עמודי אור קנו

וכ"פ הרמ"א מפו' בר"ס קי"ז, ודעת הרמב"ם והעומדים בשיטתו דבזונה ברצון נמי כייפינן לי' לגרש כשנ"ת

והנה טעם משנתינו בשלהי נדרים שראו חכמים שלא להאמין לאומרים טמאה אני לך שלא תהא אשה נותנת עיני' באחר ומפקעת עצמה מתחת בעלה, ביאור הדברי' בפשוטן שתלו ההפקעה בה כאלו הוא בידה, והדברים נכוחים ע"פ מה שביארנו לעיל, דדין האנוסה לכוף אותו לגרש, חשו רבנן למילתא שתתן עיני' באחר ותאמר טמאה אני לך [באונס[ ויכפוהו לגרש, ותקום מחשבתה הרעה, אבל באומרת טמאה אני ברצון, בשלמא לדעת הרמב"ם שכופין גם בזה לגרש, שפיר הוציא דין זה ממשנתינו, דשייך ג"כ נותנת עיני' ומפקעת כו', אבל לדעת הסוברים שבזה אין כופין לגרש, א"כ כי אמרה טמאה אני ברצון לא ברירא לה שתפקיע עצמה מיד בעלה, דשמא באמת ירצה לעגנה, ומנין לנו לחשבה למשקרת, שהרי זו אינה דומה למשנתינו ודוק היטיב

עוד שבעניי אני תמה שהדברים סתומים בכל הפוסקים דלא מהימנא האומרת טמאה אני ברצון, ומנין לנו, הן אמת שהתוס' בכתובות (ס"ג) והרא"ש שם כתבו לפרש עובדא דשלהי נדרים באומרת טמאה אני ברצון ואפ"ה אמר רבא איתתא שריא, וא"כ מוכח לכאורה הכי, אבל הא כבר דחו התוס' והרא"ש שם שיש לפרש בנותנת אמתלא וכדומה, וכ"ש לדעת השאלתות דמיתסרי בדבר מכוער אתיא הסוגיא כפשטה, ואין להוציא מכאן דבר מחודש כזה, ומ"מ חלילה לנו להרהר אחר דברים המפורשים בש"ע אפילו שהם להקל, ויש ליתן טעם לשבח לדעת הש"ע, דעולה להלכה אף לדידן, כיון דשיטת הר"ן דמדאורייתא בלא"ה אין אשה נאמנת לאסור עצמה אף זולת טעם דעיני' נתנה באחר, וזה שייך אף באומרת טמאה אני ברצון, וא"כ לית בזה אלא איסור דרבנן תקנת משנה ראשונה, ולהכי אף שבגוף הדין לכוף על הגירושין דהוי איסור דאורייתא [דהא גט מעושה שלא כדין פסול] לא נעשה נגד הני רבוותא הסוברין דלא כפינן לגרש, [וכ"כ בשו"ת ר' עקיבא שם] מ"מ בהא דיוצא משיטתם חומרא באומרת טמאה אני לך ברצון שלא לאוסרה על בעלה כפי המוכח לשיטתם כמשנ"ת, סמכינן על שיטת הרמב"ם והנמשכי' אחריו דלדידהו אין לחלק בזה כשנ"ת בס"ד

עוד יש יסוד ברור לדין זה שאין חלוק בין אומרת טמאה באונס או ברצון בכל גווני לא מהימנא למשנה אחרונה, מהירושלמי (פ"א דסוטה ה' ג') אהא דתנן התם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה כו' מדקדק עלה בירושלמי שם מתניתין דלא כמשנה אחרונה דתנן חזרו לומר שלא תהא כו' ומשני אפילו כמשנה אחרונה מ"מ יש רגלים לדבר, מבואר דמדמה דין טמאה אני של המשנה דמיירי ברצון לדין המשנה בנדרים, משמע דאין חלוק ביניהם ודוק, והיא ראיה גדולה לדעת הש"ע, וראיתי להמל"מ (פ"ח מה' תרומות ה' ט"ו) שהאריך בדברי הירושלמי הללו, וכתב לפרש דהירושלמי מיירי באומרת טמאה אני לך אחר ששתתה ולא בדקוה המים, דאל"כ איך שייך לומר שלא תהא נאמנת לומר טמאה אני הא ממילא היא אסורה אחר סתירה כל זמן שלא נדבקה ע"י מי סוטה, ע"ש שהאריך דהא אם אינה רוצה אין משקין אותה כמו ששנינו האומרת איני שותה כו' ולא שמענו כפיי' בזה ע"ש שתמה מכח זה ע"ד התוס', ולענ"ד נראין הדברים כפשטן דודאי הירושלמי דן כפשוטו על נאמנותה לומר טמאה אני, ואי משום דהא לא גרע מאומרת איני שותה הא בסוטה (כ'.) שקיל וטרי הש"ס באומרת איני שותה אי מצי הדרה בה לשתות מי אמרינן כיון דאמרה איני שותה טמאה אני קאמרה, וכיון דאחזיק נפשה בטומאה לא מציא הדרה בה או דילמא כיון דאמרה איני שותה גליא דעתה דמחמת ביעתותא הוא כו', הלא מבואר דגם עיקר דין אומרת אינה שותה, הוא משום דהוה כאמרה טמאה אני, והחזיקה עצמה בטומאה ואולי אי לאו דמציא מחזקה נפשה בטומאה הי' הבעל יכו לכופה שתשתה ותחזור להיתירה, והא דאין יכול לכופה היינו משום דהדין פסוק אצלינו דמצי' מחזקה נפשה בטמאה, וא"כ שפיר הקשה הירושלמי על עיקר דין טמאה אני מ"ט מהימנא למשנה אחרונה, וגם דברי התוס' בסוטה (ו'.) מתפרשים כדרך הירושלמי, ור"ל דהי' לנו לומר שתשתה ותשוב להיתר בשביל שלא תוציא לעז על בני', אף ע"ג דאיהי לא ניחא לה ודוק היטיב

הארכנו ביסוד זה דעכ"פ יש כאן חשש איסור תורה, וכבר אמרו בירושלמי שם אף על דין המשנה אם הי' חבר יחוש, ומכ"ש לפי מה שיתבאר לפנינו בס"ד דבנ"ד לא שייך טעמו של הר"ן יש לפנינו איסור תורה, וחלילה להקל בו, כי בי דינא דידן לא אלימי להפקיע קדושין

(ח) עתה נשוב בעה"י לעיין במשפט האשה שאנו עסוקין בענינה, והנה למה שהאמין הבעל לדברי האשה המגדת לו שנטמאה אשתו ברצון [ולפנינו יתבאר עוד בעה"י שאף עדות מעכ"ת עדות גמור הוא בזה] ואם כי עתה האשה מכחשת אותה אין לנו בהיתירה אלא הטעם דשמא עיני' נתנה באחר, וכבר נודע דעת החו"י דבהודית דרך ווידוי נאמנת, ואין לנו דרך ווידוי גדול מענין שלפנינו, [וענין כזה תלוי בראות עיני המורה, ודבר רחוק הוא לומר שכיונה בראשונה ליתן עיני' בגירושין, שהרי העלימה ענינה] והנוב"י בכמה תשובות אף דלא סבירא ליה בהחלט כסברת החו"י, מ"מ לא עשה מעשה כנגדו בפשיטו' כמבואר למעיין בתשובותיו מ"ק ומ"ת, אך אין צורך להאריך בזה כי לענ"ד בנ"ד אסורה בלא"ה כמו שית' בס"ד

והנה לענ"ד יש בנדון שלפנינו טעם חדש לאיסור שהרי אשה זו שהתה תחת בעלה יותר מעשרה שנים ולא ילדה, והיא מאותן שכופין להוציא, וא"כ מה לנו לחוש שעיני' נתנה באחר, וחפיצה היא להתגרש, הא בידה לתבוע גט בלא"ה, והלא המרדכי בקדושין (פ"ג) הקשה על משנתינו אמאי לא מהימנא לומר טמאה אני לך במגו דאי בעי נדרה ברבים למ"ד אין לה הפרה, [וזה אינו קשה כ"כ, דילמא אינה חפיצה לידור, דהא הנודר כאלו בונה במה, וכבר ידוע בדברי הפו' דבטעם כל דהו נדחה המגו] אבל בנ"ד הוא מגו גמור, ואף אם נאמר דאם מטעם מגו ניתי עלה אפשר דלא מהני להפקיע זכות הבעל דהוה מגו להוציא, הנה לפנינו מחלוקת הראשוני' אי אמרינן מגו להוציא, וכמה אנפי אית בהו אכמ"ל, אבל באמת אין דעתי בזה מטעם מגו, רק דבזה אזיל לי' חשש נותנת עיני' באחר, והדעת מכרעת שבכה"ג לא אמרו חז"ל סברא זו, והרא"ש בכתובות (פ' אע"פ) כתב שחז"ל ראו שרוב האומרות כן משקרות, אבל רוב נשים אין בידן להתגרש לכוף הבעל, משא"כ בנדון שלפנינו, מנין לנו מה שלא נמצא בדבחז"ל בפירוש

וביותר לטעמו של הר"ן שמדינא אינה נאמנת להפקיע זכות שיעבודו של הבעל, איני יודע מה זכות ושיעבוד שייך לבעל באשתו בהני שכופין אותו להוציא אם תרצה, וכיון שבידה להפקיע זכות הבעל, ממילא מדינא מהימנא לדעת הר"ן, והוא פשוט לענ"ד

(ט) ויש להביא ראי' ברורה ליסוד זה דעכ"פ כה"ג מהימנא אי מטעם מגו או מטעם דבלא"ה יכולה היא להפקיע עצמה מתחת בעלה] מההיא דתנן (בסוטה ז'.) אם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאה, וגרסינן עלה בירושלמי שם מתניתין דלא כמשנה אחרונה [פי' בתמי' דודאי כמשנה ראשונה] כו' ומשני כאן יש רגלים לדבר כמו שכתבנו לעיל, ונלענ"ד אף שזה דבר פשוט דרגלים לדבר גבי סוטה לא שייך אלא עם אותו שקינא לה ממנו (עיין במל"מ פ"א מה' סוטה ה' י"ד שהאריך בזה) ולא עוד אלא ששיטת הירושלמי (סוטה פ"ו ה' ד') דדוקא בשעת סתירה מקרי רגלים לדבר ואז נאמן ע"א לומר שנטמאה] אבל לאחר סתירה לא [אף מאותו שקינא לה ממנו] מ"מ אם אמרה טמאה אני מאיש אחר פשוט לענ"ד שנאמנת, תדע שהרי משביעין אותה ע"ז (סוטה י"ח.) אמן מאיש זה אמן מאיש אחר [ומכאן למדו לגלגול שבועה מה"ת (קדושין כ"ז:) ומבואר שם שהגלגול שבועה בסוטה באה מצד איסור לא מצד ממון עש"ה] וא"כ ע"כ אם תודה שנטמאה מאיש אחר תהא נאמנת, דאל"ה אין מקום לשבועה בכה"ג [ואף ע"ג שהמל"מ (פ"ב מה' סוטה ה' י"ב) צידד לדעת רש"י שאם באו עדים על טומאה אחרת שלא מאותו שקינא לה, מ"מ משקה ואינו משביעה על איש אחר, מ"מ מדמשבעינן לה בלא עדות ע"כ דמהני אם תודה, וכענין הזה למדו ממנה ג"ש בכל מקום דהוי כה"ג ודוק וזה ברור] והא כבר הוכחנו שמאיש אחר ליכא רגלים לדבר ע"כ דמהימנא מטעם מגו או משום דבלא"ה יכולה היא להפקיע עצמה אם לא תרצה לשתות ולהכי מהימנא נמי לומר טמאה אני מאחר, ומינה נמי נילף לנ"ד דשייך האי טעמא דנאמנת מדינא

ודוק

(י) באופן שהוכחנו דבנ"ד נסתלק חשש עיני' נתנה באחר ואלו הות מודה קמן מהימנא, ממילא כיון שהאמין הבעל לדברי האשה השני' נאסרה עליו, ומה"ט גופי' ליכא כאן חשש על הבעל במה שהאמין להאשה וגרם