עמודי אור קנז

לבטל חרגמ"ה שכתבו קצת פוסקים דמנדין אותו ע"ז אמנם כבר האריך הגאון רבינו עקיבא בתשו' סי' ק"ג ק"ד ק"ה עם הגאון בעל בית מאיר דבכה"ג שמאמין לדברי עד ליכא חרגמ"ה ע"ש ודבריהם ז"ל אינם צריכים חיזוק] אך בנ"ד לא שייך זה, דהא לדעת רוב הפוסקים וכן הכריע רמ"א ליתא לחרגמ"ה במקום מצוה, ובנ"ד בלא"ה אי בעי הוה מגרש לה בע"כ לקיים פו"ר, וליכא חשש בזה לכ"ע

(יא) כל זה דברנו מעדות האשה אשר האמין לה הבעל כפי דברי מכתב מעכ"ת, ואולם לדעתי העני' גם עדות מעכ"ת בעצמו יש די לאסרה, ובלי ספק אשר הבעל יאמין לו ולא יחשדנו ח"ו כמשקר, ואם ילמדוהו אינשי דלא מעלי לומר שאינו מאמין גם למעכ"ת, הלא יחוש לעצמו ולנפשו כי בוז יבוזו לו כמ"ש הרשב"א שכל שמאמין בלבו אינו מועיל דבורו שאינו מאמין

אמנם לכאורה אין בדברי מעכ"ת כדאי לאוסרה, שהלא היא לא הודית מתחלה שזינתה ברצון, רק שמעה את חבירתה סיפרה ענינה בפניה ושתקה, והנה הרמ"א (ביו"ד סי' קכ"ז ס"א) פסק שכל ששתק תוך כ"ד נאמן העד אסור עליו יעו"ש, אך כל זה מועיל בשאר איסורין, אבל בדבר ערוה הא לא מהני שותק כמ"ש בפתח דברינו, וא"כ ממילא אף אם יאמין הבעל לדברי מעכ"ת הא לא שמע מפי' דבר שנאסרת עליו, ואף שבפעם הראשון לא הכחישה על הרצון רק אמרה שבא עלי' מאחורי', מ"מ יש מקום לומר שבזה שאומרת עתה שנעשה הדבר פתאום בל ידעה מה, היא כמפרשת דברי' הראשונים ולפנינו נדבר מזה בס"ד

אך לענ"ד גם עדות מעכ"ת יספיק לאוסרה, כי נלענ"ד שאשה שנבעלה ולא ידענו אם באונס או ברצון [לדעת הסוברים דבספק אחד נאמנת בדברי', או דבלא"ה העמידנה על חזקתה ושריא] מ"מ אז נאמן עד א' לומר שזינתה ברצון ואסורה לבעלה בשותק כמו שהוא בכל האסורין, ואמינא בה טעמא שהרי דעת מהרי"ק וכן הוא דעת יתר הפוסקים עי' מהרי"ק שורש ע"ב ובתשו' רבינו עקיבא] דהא דבעינן בדבר ערוה עדות שנים היינו לאפוקי מחזקתה, אבל כל שנסתלקה החזקה מהימן בה ע"א כמו בכל אסורין שבתורה, וכבר הארכנו בזה בס"ד בכ"מ להביא יסוד לזה מסוגיות הש"ס ואכמ"ל, ובזה עולים יפה דברי הרמב"ם (פ"א מה' סוטה ה' י"ד) שפסק שאם בא ע"א והעיד על הסוטה שנטמאה אפילו אחר סתירה מהימן [כמו שביאר במל"מ שם דעת הרמב"ם] ומ"ש הרמב"ם אפילו הי' עד טומאה זה אחד מעדי סתירה ותמה בכ"מ שם מה רבותא יש בזה, ולענ"ד הדברי' כפשוטם שהרי עיקר נאמנות ע"א הוא לפי שקינא לה ונסתרה ואיכא רגלים לדבר (סוטה ג'.) והוה אמינא דזה לא מהני אלא כשיש רגלים לדבר זולת עדות העד, מהני הרגלים לדבר שתועיל עדותו, אבל אם גם הוא הי' העד סתירה, א"כ אין כאן רגלים לדבר רק על פיו, הוה אמינא דלא מהימן, לכך אשמעינן הרמב"ם דנאמן אף בכה"ג, ודינו זה לקוח מהירו' ספ"ו דסוטה ע"ש, אמנם שם מבואר דאם העיד על טומאה שלאחר סתירה אינו נאמן, [ודברי הירושלמי יתפרשו בארוכה בעה"י בסי' הסמוך] ולכאורה מנין לו להרמב"ם לפסוק בזה נגד הירושלמי, אך לפמ"ש ניחא דהרמב"ם ס"ל דהירושלמי ע"כ ס"ל דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה אפי' לא אתחזק, ולהכי גם בסוטה אף שאבדה חזקתה לא מהימן בה ע"א כ"א על אותה סתירה ממש, אך לפי המוכח מש"ס דילן דכל שאינו נגד החזקה ע"א נאמן, ממילא גם בכה"ג נאמן [מ"מ אם העיד בארוכה מאחר היתה שותה גם לדעת הרמב"ם, ביארנו הדבר בארוכה בס"ד בתשובה אחת אכמ"ל] וזהו יסוד לדין שכתבנו דהא כל שיש לפנינו ספק אונס ספק רצון ממילא איתרע חזקתה כידוע דכל ספק מרע לחזקה, וא"כ נאמן עלי' ע"א לומר שהי' ברצון ודוק היטיב

ומעתה גם בנ"ד כיון שעל הביאה אינה מכחשת את חבירתה, רק שהי' הדבר עומד בספק אצלינו שמא היתה באונס, וממילא כיון שחבירתה אמרה בפני' שהיתה ברצון [כפי ששמעה מפי'] חזר דין זה ככל איסורין שבתורה כמו שנ"ת בס"ד, וכיון ששתקה תוך כדי דיבור יש בזה כדי לאוסרה, באופן שמה נדבר לפני כת"ר יש לנו עדות גמור של מעכ"ת עלי', ואז הי' דרך ווידוי גמור. וגם כבר הארכנו שאין כאן היתר מצד עיני' נתנה באחר, ואלו הי' אז עוד עד כשר עם מעכ"ת הי' עדות זה כדאי גם להפסידה כתובתה לענ"ד, ועיין בב"ש סי' קט"ו ס"ק כ"ב מה שהביא בזה דעת מהרש"ל מבואר ג"כ דשתיקה מהני ודוק

(יב) ועדיין נשאר לנו לבאר יסוד גדול בנידון שלפנינו בדבר הייחוד, והנה זה עיקר גדול השמיט מעכ"ת במכתבו, ולא ביאר אם יש עדים על הייחוד, ששמעו סגירת הדלת אחרי צאת האנשים החוצה, א"כ יש כאן עדי יחוד גמור, ולענ"ד פשוט דלענין זה לא יועיל לומר דלא מקרי ייחוד כיון שבעלה הי' בעיר חדא דזה לא מועיל בייחוד דרך סתירה שסגרו הדלת כמ"ש הפוסקים, ועוד נלענ"ד דעיקר היתר זה דבעלה בעיר הא איפלגו בי' רבוותא שדעת רש"י בקדושין (פ"א.) דזה ג"כ אסור רק דאין לוקין על ייחוד כזה, ובתה"ד חקר אם קנא לה בעלה ונסתרה כשהוא בעיר אם נאסרת ע"ש שהוכיח זה מדברי התוס', ולענ"ד מוכח בפשיטות דנאסרת מהירושלמי (פ"א דסוטה ה"ב) מקנא לה משני בני אדם כאחת, ר' יוסי בעי מקנא לה ממאה בני אדם א"ר יוסי בי ר' בון אמר לה אל תכנסי לביהכ"נ כו' פי' דמתמה ע"ז שאין סברא לאוסרה, ולכאורה מה תימא היא הא אפשר לה ליכנס בשעה שהוא בעיר אע"כ דזה לא מהני לאחר קינוי, וע"פ שיטת התרה"ד יש להוכיח כשיטת רש"י, דלכתחיל' אסורה להתיחד אפי' בעלה בעיר, מהירושלמי פ"א דסוטה דפריך לר"י בר"י דס"ל מקנא לה ע"פ עצמו ומשקה ע"פ שנים, א"כ מצי להעליל עלי' ולומר שקינא לה ויביא עדים שנסתרה, ופריך ע"ז הירושלמי א"ר יוסי מה טיבה להיסתר פי' דבלא"ה אסורה להתייחד, ואם איתא דכשבעלה בעיר מותרת להתייחד לכתחילה, וכבר כתבנו שיטת התה"ד דלאחר קינוי נאסרת אף ביחוד כזה, א"כ הלא אתי לקלקלה, שתסתר בעודו בעיר שזה מותר לה כל שלא קדם לה קינוי ממנו, והוא יאמר שקינא לה ויפסידנה כתובתה, אע"כ דבכל גוונא לכתחילה אסור ודוק, ואפי' לדעת התוס' דבעלה בעיר שרי לכתחילה הא נתבאר הטעם בגמרא דאימת בעלה עלי', והיינו דמירתתא שמא יבוא פתאום, והלא לענין טהרות ויי"נ אמרו (ע"ז ס"ט.) דכל שהודיעו שהוא מפליג לא שייך מירתת, ופשוט דהא נמי שייך בדין ייחוד ודוק, ולפ"ז בנ"ד ששלחו מחוץ לעיר וסגר הדלת פשיט שזה ייחוד וסתירה גמורה, ואם יש עדים ע"ז היא אסורה מתרי טעמי, חדא שהרי הב"ש (שם) כתב דבנתייחדה ואמרה טמאה אני נאמנת לאסו' עצמ', ועוד דהא בנתייחדה הביא הרמ"א (בסי' קע"ח) שני דעות אם נאמנת לומר נאנס' כיון שאבדה המגו שלה שעברה על איסור ייחוד, ואף שתאמר שהייחוד לא נעשה בעבריינות שכוונתה הי' לרפואה, אין כל זה מצילה מן החטא, שלא ניתנו איסורין אלו לידחות משום רפואה, וכ"ש בנידון דידן שעברה גם לפי דברי' על איסור קריבה האסורה בלאו של תורה להרמב"ם ורוב הפוסקים, באופן שאם יש כאן עדות על הייחוד היא אסורה בלי ספק, ולפלא בעיני אשר לא ביאר מעכ"ת דבר זה במכתבו, ולא רציתי לאחר התשובה עד שאעמוד על בירור הדבר, כי לענ"ד גם זולת זה יש די לאוסרה כשנ"ת בס"ד

(יג) עוד אני חוכך בנ"ד להחמיר, שהרי דבר ברור הוא שאם הי' כאן עד טומאה אחד עלי' זולת עדות מעכ"ת ודברי האשה, היתה נאסרת שהרי כבר הוכחתי למעלה בעה"י שמעכ"ת חשוב עד גמור בהודאתה ועד טומאה ועד הודאה מצטרפין לדעת כל הפוסקים עיין עליהם, והנה בסוגיא דקדושין (י"ב:) אמרי אביי ורבא דלאיסור דאורייתא במילי דאשת איש עיין היטיב תוס' סוטה כ"ט. ודוק היטיב] לא אמרינן עדים בצד אסתן ותיאסר, אלא חיישינן להו עד דאתו ומסהדי והתוס' (שם בקדושין ד"ה והאיכא) כתבו דהיינו היכא דנפיק קלא דאיכא סהדי חיישינן להכי, ומעתה לפי מה דקי"ל (סנהדרין ט':) דאשתך זינתה עמין הוא ואחר מצטרפין להורגה, וא"כ הבועל הוא עד גמור בדבר, [ועיין תשו' נוב"י מ"ק חא"ע סי' ע"ב באורך מ"ש בזה] והלא אם יעיד על זנותה בנ"ד תיאסר לכ"ע כמ"ש, וא"כ היא אסורה עכ"פ עתה עד שיתברר הדבר מהבועל, ואי לנו קול ברור מזה שהרשע הזה יודע עדותה, ולענ"ד נראה שהוא מחויב להעיד מן הדין ודוק היטיב בכ"ז

ובגוף התנצלותה להחשיב הדבר לאונס קשה עלי מאוד, ותמוה שהרי דעת הרמב"ם דבעיר ליכא אונס,