עמודי אור קנד

רואה עוד להחמיר בנ"ד כי אולי הי' יתכן בזה לגרש ע"ת ממש אף בזה"ז, כי כל טעם הפוסקים לברוח מן התנאים הוא משום דנפישי מלייהו ככל דיני תנאים הארוכי' והרחבי', והרשב"א בגיטין פ' מי שאחזו, והר"ן שם כתבו דבמעשה הנעשה ע"י שליח לא בעינן כלל דיני תנאים, ואיך שיאמר סגי כי ע"מ כן נעשה שלוחו, וא"כ ע"י שליח יתכן לגרש ע"ת אף בזה"ז דגילוי דעתא סגי [ומה שלא המציאו הפוסקים תקנה זו שיגרש כל שכ"מ ע"י שליח היינו משום שאין מגרשין ע"י שליח כשהבעל והאשה הם בעיר אחת דלא לימא לפיקדון יהיבנא ניהלי' ואף שיתכן לתקן ע"י הרשאה אין זה תקנה קלה כ"כ ודו"ק] וראיתי למהר"מ ן' חביב בספר גט פשוט (סי' ק"כ ס"ק מ"ג) שהביא בשם מהריב"ל מתשובת הרא"ם דמ"מ בנתינת השליח הגט ליד האשה צריך להתנות ככל דיני תנאי, וא"כ לכאור' נסתרו דבריי כי חזר החשש למקומו, אמנ' באמ' בשאלתו' (פ' מטות סי' קל"ח) מבואר דלא צריך להכי וז"ל שם וכי בעינן תנאי כפול דקא יהיב גט לאשתו וקא מתנה בהדה אבל קא מתני יח לא בעינן ת"כ אדעתא דמאי דקא"ל הוא דמשוי שליח ואע"ג דב"ג וב"ר בהדי אלעזר הכהן ובהדי יהושע בן נון קא מתני, ומשה הוא דהוה להון בשליח כיון דהוקשו ראשין לאבו' כמאן דמתני בהדייהו דידהו דמי עכ"ל הנצרך לענינינו, הרי מבואר דאף השליח א"צ לשום תנאי כפשטות לשון הגאון אבל קא מתני שליח שדבריו מורים שעל נתינת השליח ליד האשה המה דבריו וכתב בפשיטו' דלא בעינן בזה דיני תנאי, וכן ראייתו הוא מדברי משה שהי' שלוחם ודקדק למה הוצרכו למשפטי התנאי, ש"מ דבמעשה הנעשה ע"י שליח אין צריך דיני תנאי בין בענין הנותן ובין בענין המקבל, דאל"ה לא הוה מקשה מידי שהרי שם פעם אחת נאמרו התנאים וכפילתם, ע"כ דע"י שליח בכל ענין אין צריך כפילא ודו"ק והדבר שכתבנו אם נכון לשכ"מ לגרש ע"י שליח בתנאי בזמן הזה ספק לענ"ד ודו"ק, כללו של דבר איני מחליט הדין כזה עד אשר יודיעוני הדברים על בוריין כי הענין חמור מאוד ואולי מעכ"ת אשר ידוע להם הענין, ידונו עליו מדברי, בכ"ז בקשתי להודיעני באר הטיב, ולרוב הנחיצה קצרתי, ואודיעם כי ת"ל ית' שלום במעוני ברוב שאנן והשקט. ידידם דו"ש באהבה העלוב יחיאל העליר במו"ה אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל

**(הג"ה ראיתי בס' א"מ (סי' קמ"ג ס"ק ד') שכתב להביא ראי' להרב מכתב מאלי' דבתנאי שהוא קום ועשה אם גירש אשה בתנאי כזה ומת קודם שתקיים תנאה, אפי' לדעת הראשונים שהביא הר"ן בגיטין דבשאר תנאי הוא בטל לאחר מותו, מ"מ בקום ועשה אי לא מקיימה תנאה לא חלו גירושין למפרע, ומוכיח כן מדהוצרכו ב"ג וב"ר לקיים התנאי אף שכבר מת משה וכתב דיהושע הי' שלוחו של משה כמ"ש רש"י (כתובות ע"ד.) ותמוה לענ"ד גם בפשוטו של ענין דעיקר הדבר נעשה על תנאי שהוא חל לאחר מותו ולא מחיים דהא כיבוש הארץ הי' מיועד לאח' מיתת משה, ועל תנאי זה ניתנה להם ארץ סיחון ועוג שיעברו חלוצים אחר מיתת משה בזה אין מקום כלל לבטל התנאי מחמת שמת ודוק, גם דבריו בעצמם תמוהים, שהרי השאלתות שלפנינו שפתיו ברור מללו דמשה הוה כשליח של ישראל והדבר מבואר בפשוטו, דאטו שלו הית' הארץ הלא של ישראל היא, ומשה ושבטו אף חלק ונחלה לא הי' להם, ובשביל ישראל הי' מתנ' עם ב"ג וב"ר ואע"ג דאסבר' הגאון כיון דהוקשו כו' דמשה כישראל חשוב, מ"מ הוא הכל במקום ישראל ולא בגיו, דמה מקום יש לפוטרם מהתנאי בשביל שמת משה, ודברי רש"י בכתובו' ג"כ כך ענינם שיהושע ואלעזר ג"כ שלוחים היו של משה וכל ישראל, ועדיפי משליח כדאסבר' גאון דראשים הוקשו לאבות, תדע דהא משמע מרש"י דנתינת הארץ היתה ע"י יהושע ולא מעכשיו [עיי' בא"מ שם מה שהביא הר"ן בשם הירושלמי] ואם הי' יהושע שלוחו של משה הי' להשליחות להתבטל במיתת משה, ואין להאריך בדברים מבוארים

)** סימן צה וואלקאוויסק ברך ה' חילו, כפי מהללו, ישפות שלום לו, ה"ה כבוד הרב המפואר החו"ב י"א המפורסם כש"ת מוהר"ר שמואל הלוי נ"י האב"ד דק"ק סקירל

תמול קבלתי מכתבו, והשאלה בדבר המאורע, אשר יתבארו פרטי' וענינה מתוך התשובה

(א) וזה החלי בעה"י לבאר הענין בנחיצה כי יש בזה צד אפרושי מאיסורא, וגם להוציא אשה מבעלה הרבה חשו חכמים, והנה מצד האמתלא נדבר אח"כ, ולכאורה אף אם הי' הבעל מאמין גם עתה לדברי האשה המגדת שהודית אשתו לפני' שזינתה מ"מ אתתא שריא, כמש"פ רמ"א (סי' קט"ו ס"ו) וז"ל הודית לפני אחד שזינתה ואח"כ אומרת ששקר הוא ומכחשת העד המעיד עלי' מותרת לבעלה אף אם מאמין הבעל לעד המעיד עלי' דאמרינן בתחלה שהודית נתנה עיני' באחר, ועכשיו חוזרת בה עכ"ל והוא ממש כנידון דידן, אך גוף דין זה יש לישא וליתן בו הרבה לענ"ד כאשר אבאר בס"ד, בש"ע כתב שם המחבר אין עדים שזינתה אלא שהיא אומרת שזינתה, אין חוששין לדבר זה דשמא עיני' נתנה באחר, והוא מוסכם כן מכל הפוסקים באין חולק, ויסודו ממשנה דשלהי נדרים (צ':) בראשונה כו' חזרו לומר שלא תהא אשה כו' אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדברי', ומזה הוציאו הפוסקים דין הנז', ואני בעניי חוכך להסתפק בי הרבה דהא מתניתין דהתם באשת כהן שנאנסה מיירי, והתם גופי' טרחו הראשונים ז"ל בטעם משנתינו כמו שהביא הר"ן שם, קצת פוסקים כתבו דהטעם דהפקיעו רבנן הקדושין בכה"ג, והר"ן כתב דהוא משום דמדינא אין האשה נאמנת לאסור עצמה על בעלה, ומשנה ראשונה תקנתא הואי להאמינה וחזרו והעמידוה על דין תורה, ופשוט שאם באנו ללמוד מזה למ"א, כל שנמצא שום סברא לחלק ביניהם, אין לנו לדון מסברת עצמינו חוץ ממה שחידשו חז"ל, ולכאורה יש לחלק בפשוט כמו שהעירו התוס' בכתובות (ס"ג: ד"ה אבל) והרא"ש שם דהתם באונס לא מפסדה כתובה, ולהכי לא מהימנא, אבל באומרת טמאה אני ברצון ומפסדת כתובה, מנין לנו דלא מהימנא בכה"ג, כיון שעכ"פ זו אי נה דומה למשנתינו [ומה שהביאו התוס' יסוד לזה מעובדי דשלהי נדרים נדבר בם אח"כ]

ולא עוד אלא שלכאורה לטעמו של הר"ן [דמדינא לא מהימנא] הא מבואר בסוגיא דגיטין (נ"ד:) דאע"ג דאין אדם נאמן לאסור את של חבירו, מ"מ אם גם הוא מפסיד בזה נאמן ע"ש (וביו"ד סי' קכ"ז) והכא נמי באומרת טמאה אני ברצון כיון דמפסדת ע"י הכתובה, יש להאמינ' מן הדין גם להבעל

שוב ראיתי שזה אינו די"ל דזה לא מהני אלא באסורין שנאסרין ע"י עדות עד אחד בשותק וכה"ג, מהני נמי בהו הך סברא כיון דמפסיד, אבל הלא בסוגיא (דקדושין ס"ו.) פליגי אביי ורבא דאביי ס"ל דע"א נאמן גם לומר אשתו זינתה ודינו בזה כמו בכל האסורין, ורבא פליג עלי דשאני עדות לאסור אשה שאין דבר שבערוה פחות משנים, ולפ"ז למאי דקי"ל כרבא, יש לומר בפשוטו, דמצד סברא זו הואיל ומפסדת כתובה אכתי לא עדיפא מעדות ע"א דלא מהני בדבר שבערוה ודוק, [ומכאן תמוהים לי דברי תשו' שיבת ציון שהקשה מ"ט נאמנת אשה לומר שראתה ג"פ מ"ת נימא עיני' נתנה באחר, ולפמ"ש ניחא דהתם דלא הוי דבר שבערוה שפיר נאמנת לאסור עצמה לבעלה, כיון שגם היא מפסדת כתובה ותנאי' בנתקלקלה בתחלת הנשואין ובנתקלקלה אח"כ מ"מ הא מפסדת כל עניני אישות וזה לא גרע משכר כתיבה גבי ס"ת והתוס' כתבו רק דכתובה עדיף מזה אבל מ"מ גם זה חשיב הפסד עי"ז (כדה י"ב: ע"ש) ואין צורך לכל מה שנדחק שם ודוק]

(ב) אמנם מה שיש לדון בזה לענ"ד בשנעמוד תחלה בהפרש שיש בין אשת כהן שנאנסה למזנה ברצון לענין הגירושין, הנה דבר פשוט הוא שאשת כהן שנאנסה כופין את בעלה לגרשה, מתרי טעמי חדא משום עיגון דידה, כיון שנמנעה מאישות הדין נותן שמחויב לגרשה, ואפי' בלא"ה מחויב לגרשה [ולא סגי בהפרשה בעלמא] כדי שלא יכשל בה, כמבואר פשטא דש"ע (אה"ע סי ז' ס' ט') וב"ש שם (ס"ק ט"ז) דבאנוסה אינה מאוסה בעיניו, וכבר פסק הרא"ש ז"ל ביבמות (פ"ד אות ד') דהיכא דאינה מאוסה בעיניו חייב לגרשה ולא סגי בהפרשה עש"ה

אך כ"ז באנוסה שנאסרה על בעלה כהן, אמנם אם נטמאה ברצון, ליתנהו להני תרי טעמי לכופו לגרש, דפשיטא דלעיגון דידה לא חיישינן כיון שהיא גרמה לעצמה, וכן פסקו האחרונים ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל בסוף ספר דרוש וחדוש שהאריך בזה] גם אם יש בזה חשש תקלה ולכופו מחמת זה לגרש הדבר במחלוקת שנוי, דעת הרמב"ם (הובא בש"ע אה"ע סי' קט"ו ס"ו) דבהודית והוא מאמינה, או