עמודי אור קנט

שסיים אח"כ והכא כיון דאיכא ריעותא כו' הוא סותר דבריו דלעיל, ועיין ביד אפרים באורך, ודברי המחצית השקל בביאורו כאן לא ניתנו להאמר, שנסתייע ממה שאין נהרג ההורג ולד שהוא ספק ב"ק, כן אין מחללין על הספק את השבת, והוא תמוה דאדרבא בכ"ז חד טעמא הוא דספק נפשות להקל, ולכך אין הרוצחו נהרג מספק משום ספק נפשות של ההורג [וכ"ש דכאן הוה שב ואל תעשה, היינו שלא להרגו] ועליו מחללין שבת מספק להחיותו, ומה שנסתייע עוד מברייתא ערוכה (בשבת קל"ו.) דספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת, הוא תמוה הא הש"ס מוקים לה לענין מכשירי מילה ור"א היא עש"ה]

והנלענ"ד בביאור דברי המג"א, בשנחקור תחילה אם אמר אנס לבר ישראל הרוג תינוק שהוא ספק ב"ק, ואי לא קטילנא לך, נלענ"ד דרשאי להורגו להצלת נפשו, ומנא אמינא לה מההיא דירושלמי הביאו הסמ"ע בחו"מ (סי' תכ"ו ס"ק ב') דחייב אדם להכניס עצמו בספק סכנה להצלת נפש חבירו, וכתב הב"י שזה פשוט כיון דחבירו ודאי והוא ספק [ונלענ"ד דזה דווקא דהספק אינו אלא עליו שמא ימות זה המצילו ע"י מעשה שיעשה להצלת חבירו וחבירו [העומד עתה לסכנת מיתה ודאית [ינצל אבל דוקא כשהצלת חבירו ברורה ע"י זה, אז מחויב להכניס עצמו לספק סכנה, אבל אם גם בהכניסו עצמו לספק סכנה עדיין הצלת חבירו מסופקת, א"כ ספק וספק הוא שמא לא יועילו מעשיו ויש ספק שימותו שניהם אם לא יועילו מעשיו שהוא עושה להצלת חבירו לא מיחייב, דלא עדיפא ספק הצלת חבירו מספק סכנת הבא להצילו, ודבר פשוט דבכה"ג לא מיחייב להכניס עצמו לספק סכנה כי שוא"ת עדיף, ובזה נדחה מה שכ' בספר אגודת אזוב לדחות הירושלמי מהלכה ע"פ סוגיא דנדה (ס"א.) בהנהו בני גלילא דנפיק עלייהו קלא דקטל נפשא אתו לקמי' דר' טרפון אמרו לי' לטמירינן מר אמר להו היכי נעביד אי לא אטמירינכו חזו יחייכו, אטמירינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אף ע"ג דלקבולי לא מיבעי למיחש מיבעי, ופירשו התוס' בשם השאלתות שמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם ראשי למלך, אם יודע שהוא הטמינם, ולפי הירושלמי היה להכניס עצמו לספק סכנה בשביל הצלתם, ולפי מה שבארנו אין זה דומה לנדון שבירושלמי דהתם גם הצלתם הי' ספק, שהרי אם יודע שהטמינם יסתכנו גם הם עמו ובכה"ג לא ניתן ספיקו לדחות כמו שנתבאר עש"ה ודוק כי קצרתי,] וא"כ רואה אני שהדברים ק"ו לדחות חיי ספק בר קיימא מפני הצלת נפש גדול, והנה הרמב"ן נסתייע תחלה לסברת החולקים דלא מחללינן שבת להצלת העובר, מההיא דתנן בפ"ז דאהלות האשה שהיא מקשה מחתכין את הולד ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחיי' קודמים לחייו ומזה דקדק להכריע שאינו בכלל פ"נ מטעם דהוי ירך אמו, ואם איתא דבולד ספק מיירי א"כ אין שמועה זו מכרעת מהא דמותר להורגו, דע"כ טעמא דמשום ירך אמו הוא, דהא מדינא אפי' לא הי' ירך אמו] מותר לדחות הספק מפני הודאי, ולא עוד אלא דבסיפא דמתניתין דאהלות תנן יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, וכבר ביארנו בספק ב"ק שדוחין נפשו מפני נפש] ומדמייתי הרמב"ן ראי' זו ש"מ דבכלו לו חדשיו מיירי, ואין דעת המ"א להכריע בזה דבעינן דוקא ידיעה גמורה שכלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש אלא רצונו שהוא כסתם ולדות, כל שאין לנו ריעותא לספק בהם שאינם ב"ק, חשבינן להו לב"ק מדאורייתא, ולפ"ז מתניתין דערכין נמי בהכי מיירי בולד סתמי שהוא בחזקת ב"ק, שהרי הרמב"ן חילק בין מתניתין דערכין ביושבת על המשבר למתניתין דאהלות, משום דכיון דאמו מתה לאו ירך אמו הוא, וע"כ דומיא דהתם מיירי בולד סתמי דחשבינן לי' כלו לו חדשיו, והיינו דסיים המ"א דהכא בש"ע דמשוינן לי' ספק, אע"ג דהתם ע"כ סתמא בב"ק מחזקינן לי' כמשנ"ת, היינו משום דאיכא ריעותא בשערו וצפרניו, והספק הוא בין ז' לח' לא שייך למיזל בתר רובא דהא רוב נשים לאו לשבעה ילדן, וכאן יש ריעותא לפנינו, שפיר מספקינן לי בבן שמונה ודוק

(ד) ובאמת בכל דוכתא לענין ספק נסיב הש"ס ספק בן ז' ספק בן חי, ולא נקיט ספק בן ח' ספק בן ט' אלא דהיינו כדאמרן דבזה שדינן לי' בתר רוב ולדות וכמו שביארנו וכ"כ התוס' בנד' (מ"ו:) ובש"ד דמדאוריית' אזלינן בתר רוב ולדות, אלא דרשב"ג מחמיר מדרבנן לחוש למיעוט נפלים משום דדבר מצוי הוא, וכמו שאר מקומות שחשו בהם חז"ל למיעוט המצוי, ואין לנו אלא מה שאחז"ל ולכך בפ"נ לא חיישינן לה כלל, ומחללין שבת לכ"ע אסתם ולדות, וכן לענין כהן [שמותר לו ליגע וליכנס לאוהל] כמו שבארנו בס"ד

אלא שעומד לנגדינו לכאורה דעת הרמב"ם בקצת מקומות שנראה דעתו ז"ל דספק זה דלא כלו חדשיו ספק גמור הוא באדם ובבהמה, והנה בה' רוצח (פ"ב ה' ו') כ' אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו הרי זה נהרג עליו, והוא שכלו לו חדשיו אבל אם נולד לפחות מתשעה חדשים הרי הוא כנפל עד שישהא ל' יום וההורגו בתוך ל' יום אינו נהרג עכ"ל, ולכאורה משמע דבעי ידיעה שכלו לו חדשיו, אבל בסתם ולד אינו נהרג, וכן הבינו קצת מהאחרוני' ז"ל דבריו, ואם איתא דבסתם ולדות אזלינן מדינא בתר רובא, ומדרבנן חיישינן למיעוטא אמאי אינו נהרג, אטו מהני חששא דרבנן לפטור ממיתה, וכן העירו האחרונים בזה, ולענ"ד אין הקושיא חזקה, דבכל דוכתא חיישינן לפקוח נפש טפי מבאיסורין וכן אפי' להציל הנידון אית לן למיחש, ואם החמירו חז"ל לחוש לאיסור לאו דנבילה שלא לאכול ולד הנשחט תוך ז' ימים ללידתו משום ספק מיעוט המצוי שמא נפל הוא ק"ו שיש לנו לחוש למיעוט הזה במקום איבוד נשמה דהנידון ולפוטרו, ואין לחלק דשאני הכא דמצוה לדונו על רציחתו, ואין לדחות קיום המצוה, בשביל חששת המיעוט, דא"כ נימא דבכור בע"מ שנשחט תוך שבעה ימים, כיון שמצו' לאכלו [ולדעת רוב הפו' מ"ע של תורה היא] יהא מותר לאכלו תוך ז' אם נשחט, וזה לא ניתן להאמר, אלא בכל גווני העמידו חז"ל דבריהם לחוש למיעוט נפלים, אף שתבטל המצוה בשב ואל תעשה, וק"ו במקום איבוד נפש מישראל [ובאמת בר"ה (ח') מבואר דגם בבכור בע"מ לא ניתן לאכלו תוך ז' ואין המצוה של אכילתו מפקעת חשש חכמים]

ולענ"ד אין מזה כ"כ הכרע [אף לפי דבריהם] לפי שהתוס' ביארו דאע"ג דקי"ל בכ"ד אזלינן בתר רובא אף להקל מ"מ בקצת מקומות נלחז"ל להחמיר לחוש למיעוטא, היינו במקום שהמיעוט מצוי ביותר, ולהכי חלב אינו פוטר מהבכורה אע"ג דרוב בהמות אינן חולבות אא"כ ילדו מ"מ חששו למיעוט החולבות בלי לידה, לפי שהמיעוט מצוי, וכן לענין מים שאין להם סוף וכיוצא בכ"מ חשו חז"ל למיעוט המצוי כמ"ש התוס' בכ"מ, והנה בסנהדרין (ס"ט.) שקיל וטרי הש"ס אי אזלינן בד"נ בתר רובא, ולכאורה הוא תמוה הא בפ"ק דחולין דייקינן מכמה דברים דאזלינן בתר רובא בד"נ (ועי' בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' ק"ז) ונראה דלפי המבואר בסוגיא דחולין שם דרובא דאיתא קמן עדיף מרובא דליתא קמן עש"ה, ובסנהדרין (מ'. ובש"ד) נתבאר דבד"נ אין מטין לחובה ע"פ אחד כ"א ע"פ שנים עש"ה, ולפ"ז אומר אני דק"ו הוא ברובא דליתא קמן שאין כולם שוין לענין ד"נ, ובאמת דבר זה צריך דקדוק דקי"ל (כתובות ט"ו. ובש"ד) וארב לו פרט לזורק אבן לגו ומפרשינן לה דאיכא תשעה ישראל וחד עו"ג דפטור משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ומשמע דאם פירש אחד מהם והרגו אחר, נהרג עליו, דהא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ורובא ישראלים הוו, והי' מקום לדון דאם היו כאן ששה ישראלים וחמשה עו"ג ופירש אחד מהם אין ההורגו נהרג, כיון שאין כאן רוב כי אם אחד יותר, ואפי' נאמר דעיקר ילפינן מסנהדרין והתם לא פחות מכ"ג הם הראוים לדון ד"נ, וא"כ שנים היתירים המחייבי' מיתה אינם יותר מערך ששה נגד חמש', מ"מ נאמר שאם היו כאן י"א עו"ג ושנים עשר ישראלים ופירש אחד מהם, מי שהרגו אינו נהרג, כיון דליכא רוב גמור היינו שנים שהם יותר, שזה מועיל לחייב בד"נ ודברים אלו מסתם סתומי לן החכמים ז"ל ולא שמענו לחלק כן

שוב ראיתי כי לדינא כדעת הרמב"ם פ"ד מה' רוצח אין לנו להאריך בזה, דבעינן שידע למי הוא מכוין בפרטות, ובלא"ה אינו נהרג בשום ענין ע"ש, אבל מ"מ נוציא מזה יסוד לדיני נפשות לענין רובא דליתי' קמן, ונכון לומר, דודאי רוב גמור [שהוא בגדר תוס' שנים נגד המיעוט] אזלינן בתרי' אף בד"נ, אבל רוב שהמיעוט שכנגדו ג"כ מצוי, א"כ יש לדון שאינו אלא כפחות א' נגד הרוב ולא מהני בד"נ ודוק היטיב, ובזה מיושב יפה הש"ס דסנהדרין (ס"ט.) דשם שקיל וטרי הש"ס לענין מיעוט המצוי שפיר אמרינן דחיישי לי' בד"נ ובזה תלוי שכל שהוא רוב גמור אזלינן בתרי', אבל רוב שאינו גמור אפשר דגם לפי דחיית הש"ס [מעבורא דירחא] לא אזלינן בתרי' ועיין בס' מנחת אהרן שכ' דלפי