרבנן

(ו) וראיתי לבאר עוד בס"ד דעת הרי"ף בזה דבפי"ט דשבת הביא להלכה הך דספק בן ח' ספק בן ז' אין מוהלין אותו בשבת, וכן ביאר במשנה הא דתנן (שבת קל"ד:) ספק ואנדרוגינס אין מחללין עליהן את השבת, היינו ספק בן ז' ספק בן ח' ובאמת גם רש"י במתניתין מפרש כן, ולכאורה תמוה מן הכריחו לאוקמי סתמא דמתניתין דלא כהלכתא כדמוקים לה הש"ס לברייתא במכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר, והא בפשיטות מתוקמא מתניתין בספק דבהש"מ, דליכא ממ"נ דרב אדא (שם קל"ו.) אבל בספק בן ז' ספק בן ח' נימא דמהלינן ממ"נ, ובמכשירין הא לא קי"ל כרבי אליעזר, והש"ס מוקים ברייתא כר"א, משום דקתני בה ספק בהש"מ בהדיא, וע"כ הך ספק דנסיב ברישא דבריית' היינו ספק בן ח' [וכר"א לענין מכשירין] אבל למשנתינו אין אנו צריכין לכ"ז, ואולי גם דעת רש"י בזה כדברי הרי"ף כשי"ת לפנינו, וביות' קשה ע"ז דהא במשנ' פליג ר' יהוד' באנדרוגינוס, שרי למימהלי' בשבת, ואמאי לא פליג נמי בספק, דהא בהדי הדדי נסיב להו ת"ק, משמע דבספק מודה ר' יהודה לת"ק, וזה תמוה למאי דמפרש לה הרי"ף, וקבועה בגירסתו במשנ' דבספק בן ז' ספק בן ח' מיירי, ואמאי לא מהלינן לי' ממ"נ וכסברת רב אדא

**(הג"ה והנה כעת נדפסו תשובותיו של הגאון מוהרי"מ מבריסק זצ"ל, ושם (סי' ג') נתעורר על הממ"נ דרב אדא למאי איצטריך לי' לומר דאם אינו ולד גמור הותרה מילתו משום דהוה מחתך בבשר, פי' דאינו בגדר חי שיהי' בו דין חובל תיפוק דבלא"ה לא מיחייב דהא בשבת (ק"ו.) אמרינן דלע"ד מקלקל בחבורה פטור, הא דחשיב מלאכה גבי מילה, דאצטריך קרא למשרי מילה בשבת, משום דמה לי מתקן כלי מה לי מתקן מילה, וא"כ אם אינו ולד גמו', והוא בן ח' אפילו כאמר דשייך בו חובל, מ"מ הא אין בו מצוה למולו לא מה"ת ולא מדרבנן, וא"כ אין כאן תיקון כלל, והו' מקלקל בחבורה דפטור, ונתיישב לו זה דהש"ס אצטריך לומר מחתך בבשר בעלמא הוא ואין בו שייכות חבורה, אליבא דר"ש דס"ל מקלקל בחבורה חייב, ושוב תמה על הרמב"ם (פ"א מה' מילה) שהזכיר ג"כ ממ"נ דמחתך בבשר, כבש"ס, והא הוא פוסק מקלקל בחבורה פטור, והוה לי' למימר ההיתר מכח זה דאם אינו בר קיימא הוה מקלקל בחבורה ע"ש, והנה קושייתו על הרמב"ם אינה חמורה כ"כ דהרמב"ם קושטא דמילתא נקיט. שאין בו משום חבורה כלל, ונ"ח דאפי' צריך הדם לכלבו דהשתא לא הוה מקלקל כמבואר בשבת שם, מ"מ מות' למולו בשבת, דמחתך בבש' בעלמא הוא, אבל על גוף דבריו ז"ל נפלאתי, דאם איתא דכה"ג חשיב היתר מכח מקלקל, א"כ תיקשי לן אמאי אנדרוגינוס אין מילתו דוחה שבת משום דספיקא הוא, נמהלי' ממ"נ אם זכר הוא ומיחייב במצות מילה שפיר קא מהיל, ואם אין בו חיוב מילה דנקיבה היא, מקלקל הוא, והש"ס קאמ' דלר' יהוד' דמתי' באנדרוגינס היינו משום דס"ל דרביי' קרא לענין מילה שיהא כזכר, ולא לכל אמר ר' יהודה אנדרוגינוס זכר הוא ולא קאמר בפשיטות דר' יהודה לטעמי' דס"ל מקלקל בחבור' פטו' לכך מתי' באנדרוגינוס, והא דמודה ר' יהודה בספק דאין מוהלין אותו בשבת היינו בספק דבין השמשות דבין כך ובין כך בר מילה הוא, ומילתו תיקון, אלא שלא ניתנה שבת לידחות אצלו] אלא ע"כ דלא שייך לומר הממ"כ משום צד מקלקל בחבורה, וטעמא נלעכ"ד פשוט כיון דסוף סוף מצד ספק רמי חיובא עלי' למולו זה גופי' חשיב תיקון במה שקיים חובתו המוטלת עליו למולו מצד ספק של תורה, וא"כ תיקון גמור הוא וחייב ע"ז בכל ענין, והוצרך הש"ס לדון היתירו רק מטעם דמחתך בבשר בעלמא הוא ואין שייך בו חבורה, אבל באנדרוגינוס וכדומה, דבר חבורה הוא אסור למולו בשבת דהספק שקיים תיקון הוא ודוק היטיב. ודע דשיטת הרמב"ם דאף למאי דקי"ל מקלקל בחבור' פטו', מ"מ אם מל תינוק אפי' תוך ח' או שמל בשבת ולא גמר, דהשתא לא קיים מצות מילה, מ"מ חייב משום חובל, כיון דמעתה לא נשאר עליו לעשות

)** וראיתי להב"י ביו"ד (סי' רס"ו) שהאריך לבא' וליישב שיטת הרי"ף דרב אדא אמר סברתו בסתם ולדות, אבל אנן קי"ל דסתם ולדות בחזקת רוב ולדות דבני קיימא נינהו מחזקינן להו, והרי"ף מיירי בספק בן ז' ספק בן ח' שלא גמרו שערו וצפרניו, דהאי לא שרינן למימהלי' ממ"נ, ואיני מבין דבריו ז"ל הא רב אדא אמר סברתו לקושיית המקשה דס"ל כל שלא שהה לרשב"ג ספיקא הוא, ולא ס"ל כרבי ביבמות דשערו וצפרניו מוכיחין עליו להוציאו מספק נפל כמבואר ביבמות (פ'.) ועיין תוס' שם ובנ"י ודוק, ומ"מ סבר רב אדא דמוהלין אותו ממ"נ, מנ"ל לדחו' סברת רב אדא, בספק בן ז' ספק בן ח' [בלא גמרו שו"צ] לדידן, ומה שסיים הב"י שם שלא רצו חכמים להתיר איסור זה [דמחתך בבשר בעלמא שהוא איסור דדבריהם, פשוט לענ"ד שכוונתו באיסור זה, דלא עדיף מטלטול הילד דקי"ל בן שמנה אסור לטלטלו בשבת, וא"כ החיתוך בבשרו ג"כ אסור מדרבנן ואחד מחכמי זמנינו טרח הרב' ביסוד איסור זה, והעלה מה שאין צורך לזוכרו] במקו' שקרוב לודאי שאינו בן קיימא, לא ידענא אמאי הוא קרוב לודאי שלא יהי' ב"ק, והלא הש"ס ספק קרי לי' משמע דהוה ספק שקול, ובאמת היתה שיטת הב"י ז"ל מתיישבת היטיב שאין לדחו' איסור דבריהם ברור מפני ספק קיום מצות מילה, למאי שפסק בש"ע יו"ד דמילה ספק שמיני ספק תשיעי לא דחיא אפי' יו"ט שני של גליות, אע"ג דאנן ידעינן בקביעא דירחא ואין אצלינו יו"ט שני אלא איסור דבריהם ז"ל, מ"מ סובר הוא ז"ל שלא ניתן לדחות בשביל ספק קיום מצות מילה, והי' נכון לפרש דהרמב"ם והרא"ש לשיטתייהו אזלי בדין זה, דמילת ספק אם דוחה יו"ט שני, דהרמב"ם פוסק כרב אדא דמהלינן כולהו ספיקות [היינו ספק ב"ז ספק ב"ח] בשבת ממ"נ ודחינן איסור טלטול של דבריה' [היינו מחתך בבשר] משום ספק מצות מילה, לכך פסק דגם יו"ט שני נדחה מפני ספק מילה, אבל הרא"ש השמיט להא דרב אדא, והביא הברייתא כצורתה בהרי"ף, ש"מ ס"ל דאין לדחות איסו' דבריה' משום ספק מילה, לכך פוסק דגם יו"ט שני אינו נדחה מפני ספק מילה, אולם הגאון בנוב"י (מ"ק א"ח סי' ל') הכריע דגם לדעת הרא"ש יו"ט שני נדחה מפני ספק מילה עש"ב

(ז) והנלע"ד בדעת הרי"ף ביישוב השמוע' לנכון בס"ד, דהנה בשבת (ק"ו.) מבואר דמלאכה דאיכא במילה, היינו חובל, ונחלקו שם ר"י ור"ש דר"י ס"ל מקלקל בחבורה פטור ור"ש מחייב מדאיצטריך רחמנ' למשרי מילה עש"ה, ואולם יש לדון בס"ד דבמילה איכא שם מלאכה אחרת, עוקר דבר מגידולו דהיינו תולדה דקוצר עיין היטיב בכורות (כ"ה.) ובתוס' שם ד"ה דהוה, ודוק] והנה באמת כל חותך קצת בשר מן החי הוה עוקר דבר מגידולו