עמודי אור קנב

דאדעתא דמיהדר הוא, ואפ"ה אהני לזה לפטור עצמו בקרבן עני

ומ"מ חזינן בכה"ג שמוכח שנעש' קנין בשביל הפקעת איסור, (בנדרים מ"ח.) בעובדא דבית חורין שבטלו המתנה משום דסעודתו מוכחת עליו, ולא הועיל גם לענין איסור נדר, וגבי מעשר שני תנן (בפ"ב דמ"ש) עניני מתנה שנעשים ע"י הערמה, ובירושלמי שם מפרש הטעם שהותר' ההערמה במ"ש, משום דכתיב בי' ברכה ע"ש, עכ"פ הא המעשה קיים ומועיל לענין הפדיון, ובביצה (י"ז.) מי שלא הניח ע"ת כו' כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים, ואופין לו ומבשלין לו, ואולי בדרבנן מקילינן] והי' אפשר לומר דבכל הני הוי מתנה ע"מ להחזיר להכי מהני, אבל במ"ש לכאורה קשה כשנותנין המעות במתנה לעבדו ושפחתו העברי' והם מכניסין המעות לקדושה של מע"ש, הא קי"ל (ב"ב קל"ז.) דבמתנ' ע"מ להחזיר אם הקדישו אינו קדוש, ואולם שאני הכא דאדעתא דהכי יהיב להו לחלל עליהם מע"ש, ועיין בביאורי הגר"א במשניות שם

(ג) ובב"מ החמיר בענינים אלו בדברי אונס הבאים מצד אחר, אלא שהוקשה לו מתניתין (דגיטין מ"ו:) באחד שאמר לאשתו קונם אם איני מגרשך וגרשה, והתירו לו חכמים שיחזירנה כו' והא הוה אונס מכח הקונם, וכבר עמדו בזה הראשונים ז"ל, ולענ"ד אין מזה קושיא, דהא מתניתין היתירא אתא לאשמעינן, דהתירו לו שיחזירנה, והלא בעיקר דין גט מעושה [כל שלא מסר מודעא] אפילו שלא כדין קי"ל בגיטין (פ"ח:) דפסול ולא בטל הוא, הן אמת שדעת רש"י שם דמה"ת בטל הוא אלא דמשום גזירה אטו כדין דישראל פוסל לכהונה, ובב"ש (שם ס"ק יו"ד) נקיט בפשיטו' שאין קדושי אחר תופסין בה, ואמת שכ"כ הר"ן שם, ואולם הא הרמב"ם (פ"ב מה' גירושין ה' כ') כתב וז"ל לא הי' הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו ב"ד של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש, ה"ז גט פסול הואיל וישראל אנסוה ויגמור ויגרש עכ"ל, מבואר מדבריו ז"ל שגט הוא אלא שפסול, וכדעתו ז"ל (שם ה' ז') שכ"מ שנאמר פסול הוא מד"ס ע"ש, ולכאורה להרמב"ם פשיטא דתפסו קדושין של אחר, ותמוה שהחליט הב"ש בפשיטות דלא תפסו בה קדושין, כאלו הוא דבר מוחלט מכל הפוס', ולמ"ש הא הרמב"ם לא ס"ל הכי

ואולם גוף דבר זה צריך הכרע שהרי הרמב"ם שם האריך בטעם הכשר גט ע"י כפי' כדין, שכיון שכפה יצרו לדעתה של תורה הרי נתרצה ע"ש, והא זה לא שייך בעשוהו שלא כדין, והא ודאי דעתו בעינן וכיון דאניס לא מגרש, וכמו במתנה [עי' ח"מ סי' ר"ה] קי"ל דלאו מתנה היא כלל, ועי' בלח"מ שם באורך. ונלענ"ד שיש להסביר דהא עיקר טעמ' דאניס, משום דבלא דעתי' עביד, ומה לי שעושה הדבר בבלי דעת כגון חשו"ק דלאו בני דיעה נינהו או גדול העושה ולבו בל עמו, מה תוסיף דעת שיש בו כח במעשיו, כיון דדעתו אינה מסכמת, ומ"מ הא אשכחן ביבמות (קי"ד.) ס"ל לר' אליעזר תרומת חרש לא תצא לחולין [דקצת קדושה יש בה] דחרש דעתא קלישתא אית בי' ומבואר שם דלדידי' חרש ישנו בקדושין וגירושין אלא דקלישי עובדי' עש"ה, ולפ"ז יש לומר בפשוטו דגדול העוש' ע"פ אונס ב"ד ישראל, כיון דס"ס עשה על פיהם הוה כדעתא קלישתא עם פעולתו שהרי לא הסכימה דעתו מרצון גמור, ואינה הסכמה שלימה, אלא מקצת דעה כמו חרש לר"א] ולכך הוי גט פסול מן התורה, ומ"מ מקצת גט הוא ג"כ מה"ת ודוק וכ"ז הוא בעשוי דישראל אפי' שלא כדין, אבל בעכומ"ז ודאי אנן סהדי שלא נתרצה כלל, ומ"מ לא גזרינן בי' אטו שלא כדין דישראל, אע"ג דמהני שם מדינא כמו שביארנו ע"פ דעת הרמב"ם, משום דבישראל נמי מקצת גירושין הוא כמשנ"ת ודוק] אבל במתנ' לא מהני מקצת דעת כלל כמבואר

העולה מדברינו דעכ"פ גט מעושה ע"פ ישראל גט הוא אלא שאינו גט גמור, וא"כ לא קשיא ממתניתין דגיטין (מ"ו) דילמא באמת לא הי גט גמור כיון שהי' אנוס ע"פ הקונם] ואלו הי' הדין נותן שהמוציא את אשתו משום נדר כי האי לא יחזיר משום לעז, הי' נזקק לגט אחר באופן המועיל, ואשמעינן מתני' דהתירו לו שיחזירנה ודוק

(ד) ולחומר הנושא אני חוכך בתקנת ידידינו האב"ד דק"ק סוויסלאץ נר"ו, כיון דקי"ל כל מתנ' כמכר הוי דאי לאו דטרח וארצי קמי' כו' והנה זה החותן אונס את חתנו על הגירושין בעכוב מעותיו ובשביל זה הוזל חובו וזכותו זה של המגרש מצד אלמותו של חותנו, והוצרך למוכרו למורשה שלו בעד הנאה מועטת שקבל ממנו, כי לא שוה בעיניו יותר ולא נשאר לו מחי' בלתי אם יתפשר על הגירושין, והנה אמת הדבר שלגבי המקבל הנתינה של חוב חותנו קיימת כמבואר בח"מ (סי' ר"ה סי"ב) ועיין ש"ך שם ס"ק י"א, מ"מ בדבר הגירושין קם העשוי, וראיתי בתורף דברי ידידינו הנז' שהעתיק כתר"ה, שתיקן זה שלא יקבל המעות בעד הגירושין, רק המורשה מעצמו יתן לו מחובו שגבה לנפשו, מ"מ הא אם לא יגרש באמת לא יתן לו, ולמאי דהסברתי כי כיון שנעשק ולא נשאר לו מחי' ואמרו לו שהוא בשביל הגירושין, ואפי' היו שורפין כל אשר לו כדי שע"י זה יהי' מוכרח לפשר על הגירושין להחיו' נפשו אונס גמור הוא לענ"ד (ועי' ש"ך ח"מ סי' שפ"ח ס"ק כ"א ודוק] ואף שהביא כתר"ה דבריו שמדמה לגלוי דעתא בגיטא, אמנם מאן ספין לפלס הענין, ובפרט שבאמת הדבר מובן כמו שהוא

ולאשר השליח נוחץ אותי לא אוכל להאריך בזה, ועלה בדעתי העני' להרכיב תקנת ידידינו הגאב"ד דסוויסלאץ ותקנת מעכ"ת אשר שוב לא יהי' שום פקפוק בס"ד בדרך זה, שיקח המורשה בטחון מבנו של החותן שאם יגרש גיסו את אשתו יתן לו סך מסויים כפי שיתפשרו ושוב יקנה המורשה חוב של החותן מהמגרש בכסף מלא וצריך לזה קנין גמור באג"ס, כיון שאינו דרך הרשאה בתורת שליחות, עי' בח"מ סי' קכ"ב ס"ו ובש"ך ואחרונים שם, והרי זה נכון לכאורה בכל הפרטים, שיעבוד בן החותן בשביל הגירושין אין בו פקפוק, והוא נאמן אצל המורשה ובקנותו החוב מהמגרש מה חשש יש בזה, להמגרש כבר נסתלק האונס, דהא שילמו לו וקנו ממנו כל חובו וזכותו שאצל חותנו, ולא תלו בזה תנאי הגירושין, רק מעצמו יעשה זה אח"כ לטובת אוהבו המורשה שירויח ממון שפסק לו גיסו ומעתה אין כאן שום אונס ופקפוק לענ"ד. ידידו דו"ש העלוב יחיאל העליר במוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל

סימן צג וואלקאוויסק לכבוד ידידי ה"ה הרב המאוה"ג המפורסם הישיש וי"א מרבים החכם כקש"ת מוהר"ר משה נ"י האב"ד דק"ק

וואלפא

(א) מכתבו ביד מוכ"ז לנכון הגיעני בדבר הגט הנשלח אל קהלתו ושינו שם המגורשת ששמה גוטא, וכתבו שם גאטיא, והענין מקום דחק ועיכוב גדול ראוי לחוש לעגון, בעניי אינני רואה בזה שום היתר כי שינוי גמור הוא, ומה שצידד מעכ"ת כי כן הברת אנשי וואלין כי הקמ"ץ אצלם ידובר כהברת השורק במקומינו, לכן כשאמר שם הבעל ששמה גוטא כהברת מדינתינו, דימה המסדר שצריך לכתוב באלף כמשפט הקמ"ץ אין כ"ז מציל בתיקון הגט, כי אדרב' לפי הברתם שם גוטא ידובר אצלם גיטא, ואטו משתנ' אצלם הניקוד, כמו בתי' ברוך לכתוב בריך וכדומה, ובין אצלם ובין אצלינו נכתב שם גוטא בשוה, ועכשיו ששינה פסול גמור הוא, גם יו"ד של גאטיא אין לו מקום כלל, וידע כת"ה כי השליח מידי עברו פה הראה לי הגט, תמהתי על זרות השם הזה הבלתי מצוי, אמרתי אולי קרה כן, וראיתי עוד בתוכו שבאחד מחתימו' עדי הגט יו"ד של צדי"ק מובדל ומופרש לגמרי מגוף האות וניכר שנעשה כן מתחלת הכתיבה, כנרא' שמסדרו לא דקדק יפה כראוי לחומר הנושא, וה' הטוב יכפר

והנה לכאורה עלה בדעתי הקלושה תקנה אחת לצורך העלובה והוא להחזיק לה עתה שם גאטיא שלשים יום, ואח"כ ינתן לה הגט, אמנם יש לעיין לכאורה לפסול מההיא דקי"ל (גיטין כ"א:) וכתב ונתן מי שאינו מחוסר שום דבר בין כתיבה לנתינה, ומהאי טעמא פסלינן מחובר שמחוסר קציצה, וה"נ בנ"ד כיון שאחר הכתיב' צריך להחזיק לה שם חדש הנה מחוסר דבר בין כתיבה לנתינה

ונלענ"ד לדחות זה דעד כאן לא קפיד רחמנא אלא חסרון דבר בגוף הגט כמו קציצה וכדומה משא"כ בנידון זה שהחסרון דבר הוא על האשה לא מפסיל בכה"ג, כיון שבגט עצמו אין נעש' שום דבר חדש אחר כתיבתו,