עמודי אור קנא

והנה בסוגיא דכתובו' (כ"ד:) אמרינן דלא מעלין משטרות ליוחסין אף דכתוב אני פלוני הכהן לויתי מפלוני מנה וחתימי עליו סהדי אמרינן לאו אכולא מילתא מסהדי, ואין כאן עדות על כהונתו, והרשב"א בתשו' חילק דהיינו דווקא בכה"ג דכתוב השטר בלשון הבעל דבר בעצמו אני פלוני כו' אבל אם השטר כתוב בלשון העדים אמר לנו פלוני הכהן כו' הוה עדות מעלייתא על כל הכתוב, וכבר הובאו דברי הרשב"א הללו להלכה בהגהת רמ"א (בח"מ סי' מ"ט סעי' ז')

והנה גם נוסח הגט יתכן על שני פנים כדאשכחן בש"ס (יבמו' קט"ו:) אנא ענן כו' ואשכחן נמי נוסח הגט בלשון העדים כההיא דתנן (גיטין פ':) חמשה שכתבו כלל בתוך הגט איש פלוני מגרש פלונית כו' והוא לשון העדים, ובסוגיא שם אנו פלוני ופלוני והיינו כדרך הראשון ודוק] וזה מבואר ג"כ בטוש"ע (סי' ק"ל ס"ט) שנוסח הגט בכה"ג בא בלשון העדים ע"ש, [ובזה נסתר כל יסוד פירושו של הפ"י בירושלמי שחשב שנוסח הגט הוא דוקא בלשון הבעל, והדבר מבואר שאינו כן ודוק] ובזה יאירו לנו דברי הירושלמי ששיטתו כשיטת ר"ת דהאי וכל שם שיש לו דנקיט ר"ג בתקנתו היינו שצריך לכתוב השם בפירוש דמתקרי כך וכך, וכבר נתבאר שזה בהוחזק לנו שיש לו שם אחר במקום אחר, ואם הי' השם ההוא ידוע לנו, הי' הדבר מתוקן לכתבו אף בלשון עדים, כלישנא דמתניתין איש פלוני וכל שם שיש לו, היינו דמתקרי כך וכך, וכדדייק לשון לו דנקיט במתניתין דהגט מדבר בלשון העדים, אך אם אנשי המקום אין מכירין השם בפרטו איך נקרא במקום אחר וכמש"כ הרא"ש, בזה הוקשה להירושלמי שאם ישאלו לו העדים על שם ההוא ויכתבו על פיו בלשון עדים, הוקשה לו הגע עצמך שהי' שמי' ראובן במקום פלוני] ואפיק שמי' שמעון ואיך יחתמו העדים ע"ז בלשון עדות הא חתמו על שקר, ובכה"ג הא אכולה מילתא מסהדי כסברת הרשב"א שכתבנו כשכותב בלשון עדים, אלא אנא פלוני וכו' שצריך לכתוב הגט בלשון הבעל ויכתוב דמתקרי כרצונו, דהשתא אפילו ישקר לא מפסיל הגט דעדים לאו עלה חתימי, כיון דאין זה עיקר השם [ומיירי במגרש במקומו שהוא כותב הגט, אלא דמ"מ צריך לפרוט השמות שנקרא במ"א כיון שהוחזק כאן שיש לו שם אחר שם, עיין אחרונים ודוק] ומשום לעז נמי ליכא כמו שביארנו דבכה"ג ליכא לעז

(ג) כ"ז עלה בדעתי הקלושה להלכה, ועי' בסוף ספר טיב גיטין בכללי שמות (כ"ח וביד אפרים שם ס"ק כ"ט) דפסיקא לי' דאף בכינוי שנשתקע אם כתבוהו בגט מיפסיל, אם לא במקום דחק ועיגון גדול, ואין לפני ספר תשובותיו לידע יסודו, אם נחית למה שכתבנו

גם מדברי התוס' בסוגיא שם הדברים מכריעין יותר להחמיר שכתבו בד"ה וכל שם לדחות דברי בה"ג שלא לכתוב סתם וכל שם וחניכה דזימנין דאתי לידי תקלה כשאין לו אלא אותו שם הכתוב בגט ואין לו חניכה וכשכותב וכל שם וחניכה נרא' זה הגט של אדם אחר כו' הרי דכתבו דאף בכה"ג איכא תקלה וחשש לעז, והי' מקום עוד לחלק ולהסביר דהיינו דוקא בשמו שצריך דקדוק יותר ודוק אכמ"ל

ומעתה בנ"ד אם אפשר להשיג גט אחר בנקל אין כאן ספק שעל מעכת"ה להשתדל שיפטור הבעל את אשתו בג"פ כשר כתוב כהלכתו, ולהרים מכשול, ובלא"ה הלא כבר פסק הרמ"א בא"ע סי' קמ"א ור"ס קנ"ד שגט שנראה שהמסדרו הי' הדיוט הגט פסול

(ד) וכבר אחז"ל (קדושין ו'.) כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין אל יהא לו עסק עמהן, ואמרו שם אפילו לא שמיע לי' הא דר"ה אמר שמואל [ביאורו בפשוטו לענ"ד, דאע"ג דאמרינן (גיטין ו':) אטו כל דלא ידע כו' לאו גברא רבא הוא, דזהו רק לענין מעלת האדם לעצמו, אבל הנכנס לזירא לסדר גיטין צריך שלא תתעלם ממנו אף מימרא אחת] דפסק הלכה כר' יוסי בהא דתנן הי' מדבר עם האש' עסקי גיטה וקדושי' ונתן לה גיטה וקדושי' ולא פירש, ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש [וקצת תמוה לענ"ד למה הוצרך רב הונא א"ש לפסוק כר' יוסי הא בלא"ה קי"ל (עירובין מ"ז. עש"ה) ר' יהוד' ור' יוסי הלכה כר' יוסי, והי' נראה לענ"ד להכריח מזה כשיטת הרשב"א בחי' שם דר' וראב"ש לאו אליבא דר' יוסי פליגי אלא ר' כר' יהודה וראב"ש כר' יוסי, ולהכי אצטריך שמואל לפסוק כר' יוסי דלא ניזיל בתר אידך כללא הלכ' כרבי מחבירו ודוק] ולענ"ד הא דפרט הש"ס מימרא זו [עיין רש"י ותוס' שם] היינו משום דלרב הונא אף לר' יהודה הוה קידושי ספק וכדדייק לישנא צריך לפרש, דמשמע דלשוויי קדושין גמורים צריך לפרש, עיין נזיר (מ"ו:) ודוק] דהא רב הונא ס"ל בקדושין (נ':) דחוששין לסבלונו' ושיטת רש"י שם דכיון דשידך תחילה חוששין שמא שלח הסבלונות לשם קדושין, והכי נמי במדבר עמה על עסקי גיטה וקדושי' ונתן לה ולא פירש ודאי אית לן למיחש אף לר' יהודה, אלא דלר' יהודה הוי קדושי ספק ולר' יוסי קדושי ודאי, וא"כ אם העוסק בגיטין וקדושין לא הי' יודע דהלכה כר' יוסי לא הוה נפיק קלקולא מיני' דהא מספק יחמיר בכל הצדדין ודוק, אלא דמ"מ יש לו לידע הדין על בוריו ואם לאו אל יהא עוסק בזה ודוק, וה' יעזרינו ויחזקינו במעוז תורתו, לעשות משפטים אמת בקרב עדתו. ידידו דו"ש העלוב יחיאל העליר במוהר"ר אהרן זללה"ה חופק"ק הנ"ל

סימן צב וואלקאוויסק לכבוד יד"ע ועמו הרב המאוה"ג החריף ובקי כו' איש נלבב כ"ש מוהר"ר אברהם צבי נ"י האב"ד דק"ק ברעסטאוויטש בעהמ"ח ס' פתחי תשובה

(א) קבלתי היום מכתבו ביד הציר ע"ד השאלה באחד שתפס חותנו מעותיו ונדונייתו ובגדיו ולא ציית לו דינא עד שיגרש את בתו, וע"ז יתפשר עמו, ובעו"ה אין בידו לכוף חותנו להקים ד"י, וכעת נתרצ' החתן לגרש, וחושש מעכ"ת שהוא גט מעושה, ע"פ המבואר בא"ע סי' קל"ד ס"ד ובב"י שם באורך

ותחילה אדבר בתקנה שהמציא מעכ"ת בזה שחותנו יכתוב לו שמעכב המעות בעד מזונותיו ושארי טענות כאלה, ובנו של החותן יתפשר עם מורשה של המגרש בעד הגירושין [ואף שיחזור ויקבל מאביו מה שיתן בעד הגירושין אולי אין בזה מיחוש] ואני רואה בתקנה זו דברים בלתי מספיקים, שהרי לפי סדר זה נמצא ישארו על החותן כל תביעות חתנו גם אחרי הגירושין [ואחרי קבלו סך הפשר מגיסו] בלי ספק כי לא ירצ' זה החותן, שאחרי שיפייסו את המגרש במידי דיתפייס יהי' ביכלתו מ"מ לתובעו, ואף אם יאות לזה, מ"מ נלענ"ד שאין זה מספיק לגוף החשש לענין האיסור, הגע עצמך הרי שלקחו כל ממונו כדי שלא יהי' לו במה להתפרנס ויהא מוכרח לגרש להרויח ממון שיתנו לו בעד הגירושין, כדי להחיות נפשו, הלא זה ג"כ עשוי הוא כי בכל כפי' כזו שתופסין ממונו עד שיגרש, וכי אנו חושבין לכפי' נתינת המעות לו בעד הגירושין, זה ודאי אינו, אבל עיקר הכפי' הוא העיכוב שעכבו ממונו, וא"כ מה יושיענו זה שיקבל המעות מגיסו בעד הגירושין ולא מחותנו, סוף סוף הי' אנוס בעכוב ממונו ע"ז, וכ"ת א"כ אפי' עכב אחר ממונו, עד שבסיבת זה הוצרך להשוות עם אשתו לגרש' לקבל ממנה ממון לפרנסתו, נחוש שזה גט מעושה, זה אינו שכבר ביאר בס' תורת גיטין (שם] שיש חילוק בין מזכירין גירושין בעת הכפי' לאין מזכירין, ובנ"ד נמי הא ידע שעל דעת זה עיכב חותנו כל אשר לו, שיגרש בתו והיינו עשוי

(ב) והתקנה שהמציא ידידינו הגאון אב"ד דק"ק סוויסלאץ, לכאורה היא נכוחה, שכיון שיתן כל זכותו אצל חותנו למורשה שלו במתנה גמורה באופן המועיל, א"כ אין לו שוב שום זכות לתבוע מחותנו והוה כעבר האונס, וא"כ הגירושין אין בהם שום פקפוק כלל, אבל מה שאני בעניי חוכך בזה דאלו אתו קמן לדינא בכלל הדברי' הללו היינו דנין בזה באומדנא דמוכח דלאו מתנה יהיב לי', והכל הוא רק סיבה להגירושין, [ועיין בטור ח"מ סי' צ"ט שהביא תשו' הרא"ש בארוכה כענין זה עש"ה] ובאמת מצינו כמה דברים שנעשו להועיל נגד האיסור אף שיש אומדנות לבטל הדבר מצד דיני ממונות, כההיא דתנן בשלהי נגעים, שני מצורעין שנתערבו כו יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני, הדבר ידוע שמתנה זו לא ניתנה על דעת להתקיים, וכן משמע לשון המשנה יכתוב נכסיו לאחר כתיבה בעלמא המועלת מצד הדין, ומ"מ לבבו בטוח שיחזירם לו ולהכי לא נקטה המשנ' תקנה קלה מזה להפקיר נכסיו בדיבור בעלמא, ויש לדחות ודוק] וכמדומה אלו אתו קמן לדינא היינו דנין