עמודי אור קנה

שהעיד ע"א והוא מאמינו חייב לגרשה, ואין כופין אותו לגרש, ואם יש עדים שזינתה כופין אותו לגרש ע"ש ובאחרונים, אך הב"י (בר"ס קי"ז) הביא תשובת הרמ"ה שפסק דאינו חייב לגרשה, ודי בהפרשה בעלמא שלא תתייחד עמו דכיון שזינתה מאוסה היא בעיניו, והביא שכן דעת התוס' בריש זבחים יעו"ש, וכן פסק רמ"א שם והב"ש (שם ס"ק ח') העיר בזה [לפ"מ דמשמע לי' דעת הרמ"ה דאף להתייחד עמו מותרת מחמת סברא זו דמאוסה היא בעיניו] מסוגיא דסוטה (ז'.) דאמרינן דאחר קנוי וסתירה אסורה להתייחד עם בעלה דחיישינן שמא יבא עלי', ותירץ דהתם ספק הוא עדיין אם זינתה ולהכי לא מאיסה לי' ע"ש

ואולם הרא"ש ביבמות שם כתב דמעוברת חבירו קי"ל דיוציא, ולא סגי בהפרשה, והוקשה לו מהא דתנן בסוטה (כ"ד.) מעוברת חבירו שותה אחר עבור זמן העיבור ויניקה (עיין מל"מ פ"ה מה' סוטה) מפני שהוא יכול להפרישה ולהחזירה לאחר זמן], משמע דסגי בהפרשה, ותירץ דהתם מאוסה היא בעיניו כיון שהיא ספק זונה, מבואר דס"ל דאף בספק זונה שייך סברא זו, ולכאורה יקשה עליו מסוגיא דסוטה שהעיר הב"ש, ואף שדבריו שם לענין דסגי בהפרשה, ולא מיירי מייחוד ויש מקום לחלק בין ייחוד להרחקה, דודאי לענין ייחוד חיישינן בכל גווני בספק, אבל לענין לומר דסגי בהפרשה ולא נבעי גירושין, בזה שפיר יש לומר דאף ספק זונה מאיסה לי', מ"מ יש כאן תימה מסוגיא זו כמו שאבאר בס"ד

(ג) ונציע תחילה הסוגיא בביאור הספיקות הנופלין בה, שנינו (סוטה ז'.) ומוסרין לו שני ת"ח שמא יבא עלי' בדרך ר' יהודה אומר בעלה נאמן עלי', ובסוגיא תניא רי"א בעלה נאמן עלי' מק"ו ומה נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עלי' סוטה שהיא בלאו לא כל שכן, ורבנן היא הנותנת נדה שהיא בכרת חמירא לי' ומהימן סוטה דלאו לא חמירא לי' ולא מהימן (ועיין תוס' יבמות (י"א: ד"ה מאי) שתמהו אמאי חשיב בסוגיין דהכא דסוטה בלאו היא, והא ביבמות שם מבואר דלאו ליכא אלא בנבעלה, ובנסתרה ליכא אלא עשה דטומאה], ולענ"ד יש לומר דר' יהודה דשמעתין לטעמי' אזיל דס"ל (בפסחים מ"ב.) דכל היכא דכתיב לאמר בריש הפרשה הוי כל הפרשה כולה [פי' אסורי עשה שבה כמו שכתבו התוס' שם] בל"ת, ועיין בתוס' מנחות (נ"א: ד"ה אף כאן) דחשיב ל"ת גמור בכה"ג ללקות עליו ע"ש] והכא נמי כתיב בראש פרשת סוטה לאמר, להכי חשיב לה ר' יהודה לסוטה שנסתרה איסור לאו, (ור' יוסי דשמעתין אפשר דסירכא דלישנא דר"י נקיט, או דס"ל נמי כוותי' בזה ודוק ואכמ"ל] ומייתינן עוד בסוגיא ר' יוסי אומר בעלה נאמן עלי' מק"ו מה נדה כו' אמרו לו לא אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר עכ"ה, והדבר יפלא בסוגיין דמ"ט שינו רבנן תשובתם לר' יהודה ולר' יוסי ולא אהדרו להו לתרווייהו מחד טעמא

והנה התוס' שם (ד"ה נדה) הקשו כיון דייחוד דאורייתא הוא כדילפינן מכי יסיתך, א"כ מנ"ל למשרי ייחוד אשתו נדה ותירצו דלא ילפינן אלא דומיא דבן עם אמו דאין לה היתר משא"כ בנדה שיש לה היתר לא גמרינן מינה לאסור בה ייחוד, והגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל בתשו' תמה דא"כ לר"י דלא מסיק אדעתי' לחלק בכך דהא בעי למגמר מינה לסוטה שאין לה היתר ולא ס"ל חילוק זה לענין ייחוד, א"כ מנ"ל באמת דייחוד נדה שרי והניח בתימא

ובאמת בדברי ר' יוסי אין זה תימה כלל, דאפשר דהיינו דאותבו לי' רבנן לא אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר, פי' דע"כ מודית לה"ט ושרית לה ייחוד עם בעלה, ואיך נילף מינה לסוטה שאין לה היתר אבל בדר' יהודה הוא פליאה נשגבה שרבנן השיבוהו מטעם אחר, ומה דעתו בזה להתיר ייחוד בנדה כיון דלית לי' סברא דיש לה היתר

(ד) והנלענ"ד בכ"ז דר' יהודה ור' יוסי לטעמייהו אזלי, ורבנן לכל אחד בשיטתו השיבוהו, דביומא (י"ג:) תניא גבי כה"ג הי' עומד ומקריב ע"ג המזבח ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויוצא דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר יגמור, ומפרש הש"ס שם דטעמא דר' יהוד' דגזר שמא יאכל, ופרכינן עלה מהא דתנן ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ואי מייתא אשתו עביד עבודה ולא גזר ר' יהודה שמא יאכל, ומשני התם דיוה"כ הוא דכ"ע לא קאכלי הוא נמי לא אתא למיכל הכא דכ"ע אכלי הוא נמי אתא למיכל עכ"ה, המתבאר מסוגיא זו דע"כ ר' יוסי נמי דשרי לעבוד ולא גזר דילמא אתא למיכל אית לי' גזירה דילמא אתא למיכל בשאר אסורין, עיין פסחים (י"א.) דמבואר דלכ"ע באיסורין דלא בדילי מיני' גזרינן דילמא אתא למיכל, ורבנן לא שרו גבי חמץ אלא משום דכיון דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו כו', ואין לך לא בדיל יותר מכה"ג בקדשים שהוא רגיל בהם כל ימות השנה, והוה לן למגזר דילמא אתא למיכל, וע"כ אית לן לפרושי כיון שיש לו היתר לאכול לערב [למ"ד דלית לי' אנינות לילה לגבי קדשים] לא גזרינן בי' דילמא אתא למיכל, משא"כ בדבר שאין לו היתר [כגון חמץ שבאיסורו עומד אחה"פ אי דאורייתא אי דרבנן לכל חד כדאית לי'] ולא בדילי מיני' גזרינן דילמא אתא למיכל [וקצ"ע בזה במשנה תרומות (פ"ט מ"ב) לענין גדולי תרומה שחייבין בלקט, ושנינו ר"ט אומר לא ילקטו אלא ע"י עניי כהנים שמא ישכחו ויתנו לתוך פיהם, אמר לו ר"ע א"כ לא ילקטו אלא טהורים, פי' דבטמאין נמי איכא למגזר דלמא אכלי, ולכאורה הא לא דמי דזרים לית להו היתר שפיר יש לגזור, משא"כ בטמאים שיש להם היתר ודוק ואכמ"ל, ועיין בא"ח ס"ס תרי"ב ובמ"א וביאורי הגר"א שם] ור' יהודה אית לי' בזה סברא חדתא, דבמלתא דאסור לכ"ע לא גזרינן בי', ומלתא דשריא לזה ואסירא לזה שפיר גזרינן בה דלמא עבר עלה כמתבאר מתוך הסוגיא

(ה) ואומר אני דהיינו נמי טעמא דר' יהודה דשרי ייחוד בנדה ולא יליף לה משאר עריות, דבעריות עשתה התורה סייג לדברי' [עיין אדר"נ] לאסור ייחוד, דהא אין אסורין לכל העולם, שהרי האסורה לזה מותרת לזה, משא"כ בנדה ליכא למילף מיניהו דהא היא אסורה לכל וא"כ לא דמיא לשאר עריות, ולהכי שרי לדידי' ייחוד נדה ודוק

ומינה יליף נמי ר' יהודה לסוטה שנסתרה, שהרי עתה היא אסורה לכל העולם, דלכ"ע אסורה משום סוטה, שפיר דן עליו מק"ו מנדה להתירה בייחוד ודוק, ולכך לא השיבו לו רבנן דמה לנדה שכן יש לה היתר דהא איהו לית לי' האי טעמא כמשנ"ת בס"ד, ולכך דחו לו היא הנותנת כו' אבל כי שמעי רבנן לר' יוסי דדן כי האי ק"ו, שפיר פרכוהו דמה לנדה שכן יש לה היתר, דהא ע"כ מה"ט שרי ייחוד נדה כמו שנת' מסוגיא דיומא, ודוק היטיב בכ"ז

(ו) ועדיין צריכין אנו לבאר בסוגיא זו כי היכי דדחו רבנן לר' יהודה היא הנותנת כו' דאיסורא דלאו קיל לי', א"כ מנא להו באמת לרבנן איסור ייחוד בסוטה, הא לא דמיא לעריות דעריות חמירי שכן כרת משא"כ בסוטה דהוי איסור לאו [וכולה סוגיא מוכחת דבאיסור ייחוד דאורייתא פליגי עש"ה]

והנלענ"ד דלהכי גמרי רבנן איסור ייחוד בסוטה מעריות כיון דקי"ל גם לענין יבום דצרת סוטה אסורה משום דטומאה כתיב בה כעריות (יבמות י"א.) ה"נ מדמו לה לרבנן לענין ייחוד

ואחרי שנתבאר כ"ז והוכחנו דלכ"ע אי איכא סברא לחלק לא גמרינן משאר עריות, וא"כ קשה אי איתא לסברת הרא"ש דספק סוטה נמי מאיסה לי', א"כ היכי ילפינן איסור ייחוד דידה משאר עריות הא לא דמי להו כמשנ"ת

והנראה לענ"ד ביישוב דעת הרא"ש דודאי סוטה ספק כל עוד שמסופק בדבר מאוסה היא בעיניו, ורבנן דחשו לה לייחוד שמא תשדלנו בדברים שטהורה היא, והוא יאמין לדברי', ואין כאן מיאוס בעיניו כלל, ומלבד מה שאמרו חז"ל (יבמות פ"ה:) דכל היכא דליכא פסול ולדה היא מרגלה לי' ע"ש, והכא נמי הא ולדה כשר לכ"ע (יבמות מ"ט:) ופשיטא דמרגלא לי', אלא שעוד יותר יש חשש מרגלא לי' בסוטה, שהרי אם יבא עלי' שוב לא יבדקוה המים, ולהכי חיישינן לפיתוי' והוא יאמין לה שלא פעלה עון, משא"כ התם גבי מעוברת חבירו, שפיר כתב הרא"ש שהיא מאוסה בעיניו גם משום ספק זנות, ובזה לא ישמע לה להאמינה לבא עלי', דהא עכ"פ רואה הוא דגם עכשיו ניחא לה באיסור דהא אסורה היא לו מדין מעוברת חבירו, ולכך לא תהא נאמנת בעיניו כלל ודוק, כנלענ"ד ביישוב דברי הרא"ש

(ז) עכ"פ התבאר מדברינו שזו מחלוקת גדולה בין הראשוני' שלדעת הרא"ש והתוס' ביבמות שם בזונה ברצון ליכא כפיי' לגרש, וכן הוא דעת הרמ"ה בב"י והתוס' בזבחים,